פרק יא – בת יפתח
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחסים לזמן בתוך השיעור)
(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: (לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן: (לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי: (לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: (מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: ס
הסיפור הזה הוא רווי בסימני שאלה, מה בדיוק קרה. מה בדיוק היה הנדר, ומה בדיוק הוא עשה. (1:44) נביא את הדעות שמסתובבות כאן בלי לומר מי אמר מה. אבל מה שברור לגמרי הוא שהסיפור עצוב, ויש פה אקורד סיום צורם מאוד לישועה שהייתה. הייתה ישועה גדולה, ויתנם ה' בידו… היה פה סיפור הצלחה, אך הסתיים בצורה בעייתית ולא ראויה כל כך.
בחז"ל ההתייחסות ליפתח היא בוודאי לא מעולה במיוחד. יפתח נפתח כקטן שבשופטים. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בחוקותי סימן ה
… הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את נדרו בעון אותן ששחט משבט אפרים, … גבר רש ועושק דלים זה יפתח שהיה רש בתורה כגרופו של שקמה שהיה עושק את הדלים שנאמר (שופטים יב) ויאמרו לו אמר נא שבולת ויאמר סבלת ולא יבין לדבר כן, והיה שוחטן…
(2:42) יפתח בדורו כשמואל בדורו,
פנים יפות דברים פרק יז
[ר"ה כה ב] יפתח בדורו כשמואל בדורו,
בוודאי שלא בא לומר שהקטן ביותר, בדורו נחשב כמו הגדול ביותר. ומה שזכה הדור של שמואל לשמואל, הדור הזה קיבל את יפתח. ועסקנו בכך שלכאורה בדרך כלל תופסים את זה בגלל ההתנהלות שלו במו"מ עם זקני גלעד, שכאשר צריכים אותו למלחמה פתאום מתחיל לנהל תנאים ולהציב דרישות, זה הזמן המתאים לכך? (3:30) דווקא לימדנו סנגוריה על יפתח, ראינו שלא מעט דברים הם דווקא לזכותו. ונראה שהפרשה שמפריעה, הצד הבעייתי יותר היא בוודאי הפרשה הזאת. גם סיפור המלחמה מול בני אפרים. בוודאי שהפרשה הזאת נראית בעייתית ביותר.
(4) על מה מדובר? מה זה והיה כל היוצא מדלתי ביתי והיה לה' והעליתיהו עולה.
למה בדיוק התכוון? התכוון שיצא לקראתו בן אדם, והוא יקריב אותו קרבן לה'? זה דבר שהדעת לא סובלת. זה מה שהוא עשה. שכל הצער שלו חבל רק שזה הבת שלו, הרבה יותר טוב אילו היתה הבת של השכן… ועם זו הכוונה, אם זו הכוונה אז בהחלט יש כאן בעיה גדולה ביותר. לנדור נדר שכזה. די בעייתי מאוד לנדור נדר שכזה.
(5) לכאורה היה יותר מתבקש לומר שהתכוון לבעל חיים שיצא. בעל החיים, אולי עז או פרה. ואת זה יעלה לעולה. ואז יצאה הבת שלו. זה כך, אז לכאורה לא זו הייתה הכוונה. אז בכלל השאלה אם הנדר הזה תופס. לכאורה נדר בטעות, לא לזה התכוונתי. ייתכן שהוא חושב בטעות שמשום מה חושב אין מה לעשות. זה מה שאמרתי וזה מה שצריכים לקיים. (6) ולכן גם הצער הגדול והבכי הגדול על מה שכאן קרה, כי לא זו הייתה התכנית. ואם כך, אז אפשר לדון את יפתח בשני דברים. שניהם יותר קרובים לשוגג או למעמדו הנחות, קודם כל שנדר לא בצורה זהירה .שלא אמר בצורה יותר מפורשת שהכוונה לבעל חיים, ואז אמר השני, אולי לא היה בקי בענייני נדרים ולכאורה זה הדבר היותר הגיוני לומר שזו הייתה הכוונה. הרבה יותר מובן בצרוה שכזאת.(7) כי אילו חשב שיצא בן אדם, לא ברור מדוע הוא מופתע כל כך, כשהבת שלו יצאה לקראתו. מי אם לא היא תצא לקראתו, הרי יצא למלחמה מסוכנת? מי אם לא היא תצא לקראתו, ולא רק זה אלא היא בתו היחידה. מה חשב, מי יצא שם? זה קשה. לכאורה יותר נוח לומר שלא התכוון לבני אדם אלא לבעל חיים, אותו להקריב לעולה. לכן מובאת ההפתעה והאכזבה שפתאום הנה בתו יוצאת לקראתו, וזה היה לו מפתיע ועצוב. זה נראה הכיוון היותר פשוט לכאורה.
