לחיות עם פרשת השבוע – ופקדתם עליהם במשמרת
פרשת "נשא" בעיקרה, לא עוסקת במניין עם ישראל (המתואר בהרחבה בפרשת "במדבר"). אומנם מדברי חז"ל על מניין עובדי הלווים במקדש (בתחילת הפרשה), אנו למדים על אופי המניין של עם ישראל בכלל (במדבר רבה, נשא, פרשה ו, יא):
" ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וה' מאות ושמונים " זו היא שאמרו: מנאם בפרט מנאם בכלל. כאדם שיש לו חפצים נאים ומשובחין וחביבין עליו ביותר, מונה אותם בפרט וחוזר ומונה אותם בכלל מתוך ששמח בריבוי מנינם. כן צוה הקדוש ברוך הוא לכתוב מנין הלוים בפרט וכלל, לפי שהיו בני ביתו וכשרים וחביבים עליו ביותר
אומנם המניין של הפרטים והכללים נאמר פה ביחוד לגבי שבט לוי (אשר נמנו אף למשפחותיהם), אך צורת המניין של עם ישראל בפרשה הקודמת, גם הוא מעין זה (במניין השבטים והדגלים) וגם בו שייכת החביבות של המניין בפרט וכלל.
הביטוי בו חז"ל נקטו: "מנאם בפרט ומנאם בכלל" , דומה לאחת מי"ג מידות בהן התורה נדרשת: "פרט וכלל". בטרם נעסוק בעומק הרוחני העולה ממידה זו והקשרה לענייננו, נבארה מבחינה לימודית פשוטה. נעזר לשם כך בדוגמא (ספרא, א, א) :
מפרט וכלל כיצד? : "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" פרט, "וכל בהמה לשמור" כלל. פרט וכלל- נעשה כלל מוסף על הפרט.
בפסוק נאמרו ביחס לדברים הניתנים לשמירה, כמה פרטים מסוימים: חמור, שור ושה. אך בסוף הפסוק נאמר ביטוי כולל: "וכל בהמה לשמור". ע"פ מידת "פרט וכלל" למדו חז"ל שהביטוי הכללי בא להורות שלא רק הפרטים הספציפיים שנאמרו קודם שייכים לדיני שמירה, אלא "כל בהמה לשמור", והיינו שכל דבר שנותן האדם לשמור, חלים עליו דיני השמירה. הכלל מוסיף על הפרט וכולל הכל.
השאלה המתבקשת על צורת הלימוד במידה זו, היא – אם כן, מהו תפקידו של הפרט? אם היה נכתב הכלל לבדו, לכאורה היינו מגיעים לאותה מסקנה לימודית!מפרשי הספרא משיבים לשאלה זו על דרך הפשט הלימודי, שאילולא היו נאמרים הפרטים, היינו טועים לחשוב שדווקא כאשר האדם נותן את כל רכושו לשמירה חלים דיני שומר. ע"י הפרטים, נמצאנו למדים שדיני שמירה חלים גם במסירת חלק קטן מרכושו.
נראה כי בעומק העניין, חשיבות אזכורם של הפרטים יחד עם הכלל, הוא שעל ידי כך מעלה אותם הכלל אל דרגה כללית, והם מתרוממים מהיותם אוסף של פרטים ותו לא. עתה הם חלק מחטיבה עליונה יותר של כלל.
כאשר התורה נוקטת מעין מידה זו כלפי מניינם של עם ישראל, כאשר מבקשת היא לכלול את הפרטים השונים בכלל אחד, מקבל הדבר משנה תוקף כהדרכה עבורנו בעבודת ה'.
עלינו לאמץ מידה זו של ההכלה , גם להנהגתנו האישית ביחס לפרטים המגוונים בעם ישראל. תכונת ההכלה של אנשים וציבורים שונים בעם ישראל הינה חשובה ויסודית. עלינו לבנות בקרבנו את היכולת לקבל (גם אם לאו דווקא יש הסכמה) את השונה מאתנו, ולחיות עמו יחד בכפיפה אחת, כחלק מעם אחד.
היכולת לרומם את הפרטים אל המסגרת הרוחנית הכללית, בא לידי ביטוי גם בעבודת ה' של כל פרט ופרט. יסוד זה עולה מדברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, הל' ברכות השחר, ה"ה, אות צ') על מצוות נדרים:
ועל ידי מצוה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כח הדיבור, שתיכף כשמבטא בשפתיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו. כי באמת ענין נדרים הוא פליאה נשגבה בבחינת איש כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו', כי הם בחינת פליאות חכמה (כמובא בתורה "שאלו את רבי יוסי בן קסמא" בסימן נז), כי בזה רואין גדולת האדם הבעל בחירה, שיש לו כח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשות שלא נצטווה בהם, כגון כשאוסר עליו דבר המותר בפיו, אזי תיכף נאסר עליו הדבר המותר באיסור תורה (וכמבואר בדברינו מזה בהלכות נדרים) והוא פלא. הלא באמת זה הדבר אין בו שום איסור בשרשו ואף על פי כן תיכף כשאומר בפיו שייאסר עליו הדבר, אפילו בלא הזכרת השם, נאסר עליו תיכף באיסור חמור מן התורה. אך בזה רואין גודל כח האדם הבעל בחירה. ועיקר הכוח הוא בפיו ולבו, שכשלבו חושק לקדש את עצמו באיזה קדושה ופרישות וכיוצא ומוציא חשקו ורצונו בפיו אזי נעשה מזה תורה, כי אז נאסר עליו הדבר באיסור תורה
אומנם כיום איננו נודרים1, אך הרעיון העומד מאחורי מצוה זו ודאי נשאר. כוחו של האדם לקדש את חייו ולהפכם מכוח רצונו או דיבורו למצווה. כמו בנדרים, כך בכל פרט מחייו של האדם (כגון אכילה לשם שמיים), מרומם הוא את פרטי המציאות אל פסגה רוחנית כללית. זו עוצמתה של התורה, המסוגלת לרומם כל פרט מחיינו: "נעשה כלל מוסף על הפרט".
