פרשה א – מה קדם לבריאת העולם
3"בראשית ברא אלהים", ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". כסא הכבוד מנין, דכתיב: "נכון כסאך מאז וגו'". האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות. האבות מנין, שנאמר: "כענבים במדבר וגו'". ישראל מנין, שנאמר: "זכור עדתך קנית קדם". בית המקדש מנין, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון וגו'". שמו של משיח מנין, שנאמר: "יהי שמו לעולם וגו'". רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה, שנאמר: "בטרם הרים יולדו", ואותה השעה "תשב אנוש עד דכא וגו'". אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה, אמר ר' אבא בר כהנא: התורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו וגו'", קודם לאותו שכתוב בו: "נכון כסאך מאז". ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר: טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו והוא אומר טלו, אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני. כך אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה: "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל". אמר ר' בנאי: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ וגו'". רבי ברכיה אמר: בזכות משה, שנאמר: "וירא ראשית לו". ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם, "בראשית ברא אלהים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר: "ראשית עריסותיכם", ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר: "ראשית דגנך", ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר: "ראשית בכורי אדמתך וגו'".
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו ממש קודם שנברא העולם, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות – אך לא נבראו בפועל. התורה והכסא הכבוד נבראו לפני שנברא העולם. תורה מנין, שנאמר בדברי החכמה המתארת את מעלותיה (משלי ח', כ"ב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" – הרי שלפני שפעל הקב"ה את העולם – קנה וברא את התורה. כסא הכבוד מנין שנברא קודם שנברא העולם, דכתיב (תהלים צ"ג, ב'): "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" – הרי שהכסא קיים "מאז" ומעולם, עוד לפני שנברא העולם. האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם, אך לא נבראו בפועל. האבות מנין, שנאמר (הושע ט', י'): "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם…" – ופירושו, שראה ה' את אבותינו בדעתו, ועלה במחשבתו לבראם כבר בראשית העולם, עוד קודם שנברא (על פי פירוש רש"י למדרש). ישראל מנין, שנאמר (תהלים ע"ד, ב'): "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ" – כבר מ"קדם", קודם שנברא העולם, היו ישראל במחשבה. בית המקדש מנין, שנאמר (ירמיהו י"ז, י"ב): "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" – מקום המקדש הוא "מראשון", מהדברים שעלו במחשבה להיברא בראשונה, לפני שנברא העולם. שמו של משיח מנין, שנאמר (תהלים ע"ב, י"ז): "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" – לפני שנבראה השמש, כבר היה שמו בעולם. רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה קדמה לעולם, שנאמר (תהלים צ', ב'): "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל" – הפסוק עוסק בזמן שההרים טרם נולדו, ועוד לא נברא העולם, ואותה השעה עליה נאמר (שם, ג'): "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" – הרי שהקריאה לשוב קדמה לבריאת העולם. בתחילת המדרש נאמר שהתורה וכסא הכבוד נבראו לפני שנברא העולם, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה – מי מהם נברא קודם לחבירו, אמר ר' אבא בר כהנא: התורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" – התורה נבראה לפני "אז", וכוונת הכתוב היא, שנבראה קודם לאותו דבר שכתוב בו "אז", וזהו כסא הכבוד, שעליו נאמר: "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז". ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר בבריאה, משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא היה לו ממנה בן. פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר לעבדיו: טלו מילנין וקלמין – דיו וקולמוס זו לבני, שישמשו אותו כשילך לבית הספר ללמוד. והיו הכל אומרין – שואלים: בן אין לו, והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני – לשם מה הוא עושה זאת אם אין לו בן? והיו הכל אומרין – ועונים: בן אין לו והוא אומר טלו, אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני – קניית הדיו והקסת היא ראיה לכך שהמלך יודע שיהיה לו בן מן המטרונה הזו. כך אילולי שצפה הקב"ה לפני שברא את העולם שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה (ויקרא כ"ד, ב'): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה, ב'). התורה קדמה לעולם, והיא מיועדת לבני ישראל, הרי שמחשבתן של ישראל קדמה לעולם אף היא. אמר ר' בנאי: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר (משלי ג', י"ט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" בזכות החכמה – התורה – יסד ה' את העולם. רבי ברכיה אמר: בזכות משה, שנאמר עליו (דברים ל"ג, כ"א): "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". "בראשית" – בזכות "ראשית", בזכות משה שנאמר עליו ראשית, ברא ה' את העולם. ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים שנקראו ראשית נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם – מה המקור לכך בתורה, "בראשית ברא אלהים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר ט"ו, כ'): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ", ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר – כמו שנאמר על המעשרות (דברים י"ח, ד'): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ", ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כ"ג, י"ט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ".