אלא האמת היא שמאוד קשה להבין כך את פשט הלשון. והיוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי… הכוונה לפרה? יוצא לקראתי זה פרה עם רוח הקודש… (8:30) נגדיר זאת כך, יותר סביר מצד ההיגיון שמדבר על בעל חיים, זה מעלים לעולה, אבל זה לא נכנס בלשון. בלשון הרבה יותר סביר שמדובר שהתכוון לבן אדם. אז זה דבר מאוד קשה. אם מדובר על בן אדם, מאוד לא מובן מדוע מופתע כל כך כשהבת שלו יוצאת לקראתו. זהו פלונטר מבחינת המסגרת.
שאלה נוספת: מה פירוש הדבר: ויעש לה את נדרו אשר נדר. מה הוא עשה לה? למה הכוונה? העלה אותה לעולה? היא ביקשה חודשיים הארכה. שתוכל לבכות ואחרי חודשיים בא ומקריב אותה לעולה. זה כמובן דבר שמאוד מחריד ומזעזע. אבל ייתכן לפרש לא כך, לא זה מה שעשה. וזאת הדרך שרוב המפרשים הולכים. את פסוק לא צריך לקרוא בהתניה.
והיה היוצא… אז אם זה בן אדם, אז והיה לה'. ואם זה בעל חיים, והעליתיהו עולה. מה שיהיה יהיה. ואז מה פירוש והיה לה'? הכוונה שהוא יהיה מופרש לעבודת ה' במשכן ה'.
זה מזכיר מאוד את סיפור חנה.
היא נדרה "והשאילתיהו לה' עד עולם…. אם בעל חיים יהיה לעולה, ואם בן אדם, אז יהיה מוקדש לעבודת ה'. ואז ממילא זה הנדר שעשה. כיוון שיצא ביתו, עשה לה את נדרו, ואין הכוונה שהעלה אותה לעולה, אלא שאם כך לא ברור מה הטרגדיה הגדולה, הבכי הגדול, קריעת בגדיו. בוכה. והיא הולכת לבכות וכל בנות ישראל באות ארבעה ימים בשנה לבכות לה. זה לא דבר נוראי כל כך??!!