נקודה נוספת בפרשתנו, הקשורה ליחסי הפרטים והכללים ע"פ י"ג מידות, עולה מפרשת שילוח טמאים מן המחנה.
ההדרגה בשילוח הטמאים מן המחנה נלמד גם הוא בי"ג מידות בהן התורה נדרשת (ספרי, נשא, א'):
"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שומעני ששלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל, מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חברו.
נראה שלא בכדי, הלימוד כאן הוא במידה של "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". שכן מצורע היה בכלל כל הטמאים, שכולם יש להם כלל אחד: ריחוק טומאה ממחנה שכינה, והוא יצא מן הכלל שכן נאמר בו (ויקרא י"ג, מ"ו): "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". יציאה זו לא באה להוציאו מן הכלל, אלא נשאר הוא בכלל כל הטמאים והוא בא ללמד שכל שטומאתו חמורה – ריחוקו ממחנה שכינה גדול יותר.חידוש נפלא יש בכך, שדווקא דין יציאת מצורע מן המחנה, נלמד במידת "דבר שיצא מן הכלל…". ממוצא דבר למדנו שאף שיצא המצורע מחוץ למחנה, ובדד ישב, מכל מקום קשור הוא אל הכלל. על אף נגע הנתק, אינו מתנתק מהכלל. על כן ביציאתו מן הכלל מושך הוא את כל הכלל אחריו, שהרי מחובר הוא לענייני הכלל.מצורע היה בכלל הטמאים ויצא מן הכלל אל "מחוץ למחנה" – חוץ לג' מחנות. יציאתו אינה מנתקת אותו מכלל הטמאים, ולא ללמד על עצמו לבדו יצא, כי אם ללמד על כלל הטמאים – זב וטמא מת – שאף הם משתלחים בהדרגה, שכל החמור מחברו שילוחו חמור, וזב משתלח חוץ לב' מחנות, וטמא מת משתלח ממחנה שכינה.אף המצורעים בימי אלישע שיצאו מחוץ למחנה (מלכים ב' ז'), לא ניתקו עצמם מן הכלל, והם הם שהיו אנשי בשורה להציל את הכלל מן הרעב. עלינו להפנים שגם אנשים אשר פוגעים בחברה (המצורעים שנענשו על לשון הרע), אינם מנתקים ממנה באופן מוחלט. גם בהיותם נותרים בחוץ, חל עליהם שם הכלל ולעתים הם אף שגואלים אותו. רחל המשוררת כתבה:
אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא
מתוך עומק הלימוד בי"ג מידות העולה מדברי רבותינו, אנו נקראים דווקא לשאוף לכלול יחד את כלל ישראל, אף את המצורעים. גם אם אנשי בשורת הגאולה, אינם שומרי תורה ומצוות ובמידה מסוימת יצאו אל מחוץ למחנות הקודש, אין זה מונע מאתנו מלקחת יחד עמם חלק בראשית צמיחת גאולתנו.
בפרשתנו נזכר גם עניין ההתפקדות. התורה מאריכה בתיאור המפקדים השונים של השבטים בפרשה הקודמת, ובפרשתנו מייחסת חשיבות אף למפקד המשפחות. יש באריכות זו, בכדי ללמדנו שמדובר בערך תורני משמעותי. ההתפקדות במובנה הכולל, פירושה השתייכות והתלכדות סביב גורם מאגד.
למרות שהבחירות רחוקות כרגע, ראוי להעלות את נושא ההתפקדות כבר עתה משום חשיבותו וחיוניותו.
אין כאן מטרה להכוונה פוליטית ממוקדת למפלגה זו או אחרת. בעצם מעלת ההתפקדות אנו באים לעסוק עתה.
ישנם לפעמים אנשים שאינם מתפקדים מתוך חוסר אמונה בציבור ובמדינה. כנגד זה, עלינו למחות בכל פה. אין כל מקום לרפיון רוח ופאסיביות שיסודה בייאוש כללי מההנהגה או מהחברה. גם אם לא נתפקד בסוף משיקולים אחרים, חלילה לנו אם הדבר ינבע מתוך ניוון אידאלים ואובדן השאיפה לתקן ולרומם.
עצם ההשתייכות למפלגה מבטאת אמונה ושייכות לרעיון מסוים. למעשה זה יש כח להכות גלים ולהשפיע באופן ניכר בהמשך. ההתפקדות היא כוחנו להיות בעלי השפעה, והיא מבטאת תחושה חיובית שיש מה לעשות ויש לאן ללכת. התפקדות מגיעה מתוך רצון לפעול בשמחה ולהשפיע – מתוך אמונה גדולה – על מציאות חיינו וגאולתנו.
1 ע' רמב"ם, הל' נדרים, פי"ג, כד-כה