נושאי השיעור: א. הדברים שקדמו לבריאת העולם הם היסודות שמהם מורכב העולם. ב. הדברים שעלו במחשבה להיברא קודם העולם מבטאים את הצורה שבה יהיה בנוי העולם. ג. תורה וחיים – מה קודם למה? ד. ישראל – תכלית הבריאה. ה. בריאת העולם היא זכות. ו. משה מבטא את המדרגה שיכול להגיע אליה האדם בעמלו ובחירתו. ז. החלה, המעשרות והביכורים מבטאים תהליך של מורכבות שעובר על התבואה, מיצירתה ועד שנעשית ללחם.
בכמה מקומות עוסקים חז"ל בדברים שנבראו קודם בריאת העולם. עיון בכלל המקורות מעלה כי על תשעה דברים אמרו חכמים כי הם נבראו קודם לבריאת העולם: תורה, כסא הכבוד, האבות, ישראל, בית המקדש, שמו של משיח, תשובה, גן עדן, גיהנם.
אף על פי כן, במקורות השונים מופיע המספר ששה או שבעה בהקשר זה. המדרש כאן פותח: "ששה דברים קדמו לבריאת העולם", אף כי בהמשך נוסף ענין התשובה שקדמה אף היא לבריאת העולם. בגמרא (פסחים נ"ד ע"א) מובא: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם".
נראה פשוט, שחז"ל בחרו בדווקא לציין מספרים אלו. במדרש העוסק בדברים הקשורים לבריאת העולם מספרים אלו קשורים לימי הבריאה – שהם נמנים כששה או כשבעה.
הדבר בולט במדרש, המונה ששה דברים ומוסיף עליהם את התשובה. התשובה היא הבחינה השביעית, המכוונת כנגד יום השבת. אכן, מדברי חז"ל עולה כי התשובה קשורה קשר הדוק לשבת (בראשית רבה פרשה כ"ב, י"ג):
"ויצא קין מלפני ה'"… פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך, אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צ"ב): "מזמור שיר ליום השבת וגו'".
"מזמור שיר ליום השבת" נאמר על ידי אדם הראשון כמזמור התשובה. השבת היא היעד של העולם. בשבת מופיע בעולם הזה "מעין עולם הבא". על כן מתאים שהדבר השביעי שמציין המדרש הוא התשובה, השייכת לשבת1.
לאור הבנה זו ניתן לבאר את כוונת המדרש באומרו שיש דברים שנבראו "קודם לבריאת העולם". בריאת העולם היא תהליך שנברא בשלבים. כל יום הוא שלב בתהליך, והוא בנוי על יסוד שקדם לו. הרב קוק מבאר את משמעות הבריאה "קודם לבריאת העולם" בדבריו על התשובה (אורות התשובה ה', ו'1):
התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם.
הדברים שקדמו לעולם הם יסוד העולם. כשבונים בנין, מכינים קודם לבנייתו את היסודות. הבנין נראה לעין ובו אנו חיים. היסודות נסתרים מן העין – אך עליהם עומד הבנין.