גם את זה אפשר לסייג. ולומר שאם היא עכשיו הולכת לעבודת ה' עכשיו, אז היא לא תוכל להתחתן, ולהקים משפחה. וזה גם מה שכתוב, וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ … היא לא התחתנה עדיין. (12:14) היא לא הספיקה להקים משפחה וזה אולי הצער הגדול. נמנעת מלהקים משפחה, וזה אולי הצער הגדול. המפרשים מפרשים כך, לא ברור למה זה חייב להיות כך בהכרח. לא ברור שמקדיש אותה לעבודת ה'. מה זה כמו נזיר בודהיסטי שלא אמור להקים משפחה? כשהקבלנו לשמואל, האם לא הקים משפחה? היו לו שני בנים, שופטים בבאר שבע, יואל ואביה. לא הלכו בדרכיו. אבל הקים משפחה. אז למה שבת יפתח לא תקים משפחה? אך כך יכול להביאה לה' כדי שתכין פתילות למקדש, לארוג פרוכת, אפשר להכין דברים, לגור ליד (13:40) המשכן, לעשות כל מיני דברים שאישה יכולה לעשות. אבל זה לא בהכרח מונע ממנה להקים משפחה, והבכי על כך שלא ידעה איש, ובוכה על בתוליה, לא מצליחה לממש את האימהות שלה – לגמרי לא ברור. אלא אם כן הוא בוכה על זה שכיוון שהיא הבת היחידה שלו, לא תהיה בביתו. לא נראה שעל כך הבכי הגדול, ובנות ישראל באות ארבעה ימים בשנה לבכות לה. (14:30) קשה להתעלם מהתחושה ההיא שכן נעשה פה משהו יותר חריף וקשה, אם כי ייתכן שמראש לא זו הייתה הכוונה בדיוק. צריך להבין מה קרה פה, מה השתנה. יש בכלל כזה דבר לנדור נדר בן אדם? יש אפשרות כזאת?
יש דיון ארוך ברמב"ן בסוף ספר ויקרא, יש דבר כזה בסוגייה מעניינת ומורכבת. ויקרא פרק כז פסוק כח
אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה':
יש חרם של אדם ובהמה. ויקרא פרק כז פסוק כט
כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת:
יש דבר כזה. חרם מהאדם. כפשוטו הכוונה לעבדים כנעניים. צריך להיהרג. לא להקריב קרבן, אי אפשר לפדות. האם אצלנו זה סיפור כזה? או שזה רק בעבדים, ואין עניין כזה בן חורין. אולי הנדר הוא בטעות.
בחז"ל יש התייחסות מרתקת מאוד. נזכיר אותה ולא נשתמש בה כרגע, עד שנגיע לפרשה שהיא המקור לדברי חז"ל. חז"ל אומרים שבאמת הייתה אפשרות להתיר את הנדר. הייתה כאן תקלה גדולה. יפתח היה עם הארץ, אך היה גדול הדור, פינחס. ברור שפינחס היה שם, מבחינת הגיל. הרי בסך הכול עברו בערך 300 שנה מאז שהוזכר בפעם האחרונה… איך פינחס נכנס פה לפרשה? לא נסביר כרגע. אבל זה שחז"ל אין להם בעיה להריץ אותו מאות שנים, מזכיר את המדרש האחר שחז"ל אומרים. פינחס הוא אליהו. חז"ל אומרים שהיה פינחס והיה צריך להתיר לו את הנדר. איך להתיר, על ידי לומר שמראש הנדר לא תקף, או לפדות בכסף או לעשות פתח לחרטה. בכל אופן אומרים חז"ל שמה שקרה, אמר יפתח, אני ראש וקצין, יבוא פינחס אליי. פינחס אמר אני כהן גדול, יבוא יפתח אליי. אומרים חז"ל, בין שני אלו, מתה עלובה זו. מה לעשות, לא התירו את הנדר. והיא מתה. משחקי כבוד, זה הסיפור? יפתח היה אבא מאוד טוב ואהב את הבת שלו, אבל הכבוד לא אפשר לו. מה חז"ל רוצים להגיד. נרחיב על המדרש בסוף ספר שופטים – פרשת פילגש בגבעה. אבל באופן חלקי נשתמש (19:20) במדרש הזה כרגע. מה שעומד מאחורי המדרש הזה, היא שיש פה טעות. יש פה משהו שלא היה צריך להתקיים כפי שקרה. ונראה שאכן הרג אותה, והעלה אותה כקרבן, זה דבר פסול, מתה עלובה זאת. מתאים לצער הגדול ולטרגדיה הגדולה האופפת את הסיפור הזה.
