תודה על הגשם
אחת התכונות החשובות בעבודת ה', הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אמונית, היא הכרת הטוב. יש מקום לברר את מקורה ואת משמעותה בחיינו.
את רגישות התורה להכרת הטוב, אנו מוצאים אפילו בעת הנהגה של יד חזקה. כך למשל, משה נזהר מלהלקות דברים שגמלוהו טובה כמו היאור והעפר1.
פרעה לעומת זאת, נוהג בחוסר הכרת הטוב (שמות,א,ח): "לא ידע את יוסף", כאשר שורש הרע להתנהגות זו נובע מתפיסה של כפירה בטוב האלוקי, כפי שהתגלה בהמשך, באומרו (שמות,ה,ב): "לא ידעתי את ה' ".
חז"ל דורשים (בבא קמא,צב,ע"ב) :
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא? א"ל דכתיב: (דברים כ"ג) ' לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו '
תרגום: אמר רבא לרבה בר מרי, מהו המקור לביטוי שאומרים אנשים : בור ששתית ממנה, אל תזרוק בה אבן? אמר לו: [המקור הוא] בפסוק (דברים כ"ג) ' לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו '
הר"י מגאש מבאר לאור דברים אלו את עומקה והיקפה הרחב של תכונה זו (תשובות הר"י מגאש, רב) :
אמרו בסוף פרק החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא פירוש: הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו וזה ע"ד משל הדברים שמי שבא לאדם ממנו אי זו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות לו שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגלו הסיבה שנעשו קצתם ע"י אהרן ע"ה. וסיפר רבינו ז"ל על רבו הריא"ף שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו הזק ממנו ונמנע מזה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנז' אח"כ זמן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנז' ולשום אותו לבעלי חובותיו ואמר רבינו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כ"ש וק"ו בני אדם המרגישים בהזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש במה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה [= לא ידון אדם לא את אוהבו ולא את שונאו] שיהיה סיבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים [=לדון את אוהבו] לשתי סיבות האחד שלא נטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה. ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כ"ש וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו.
מדהים לגלות את רגישותו הגדולה של הרי"ף ואת יחסו המיוחד לדברים שנהנה מהם.
מדברי הר"י מגאש, עולה כי ישנן 3 רמות בהכרת הטוב: כלפי דומם, כלפי האדם, וכלפי הקב"ה.
א. ביחס לדומם- הר"י מגאש מבאר שאפילו בהתנהגות כלפי בור או מרחץ יש להכיר טובה. כפי שנהג הרי"ף, כאשר לא היה מוכן לדון בענייני המרחץ משום שנהנה ממנו. הרגישות כלפי דומם היא חיונית לפיתוח תכונת הכרת הטוב והשרשתה ביחס לכל דבר שהאדם נהנה ממנו.
ב. ביחס לאדם- כפיות טובה כלפי האדם, נוגעת גם לפגיעה ממשית בזולת. את עוצמתה של פגיעה זו אנו למדים מחומרת עונשה (משלי,יז,יג) : "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ". מפה נלמד על ערכה של הכרת הטוב, וכפי שמקובלנו שמרובה מידה טובה ממידת פורענות.
ג. ביחס לקב"ה – שיא הכפירה מתבטא בחוסר הכרת הטוב לה'. זו לא רק כפירה בטובו של ה', אלא כפירה במציאות האלוקית בכלל. האדם רואה רק את עצמו וחי בתחושה של "הכל מגיע לי". משום כך, כאשר דברים לא מתנהלים בדיוק לפי רצונו הוא מתקומם. הוא רואה בטוב הסובב אותו כדבר המובן מאליו ולא חש שום צורך או רצון להודות לה' על כך.
הכרת הטוב לעומת זאת, מחנכת אותנו ליחס אופטימי ונכון למציאות, מתוך ההבנה שיסודה הוא הטוב האלוקי המחיה אותה- "שממנו נשפע הטוב הגמור". ההודאה על כל חסד של ה', קשורה בתפיסה שלאדם מצד עצמו לא מגיע כלום, וכל רגע ממציאות חייו יונק מהשפע האלוקי.
בחסדי ה' , אנו זוכים לגשמי ברכה בחורף הנוכחי. ביחס לגשמים, הכרת הטוב היא תכונה יסודית.
התורה רואה בגשמים כביטוי להשגחה הישירה של ה' בארץ ישראל (דברים,יא,י-יב):
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה
ארץ מצרים היא "כגן הירק" והנילוס משקה אותה, מבלי שיהיה צורך בטירחה נוספת. לעומת זאת, בארץ ישראל הגשמים הם דבר תלוי בנו ובהתנהגותנו. ירידת הגשמים, או חלילה עצירתם, משקפות את היחס של הקב"ה אלינו. זהו ביטוי לשפע אלוקי שאנו זוכים לו.
חז"ל מונים גורמים שונים לעצירת גשמים הנוגעות לפגמים רוחניים בהתנהגות עם ישראל2. מכאן אנו למדים שכאשר יורדים הגשמים בשפע, הרי שזה ביטוי לנחת רוח ואהבה בין ישראל לאביהם שבשמים.
על כן עלינו להכיר תודה לה' על כל הטוב אשר גמלונו, ולשבחו על גשמי הברכה המרווים את ארצנו.
כן נפסק להלכה (שו"ע,או"ח,רכא, א-ב):
אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים מברכים עליהם …ומה מברך? אם אין לו שדה, אומר: מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו וחותם ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות
——————————————-
לנוחיות הקוראים מצורפת התפילה שיש לאומרה (בלא שם ומלכות3) לאחר ירידת גשמים:
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד:
מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ. פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה:
אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים. אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת. אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת. הַמְּהֻלָּל בְּכָל (בְּרוֹב) הַתִּשְׁבָּחוֹת. הַמְּנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים:
וַה' עֵר. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן. הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים. וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים. (מְחַיֵה מֵתִים וְרוֹפֵא חוֹלִים פּוֹקֵחַ עִוְרִים וְזוֹקֵף כְּפוּפִים) וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְמִים. וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים. וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִים. וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. וְהַמְּפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים. וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים:
מודים אנחנו ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו. וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ. וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ. וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם. וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ:
מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ. וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ. וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ. וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְרַבִּים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ:
עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ. וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לָנֶצַח:
עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ. וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ. וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ. הֵן הֵם. יוֹדוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות:
כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה. וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע. וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה. וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע. וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְכָל הַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ. וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ. כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב. כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ. מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ. וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ. שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע. צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ:
מִי יִדְמֶה לָּךְ. וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ. וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ. כָּאָמוּר. לְדָוִד. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ:
הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ. הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ. הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ:
הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא:
שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'. לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם. וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ. וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ. וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל:
וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר וּלְנַצֵּחַ לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס. עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ:
וּבְכֵן יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ. הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:
שִׁיר וּשְׁבָחָה. הַלֵּל וְזִמְרָה. עוֹז וּמֶמְשָׁלָה. נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה. תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת. קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת:
בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ. וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. אֵל הַהוֹדָאוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה. מֶלֶךְ יָחִיד אֵל חֵי הָעוֹלָמִים:
1 ע' רש"י , שמות,ז,יט וכן רש"י שמות, ח,יב ד"ה "אמור אל אהרן"
2 ע' תענית ז ע"ב (וראה עוד שיחה לעצירת גשמים)
3 בשנים שהגשם יורד כסדרו, כמו שזכינו השנה, התפילה נאמרת בלא שם ומלכות (ע' 'ביאור הלכה' ד"ה "אם היו")