חז"ל בדבריהם מגלים לעינינו את היסודות שעליהם העולם בנוי. העולם שאנו חיים בו הוא עולם מורכב. בכל מציאות יש מפגש של כמה יסודות שבאים לידי ביטוי. היסודות עצמם הם בלתי מורכבים. כל אחד הוא מציאות שלמה שיש בה ערך אחד או ענין אחד. אך כשהדברים באים לידי ביטוי במציאות החיים – הם באים בצורה מורכבת. בכל שאלה שעומדת בפני האדם, בכל הכרעה שהאדם נדרש להכריע, הוא עומד בפני ערכים רבים ויסודות רבים שבונים את המציאות, והוא צריך לבחון איזה מהם קודם לאחרים בכל מצב ומצב.
ההכרעה היא שקלול של ערכים רבים. כדי להכריע יש לדעת – מה הם הערכים, מה הם היסודות המרכיבים את המציאות.
הדברים שקדמו לבריאת העולם הם היסודות בצורתם הבלתי מורכבת. הערכים היסודיים שמהם נברא העולם.
בכל יום נברא בעולם ענין אחד, אך העולם כפי שהוא קיים מורכב מכלל הדברים שנבראו בכלל הימים.
האדם נברא ביום השישי, וחייו קשורים לכלל הברואים. הוא אוכל מן הצומח, ובהמשך הדורות גם מן החי. הוא משתמש בדומם. המציאות בנויה מכלל היצורים בצורה מורכבת.
הקדמונים ביארו שהעולם מורכב מארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר. בכל מציאות ומציאות מופיעים כל היסודות הללו בצורה מורכבת. כדי לדעת איזה יסוד צריך להופיע בכל מציאות – יש לדעת מהם היסודות שעליהם העולם בנוי. כך ניתן להעריך ביניהם ולתת את המשקל הנכון לכל אחד מהיסודות בכל מצב.
עלו במחשבה להבראות
המדרש מחלק בין דברים שנבראו קודם שנברא העולם, ובין דברים שעלו במחשבה להיברא.
כדי לעמוד על ההבדל בין הדברים, נעיין בדברי המבי"ט ביחס לכסא הכבוד (בית אלקים, שער היסודות, פנ"ב):
ואם כסא הכבוד, הוא גם כן סבת בריאת העולם ובזולתו היתה בריאת העולם לבטלה, כי הוא הוראה על השכר הצפון לצדיקים בנפשותם החצובות מתחת כסא הכבוד, כי מכבוד כסא כבודו הוא חולק כבוד ליראיו ושכר לנפשותם בג"ע ועוה"ב הנמשכים מהוד והדר כבוד כסאו, כי עיקר בריאת האדם בעולם הוא לשיקנה מעלה וכבוד לנפשו בקיום התורה והמצות, בהיותו מורכב וקורץ מחומר וצורה אשר היצר הרע עומד לימינו לשטנו, ועכ״ז הוא מתאמץ ומתרברב בחכמת נפשו ובחריצות יצר הטוב לעסוק בתורה ולקיים כל מצותיה, אין ספק כי בזה יש לו שכר הרבה בעמלו אשר יעמול תחת השמש וקונה עולמו בהשתדלותו, ובזה יש לו שכר ותגמול יותר מן המלאכים כי אין להם יצר הרע שיעכבם בפעולתם וימנעם מלהשיג רצון קוניהם, ועל זה אמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וזו היתה כוונת בריאת העולם כי הנפשות הן נחצבות מתחת כסא הכבוד ומשיגות מיקר תפארת השכינה כל נפש כפי מעלתה, וכל ישעה וחפצה בעוה״ז הוא לחזור אל מקומה אשר ממנו נחצבה והרי היא היתה בו מקודם, ומה הרויחה בהיותה מורכבת בחומר השנים אשר היתה נעצרת ואדוקה בגוף, אין זה כי אם ההשתדלות והבחירה אשר בחרה נפש הצדיק בעולם הזה לעבוד הבורא ית׳, כי בזה קונה בפיה ובלבבה שכר עולם הנשמות מתחת כסא הכבוד, ולא תצטרך לחסד ורחמים הנעשה לנשמות תחת כסא כבודו כי לא היה דרך שכר אלא דרך חסד נמו שנזכר, ונתבאר סבת קדימת בריאת התורה וכסא הכבוד לבריאת העולם.