אפשר ללכת לכיוון הזה, היותר פשוט לכאורה. שיפתח באמת היה עם הארץ, ואכן נדר שמי שיצא הכוונה לבן אדם, יצא לקראתי, מי שלא יהיה יקריב אותו עולה לה'. זו הכוונה. אם כך, מה ההפתעה הגדולה? מסבירים שיפתח אמר את דבריו בציבור. כולם שמעו. וליפתח היה ברור, שבוודאי ששמעו של הנדר הזה יגיע לאוזניה של הבת שלו, שיספרו לה והיא תדע. וכשתשמע שאביה מתקרב, תשלח את אחת השפחות שלה לקראתו. בכל אופן ההפתעה של יפתח הייתה בכך שהיא לא שמעה.
חז"ל מביאים בגמרא בתענית דף ד עמוד א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. … יפתח הגלעדי – דכתיב +שופטים י"א+ והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו', יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן – נזדמנה לו בתו.
אמרו חז"ל כל היוצא מדלתי ביתי, הבינו חז"ל שהוא התכוון לבעל חיים. ואילו היה יוצא דבר מגונה? חזיר, כלב או חתול? זה מה שאתה אומר? איך אתה אומר דבר כזה, מי שיצא. מזה חז"ל הבינו שהתכוון לבעל חיים, אך יש ביקורת. אז נענה שלא כהוגן. זימנו לו את בתו. למה זימנו שלא כהוגן? כי הוא שאל שלא כהוגן. אבל זה לא כך, למשל אליעזר עבד אברהם, גם הוא שאל שלא כהוגן, והנערה אשר… יכול חיגרת או סומה? יצאה רבקה. למה פה זה כך ופה כך? מה חז"ל רוצים לומר בדבר הזה?
הנקודה ברורה. העיקרון: זה ששאלת שלא כהוגן, זו בעיה. השאלה מה היה המבחן, מה הייתה המוטיבציה. (23) בסיפור של אליעזר עבד אברהם. בלשון חז"ל. בפרשה נקרא האיש או העבד. מה אמר העבד, בראשית פרק כד …וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה… לכאורה ניחוש. וניחוש זה דבר שנאסר. בדוגמה של אליעזר כדבר שניתן להבין אותו. מה הוא אמר? סימן. הנערה הראשונה שתתאים, עשה סימן לקב"ה. מה משמעות הסימן? זוכרים את הסיפור. (24) רבקה עומדת שם ומגיע אליעזר ועשרה גמלים איתו, עם אנשים, והוא מבקש ממנה לשתות. והיא מוכנה ומשקה גם את הגמלים. מה זה אומר להשקות את הגמלים? פעם העברתי שיעור וסיפרתי את הסיפור של רבקה בשיעור במקום שלא בישיבה. והיה שם אדם שהוא מורה דרך ותיק, מדריך טיולים ותיק והוא אמר לי אתה יודע מה זה להשקות גמל אחרי שהוא עבר את כל המדבר? כמה גמל כזה שותה? ועשרה גמלים? היא נתנה לאליעזר לשתות, ולאנשים, והיא משקה את הגמלים. היא מתחילה, זה הגיוני. אבל לאחר שהוא שתה והתאושש קצת, בינתיים משקה את הגמלים עוד ועוד. ומה שהסביר המורה דרך. מה עם עושים? איך אליעזר מגיב? והאיש משתאה. עומד ומשתאה. אומר יפה. היא הולכת וחוזרת כמה פעמים, והוא משתאה. אחרי כמה גמלים עדיין לא בטוח. ועדיין עומד. ולא עוזר, לא מתכונן לעזור. זהו תיאור שהיא לא נורמלית. בלי חשבון בלי כלום. פראיירית. מתאימה לבית של אברהם אבינו. המבחן של אליעזר, היה מבחן אמיתי. לא סתמי, בודק מידת החסד. הנערה הזאת עמדה במבחן, של גמילות חסדים. וגם של דבר נוסף שחייבת להסכים. לבוא איתו. אברהם מידת החסד, שרה – גבורה. יצחק – גבורה, רבקה – צריכה להיות המקבילה של אברהם, מידת החסד. הציווי הראשון לאברהם לך לך. וזה מה שרבקה נבחנת עליו. מה שהיא צריכה לעשות פה. מבינים חז"ל, שעבד אברהם, שכשהוציא את הדברים מפיו, לא עשה את זה נכון. (27:50) "והיה הנערה…" שאל שלא כהוגן, וצריך להגדיר. אילו אמר הנערה הבריאה ש… היה צריך להגדיר ולא הגדרת, אבל המהלך היה נכון, לכן ה' השיבו כהוגן. מתוך זה אני למד שחז"ל הבינו שאם כך, כיוון שיפתח ענו לו שלא כהוגן, כנראה שאל שלא כהוגן. שהייתה פה בעיה. לא רק שלא דייק אלא שיש בעיה. ולכן נתפס פה על זה. מתאים יותר לכיוון שיש פה מעשה שלילי ובעייתי של יפתח. אם רק מתכוון להעלות קרבן לה' אז מה כאן הבעיה. ננסח זאת כך: אולי נתחיל בכיוון הזה, שייתכן שיפתח התכוון להקריב קרבן אדם. מאיפה לוקח את זה? מאין הגיע לדבר כזה? ישראל באותה תקופה היו שטופים בעבודה זרה, וזה היה המנהג של העמים סביב. ניקח דוגמה לעניין הזה. (29:10) ספר מלכים ב' פרק ג' מלחמה גדולה של קואליציה של מלכים. בשיא המלחמה עם מלך מואב, בסוף הפרק בפסוק כ
(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ:
(כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ: פ
מה עשה מלך ישראל, העלה את בנו על החומה ובכך קיווה שבכך הוא מרצה את האל, שיושיע אותו במלחמה. (30:45) זה קשור לכל הפרשה ההיסטורית שיפתח סוקר כאן בעלות ישראל ממצרים. נוכיח זאת מביטוי אחד. מה אומר יפתח למלך עמון? שופטים פרק יא פסוק כג
(כג) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:
כל אחד מה שהאל שלו נותן לו. כמו שאלוהיך נתן לך, ולנו כמו שה' נתן, זה לא שלך.
כמוש אינו אלוהי עמון, אלא אלהי מואב. למשל אצל שלמה המלך לעת זקנתו, מלכים א פרק יא
(ז) אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן:
מולך או מלכום הוא שיקוץ מואב. למה אומר לבני עמון כמוש אלוהיך אם הוא אלהי מואב? הם היו ממלכה מאוחדת בתקופה הזאת. (32:44) עם אל משותף. כנראה הייתה שם רוטציה. פעם כמוש, פעם עמון , כל אחד מולך כמה שנים והשני נח בינתיים אוגר כוחות. מה שאומר פה יפתח למלך בני עמון, ואצלם יש תפיסה כזאת. במלחמה אפשר לקחת את הבן ולהקריב אותו. ובדבר הנפשע הזה ללכת ולהשיג את רצון האל. ובזה האל יעזור לנו במלחמה. זה דבר שהתורה נלחמת בו מלחמת חורמה. כל הסיפור של קרבנות אדם. מה בין זה לעקדה לא ניכנס לשם. אפשר להבין מאיפה יפתח לוקח את הדבר הזה, מתכוון להקריב אדם, אך כשיוצאת הבת שלו, מופתע, כי קיווה שיצא מישהו אחר, אבל את הנדר נדר כדי לנצח במלחמה, ולכן חייב לקיים. בעייתיות גדולה בתפיסה של יפתח, שלוקח מהעבודה הזרה ועושה זאת בצורה הקשה הזאת. עומד בוודאי לגנותו. אם כך נראה המושיע של ישראל, המצב של ישראל רע. הוא בתחתית שבתחתית, אז גם כשבאה ישועה, היא באה בצורה עקומה כזאת.