מקור הנשמות הוא בכסא הכבוד, ולשם הן משתוקקות לחזור לאחר ירידתם לעולם הזה. מטרת בריאת העולם היא ירידת הנשמות ממקור מחצבתן, ושיבתן אליו לאחר שבחרו בטוב בעולם הזה.
לאור דבריו נראה לבאר את הדברים במשל.
אדם מתכנן לבנות בית. הוא מזמין ארכיטקט, ואומר לו מה הוא רוצה שיהיה בבית. יש לו כך וכך ילדים, ולאור זאת יש צורך במספר חדרים, בחדרי משחקים ואורחים ועוד ועוד.
בנוסף, חושב לו בעל הבית כיצד הוא רוצה שיראו החיים בבית – איך יאכלו בני המשפחה, ואיך יישנו, וכיצד יתנהלו החיים בבית.
תכנית הבית והאנשים קיימים מלכתחילה – הם נבראו עוד לפני בנין הבית. החיים בבית – עלו במחשבה להיברא עוד לפני שנבנה הבית, אולם בפועל הם מגיעים רק לאחר הבית.
התורה – התכנית של העולם, וכסא הכבוד – מקור הנשמות – נבראו לפני העולם. הם היסודות של העולם שעליהם העולם בנוי. הדברים האחרים עלו במחשבה, כביכול הם חלק מהדמיון – איך יראו החיים בבית. הם לא יצאו אל הפועל לפני הבריאה, כי הם לא קשורים לעצם הבריאה, אך הם היו חלק מהמחשבה וה"דמיון" של העולם עוד לפני שנברא.
תורה וכסא הכבוד
ביחס לשני הדברים שנבראו לפני שנברא העולם – תורה וכסא הכבוד – שואל המדרש: מה קדם למה?
שאלה דומה לזו מופיעה במקומות נוספים. בתנא דבי אליהו מובא (פרק ט"ו):
אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם.
ובמדרש אמרו (שמות רבה פרשה י"ט, ב'):
…בזה נאמר "זאת חקת הפסח" ובזה נאמר "זאת חקת התורה", ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו.
חוקת הפסח היא כנגד ישראל2, ומולה עומדת חוקת התורה שנאמרה בפרה אדומה. אף כאן מבררים חז"ל מי גדולה ממי.
כאן, נראה שאין הכוונה לשאלה על תורה וישראל – מי קודם למי, שהרי מחשבתן של ישראל מוזכרת במדרש בנפרד. נראה כי השאלה היא על היחס בין התורה והחיים. כסא הכבוד – מחצב הנפשות – הוא ביטוי לחיים שיש בעולם, ועמו נבראה התורה.
התורה והחיים הם שני ערכים הקיימים בעולם, שמקורם מהבורא, ועל כן יש מקום לדון מי קודם – מי האמצעי ומי התכלית.
אלו הם שני דברים אהובים המהווים את יסודות העולם. האם התורה היא תכלית העולם, והחיים נבראו כדי להוציא אל הפועל את התורה, או שהחיים הם המטרה, והתורה ניתנה כדי לכוון את החיים לדרך הנכונה?
מצד אחד החיים מבוססים על התורה. בכל שאלה שמתעוררת אנו פונים לתורה ולהלכה כדי לדעת כיצד לנהוג. מצד שני – התכלית היא החיים, כפי שמביא הרב קוק זצ"ל3 (אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ח):
לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.
החיים הם התכלית, והתורה מכוונת את החיים לדרך נכונה.
מצד אחד החיים מבוססים על התורה. כשאנו רוצים לדעת כיצד לחיות נכון – אנו בודקים בתורה. ומצד שני – התורה ניתנה כדי שנחיה את החיים בצורה שלמה, ואם כך – החיים את התכלית, והתורה אמצעי לחיים שלמים.