ייתכן שאפשר להציע הצעה אחרת.
הצעה שאולי תחבר את הפירושים השונים, עם חידוש. (35) אכן כן, התכוון שכל היוצא מדלתי ביתי.. והעליתיהו לעולה. אם זה בן אדם אז לה', ואם בהמה אז לעולה. אבל לא במובן של אם כך ואם כך, אלא הכוונה גם וגם. ופירושו של דבר שהוא חשב שמי יצא לקראתו? אחד מהעבדים שלו, שיוצאים עם הצאן והבקר שלו, ולכן באמת לא היה לו חשש אולי שיצא חזיר או כלב וחתול, כי היה לו צאן ובקר. לכן לא פירט. התכוון שבאמת אותם הוא ייתן. ואז הכוונה באמת לתת לה'. את בעל החיים יקריב לה' ואת העבד ייתן. אם מדובר בעבדים, יש דבר כזה. כמו שיש בתקופה הזאת כאלו שעובדים עבודות בבית ה' והם נכרים. למשל הגבעונים. חוטבי עצים ושואבי מים. עדיין אפשר למצוא משהו בשבילה. יפתח יכול להציע שמי שיצא, יהיה חוטב ושואב בבית ה'. והוא ייתן לה' את זה. ומה שקרה שמי שיצא לקראתו יצאה בתו ללא בעלי חיים, רק עם תופים ומחולות. זה לא מה שחשב. וכשבתו יצאה לקראתו הרגיש ברוֹך שלם. ואכן מבין שכיוון שצריך להקריב קרבן, עושה לה את נדרו. זה בטעות. אבל הוא לא התכוון להקריב אדם, אלא קרבן לה'. והוא הבין שלא יכול לסגת. אפשר היה להתיר את הנדר כפי שחז"ל אומרים, אבל לא רצה. (38)
מתוך מה זה מגיע?
לכאורה כשיפתח נודר לה' זה לכאורה דבר מבורך. מבטא שהמלחמה היא של ה' והוא ייתן לה'. אבל יש כאן דבר שהפסוקים אולי רומזים עליו.
(לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן:
מהמשא ומתן הזה שניהם מבינים שאולי יש מה לדבר. יכול להיות שיש מה לבדוק, אך הם לא בודקים. למה? יש משחק מילים מעניין: הכרע הכרעתני ואת היית בעוכריי.
משחק מילים בין להכריע לבין בעוכריי. הביטוי בעוכריי, מוביל אותנו ללימוד פרשה אחרת – עכן. עוכר ישראל.
יהושע פרק ז
(כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים: (כו) וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
(39:40) מה פירוש? הייתה מלחמה והשלל נאסר. קודש לה'. ועכן לקח מן החרם והחביא. ואז עם ישראל יוצא למלחמה ומפסידים ונוחלים תבוסה. בערך שלושים וששה איש נהרגים. כשלושים וששה. חז"ל אומרים שבעצם זה אחד יאיר בן מנשה ששקול נגד שלושים וששה. ננסה להבין. אילו עכן היה חמדן, תמיד סחב דברים. (41) אחד כזה. אם זה כל הסיפור, על כך ה' מעניש את עם ישראל כולו? אלא שיש פה תפיסה אידיאולוגית. מה הנקודה? שלל, לא נאסר בתורה, סתם שלל של מלחמה. יש הלכות איך לחלק את השלל. (41:30) "כחלק היוצא למלחמה החלק היושב עלה כלים… " שלל אפשר לקבל במלחמה. זה חלק מהעניין של המלחמה. אפילו שלל עמלק מותר. כך עשה דוד, ועשה מזה עניין שלם בלי מילת ביקורת לא בפסוקים ולא בחז"ל. אצל שאול זה נאסר. אבל באופן עקרוני שלל מותר. אז למה השלל ביריחו ה' אסר אותו? כי השאלה היא למי מגיע השלל. השלל מגיע למי שניצח. ביריחו, הניצחון היה נסי, של ה'. ה' הפיל את החומות, ולכן השלל לא מגיע לעם אלא לה'. יש לכך משמעות גדולה. מה מבטא עכן בכך שלוקח מהחרם? הוא בעצם אומר: יפה מאוד שה' הפיל את החומות, אבל אחר כך העם עלה להילחם. אנחנו כבשנו, אנחנו נלחמנו. זה שה' הפיל את החומות זה לא העיקר, אנחנו עשינו את העיקר. אנחנו ניצחנו." או במילים של התורה: כוחי ועוצם ידי. וזה היה החטא שליווה את כל מחנה ישראל, התחושה של האופוריה. לכן הוא לקח מהחרם. התחושה היא שאני זה שניצחתי, אני הגיבור. עכשיו נחזור לסיפור של יפתח.
יפתח אומר, מה שיצא אני נותן לה'. למה לא מפרט באמת? למה שואל שלא כהוגן? למה לא תגיד יפה, מה. אפשר לשמוע מה שאולי חז"ל שמעו כאן, שמה שאומר יפתח : טוב, כשאני אחזור בשלום, אני כבר אתן לה' משהו. לא חשוב מה. זה שלא פירט אומר בזלזול. לא יצא כלב או חתול, אבל אולי עיזה צולעת? למה לא אומר אני אתן פר בן בקר. זה שיפתח אומר בלשון שכזאת, הרושם הוא שזה כדי לצאת ידי חובה. הוא עכשיו (44:46) בלחץ כל עם ישראל בלחץ. כבר 18 שנה בני עמון מרוצצים את ישראל. עם ישראל מוכה, לא מאוחד, לא חזק. הקב"ה כועס עליהם. יפתח אומר את דבריו במצפה וזה מן משהו כזה, מזכיר להבדיל נדרים שנודר שחקן כדורגל לפני שעולה למגרש בשבת, שנודר שאם ינצחו יתרום לבית הכנסת… זה לא מספיק אמיתי. לא מספיק מאמין שבאמת זה הקדוש ברוך הוא. התחושה שלו היא שמי שמנצח הוא יפתח. גיבור החיל.
איפה זה בא לידי ביטוי? במה שעשתה הבת שלו. ועל כך דיברנו בשירת דבורה.
דיברנו אז על שירת נשים. שירת נשים זה סיפור מורכב ובעייתי. ראינו את הנשים השרות לדוד, הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, כמה זה נגמר לא טוב. שם החלה כל הרדיפה של שאול אחרי דוד. יציאה של נשים היוצאות לשיר לקראת הגיבור. כשעושים כך, זה מסתיים ב:"בנות ישראל אל שאול בכינה". שירת נשים הופכת להיות בכי נשים. זה מה שקורה. ולהבדיל זה מה שחשבה אם סיסרא וכל חכמות שרותיה. הן מחכות לגיבורים שיחזרו. ובמקום זה הולכות לבכות. זה לא טוב. זה גרוע שנשים יוצאות לקראת… זה חלק מהתפיסה של עובדי עבודה זרה. זה חלק משפיכות דמים וגילוי עריות שהולך ביחד. כמה התורה נלחמת על הקדושה (47) במחנה ישראל. מצד שני, מרים הנביאה. בתוך ובמחולות. מה ההבדל? ההבדל הוא למי שרים, לקראת מי יוצאים. שירו לה' כי גאֹֹה גאה. כשיוצאות לשיר לקב"ה זה משהו אחר. כשיוצאות לקראת הגיבור האנושי, זה בעייתי ביותר. זה בדיוק מה שקרה כאן.
והנה בתו יוצאת לקראתו.