השאלה מה קודם מעוררת להבין את ערכם של שני הדברים – התורה והחיים.
מחשבתן של ישראל קודם לכל
הרב קוק זצ"ל מצטט ביטוי זה בספרו "אורות" (עמ' ק"נ), בצורה שיכולה להאיר את משמעות הענין:
האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה. ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל", ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה, והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן, ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש, ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, והריחו ביראת אלהים, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים. ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו אינו רואה חובה על שום אחד מישראל, ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם, את סגולת פארם ואת זיו התשובה החופף עליהם תמיד, את ברק הקודש ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, "אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם", ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם. אשריך ישראל.
הרב מעמיד בדבריו אלו את הצד הטבעי שבכנסת ישראל אל מול הצד הלימודי. דומים הדברים לשאלה: תורה וישראל, מי קדם.
כיון שמחשבתם של ישראל קדמה – מלמד הדבר שהם התכלית. "סוף מעשה במחשבה תחילה" – ומה שעלה במחשבה להיברא קודם לכל – הוא התכלית של כל הבריאה.
במדרש מובא משל לבאר זאת:
משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר: טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו והוא אומר טלו, אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני. כך אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה: "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל".
מדוע קונה המלך דברים עבור הבן עוד קודם שיש לו בן?
המלך מבין, שכל רכושו וכל מלכותו נועדו עבור הבן שלו. זו המטרה של כל מעשיו. לכן גם קודם שנולד לו הבן – כבר הוא מתייחס אליו.
כך התורה – עוד קודם שנברא העולם ונבראו ישראל, נאמר בתורה: "צו את בני ישראל". ישראל הם המטרה של התורה. התורה ניתנה בשביל שישראל יופיעו בעוצמה הגדולה ביותר.
בזכות
בסיום המדרש דורשים חכמים בזכות מה נברא העולם.
האמירה כי העולם נברא "בזכות" – היא משמעותית. יש הרואים את העולם כחוב המוטל עליהם. מרגישים הם שמוטלת עליהם חובה לשמור את התורה ולקיים את המצוות. אולם המדרש אומר שזו זכות. העולם נברא לתכלית מסויימת, וזו זכות גדולה להיות חלק מהגשמת תכלית זו.
לאור זאת יש להבין את דברי המדרש על דברים שבזכותם נברא העולם. אלו הם דברים שבעבורם זוהי זכות להיות בעולם. אלו דברים שנותנים משמעות לבריאה על כל מרכיביה, פרטיה ויצוריה. לכל אלו יש תכלית ומשמעות, וזהי הזכות שבעבורה הם קיימים.
הדבר הראשון המובא במדרש הוא התורה. בעבור התורה מציאות האדם בעולם היא זכות. זוהי זכות להיות מנושאי התורה ומלומדיה.
הדבר השני המובא במדרש הוא משה רבינו.
נראה, שהנקודה המיוחדת במשה רבינו היא בחירתו בטוב. בזכות עמלו ובחירתו – זכה משה להגיע למדרגות העליונות שהגיע אליהן. כך מובא בדברי חכמים (תפארת ישראל על המשנה, קידושין פ"ד, יכין ע"ז):
…והוא על פי מה שמצאתי כתוב דבר נחמד, שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי אחד, וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך. וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ומה כחו גדול. וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ואמרו אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת ממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה. ויקצוף המלך מאוד ויאמר, מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול. ויחרדו האנשים מאוד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו את עצמם הצייר והחכמים, כל אחד בחסרון ידיעת חבירו. הצייר אמר: אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן. והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויביא אל תוך מחנה ישראל. ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא. ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד. וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו. ויאמר עוד, בי אדני איש האלהים, הנה קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת [הפיזיאנאמי] ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בו נשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני ויתעוני מאז בהבליהם. ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם. אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשבו כל חסרונות האדם. ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם. אמנם כן ידידי. לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת.