יוצאת לקראתו. בעצם מה שהיא מגדירה, זה שהיא מבינה שאבא שלה הוא הגיבור, החזק. "ואת היית בעוכריי". זה הסיפור של עכן. אותה תפיסה רוחנית מוטעית. אבל זה מתחיל ממנו, כי איך הוא אמר? והיוצא מדלתי ביתי לקראתי... הוא ראה עצמו שהוא הולך לנצח את המלחמה הזאת, והוא נותן לה' איזה פירור. (48:12) לא עושה חשבון יותר מידיי, "אתן לו משהו. מה שיצא, לא חשוב כרגע, לא נעים לא לתת לו שום דבר". בצורה הזאת. לכן יש מקום לומר ששאל שלא כהוגן והשיבו לא שלא כהוגן.
ייתכן שיש פלגינן דיבורא, בין הבת שלו לבינו. הבת שלו אולי קלטה את הדבר הזה, ואומרת באמת זו הייתה טעות, ולכן היא מקבלת את זה עליה. ואומרת לו עשה לי את נדרי… אחרי אשר עשה לך ה' נקמות אויביך… היא קולטת. היא מתעשתת ראשונה ומקבלת על עצמה. אומרת, באמת זו הייתה טעות גדולה, אני מקבלת את זה על עצמי. אם עכשיו נחזור בנו מזה, אנחנו מפירים את הנדר. בזה שאתה הורג אותי, זה אולי מהווה לך איזה תיקון בכך שאכן אתה מבין שאתה לא המנצח האמתי. כולם בסוף ניצחו חוץ ממך. אתה הפסדת את הדבר הכי חשוב. יפתח עצמו ייתכן שמסיבה אחרת לא הסכים. וזה אולי קשור למה שחז"ל אומרים שהוא לא הלך להתיר את נדרו. (49:50) שמעתי מהרב מדן, אולי אנחנו דנים את יפתח לחומרה, ייתכן שיש כאן עניין נוסף. זוכרים שדיברנו על המו"מ עם זקני גלעד, היו שלושה שלבים. בתחילה הציעו לו והוא סירב ואמרו לו תהיה לראש ולקצין, ואחר כך מבקש שוב. בין שלב שתיים לשלב שלוש לא השתנה. מה שדרש מהם אולי זו שבועה. ה' יהיה בינותינו. רק לאחר שנשבעו בשם ה', מוכן. מפחד כאן יפתח שאם יפר את הנדר הזה, מה יקרה? גם זקני גלעד יוכלו להפר את הנדר שלהם, את ההבטחה שלהם. מינו אותו לראש ולקצין, אבל עכשיו אם יתיר את נדרו, אז אווירת פתיחת הסכמים. הרי ברור שהם לא רוצים אותו. יפתח מרגיש שהוא רוצה להיות הראש והקצין, הוא מרגיש ראוי, הוא זה שניצח. מרגיש תקוע. לא רוצה לפתוח את אותה התבטאות בשם ה', כדי שלא ישמש אחר כך כחרב פיפיות נגדו. אומרת הבת שלו, לא בגלל זה אתה תעשה את זה, אלא כדי שיהיה תיקון למה שעשית, ותדע שבאמת בדבר הזה עשית טעות, וה' הוא שנתן לך נקמות. היא הולכת לבכות על בתוליה, היא מוותרת בעניין הזה. אז הוא לא מקריב אותה, אבל היא נהרגת. ולכן בנות ישראל הן מבינות את הדבר הזה. וגם בת יפתח מרגישה אשמה שיצאה לקראתו, והיא הולכת בחודשיים האלו להסביר את זה לכל חברותיה. וחברותיה לומדות את זה עכשיו. ולכן ארבעה ימים בשנה הן הולכות לתנות לבת יפתח שלימדה אותן את הדבר הזה. תיקון לבנות ישראל, לא לצאת לקראת המנצח בשר ודם, זה לא הולך כך, אלא לצאת לקראת ה' אלוהי ישראל.
שיעור יפה מאוד! חבל שהמקורות לא נמצאים בדף