בבחירתו בטוב, בעמלו לתקן את מידותיו, מתוך חיפוש הדרך ורצון אמיתי לברר את האמת – הגיע משה למדרגתו העליונה. טבעו לא היה מוכן לכך, ובילדותו גדל משה אצל פרעה, ומתוך כל החוחים הללו – צמחה שושנה כה נאה ומשובחת.
בזכות משה נברא העולם – משה הוא המודל לאדם למה הוא יכול להגיע. בזכות המדרגה העליונה הזו שאליה יכול האדם להגיע – נברא העולם כולו.
עיקר עבודתו של האדם בעולם הוא בעבודה על אישיותו. היכולת של האדם לשנות תכונה שנולד עימה – היא המבדילה את האדם מן הבהמה, החיה על פי אינסטינקטים וטבע בלתי ניתן לשינוי. תפקידו של האדם הוא לבחור ולפעול על פי הבנתו את הדרך הטובה בה עליו ללכת. הפועל על פי הרגליו ותכונותיו בלי לשנותם – איננו מביא לידי ביטוי את כח הבחירה שלו, ומחמיץ את תפקידו עלי אדמות.
חלה, מעשרות, ביכורים
המהר"ל מבאר את המדרש בספרו "נצח ישראל" (פ"ג). נבאר על פי דבריו.
הביכורים חלים על הפרי כשהוא לעצמו, עודו מחובר לעץ. המעשר חל כאשר נגמרה מלאכת התבואה – כשיש כרי של תבואה. החלה מתחייבת כאשר יש עיסה. אלו הם שלושה שלבים של התחברות הפירות עם הבריאה, וכל שלב נקרא "ראשית".
החיוב בביכורים חל כשהפרי כשהוא לעצמו – "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים" (משנה ביכורים פ"ג מ"א).
במעשר יש "הרכבה שכונית" – גרעינים הנערמים זה לצד זה מחייבים במעשר.
חיוב בחלה הוא כשיש "הרכבה מזגית" – איחוד של הקמח עם המים ליצירה חדשה של עיסה.
גם באדם אנו מוצאים את שלוש הבחינות הללו.
יש תהליך שעובר האדם כשהוא לעצמו, בהתפתחותו האישית וצמיחתו. עבודת ה' שלו, לימוד התורה ובניית האישיות שלו – אלו הם תהליכים שהם בבחינת ביכורים, שאותם עובר האדם עם עצמו.
מעבר לכך, יש חיבור חברתי של האדם עם אנשים אחרים, ויש תהליכים שעובר האדם עם החברה. היחס לאדם אחר, בניית משפחה, עבודה ה' ציבורית – אלו תהליכים העוברים על האדם כחלק מחברה.
יש גן תהליכים שעוברים על האדם בתור חלק ממשהו גדול. האומה כולה כגוף אחד דבקה בה' – וכל אדם פרטי הוא חלק ממציאות זו. האומה היא כדמות אדם אחד, וכל יחיד הוא איבר מאיבריה של האומה.
הבחינות הללו נקראות ראשית, ובעבורן נברא העולם.
1 לאור הבנה זו, יש מקום לבחון האם ניתן לקשור כל אחד מששת הדברים שמזכיר המדרש לאחד מימי הבריאה. יתכן שבריאת ישראל קשורה ליום השישי שבו נברא העולם, ובריאת התורה קשורה ליום הראשון, בו נברא האור, ככתוב (משלי ו', כ"ג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". תן לחכם ויחכם עוד.
2 בפסח נאמר (שמות י"ב, מ"ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", ובפסח נוצר עם ישראל, ואכמ"ל.
3 דבריו מבוססים, כפי הנראה, על דברי המדרש (שמות רבה פרשה מ"ח, ד'): "אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם, שנאמר (יחזקאל ל"ז): 'ונתתי רוחי בכם וחייתם'".