פרק יג' – יד' – תפקיד מנוח ואישתו
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחסים לזמן בתוך השיעור)
ראינו את הצורה מעוררת חמלה כמעט של מנוח כפי שמופיע כאן. ויקם מנוח אחרי אשתו. זה המאפיין את הסיפור הזה. הכול מתרחש סביב אמו של שמשון. היא זו שמקבלת את המלאך, לה הוא נותן את ההנחיות. וגם בפעם השנייה כשמנוח מבקש אולי אפשר לקבל שוב, מה נעשה לנער, המלאך שוב חוזר אל האישה. האישה מדברת עם המלאך ואילו מנוח, גם כשהוא סוף סוף פוגש אותו הוא שואל אותו האם זה אתה. רק בסוף, כתוב אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. ולא עוד אלא המשפט שאומר בסוף, מות נמות, ואשתו מעמידה אותו על שורת ההיגיון. לו חפץ ה' להמיתנו… ובהחלט התיאור הזה של היחסים בין מנוח לבין אשתו מתארים דמות מאוד פסיבית וחלשה ומבולבלת, לא מבינה עניין כל כך.
הנחת היסוד משתנה כששומעים שהאישה נקראת אשת מנוח, ולא מעבר לזה. על פי פשט המקראות לא יודעים את שמה, ואילו מנוח יודעים את שמו. חז"ל מתארים לנו את שמה של האישה. הצללפוני. מתייחסים אליה כאל אשת מנוח, וזה אומר דרשני. למה זה מופיע כך. מה המשמעות. ננסה לברר את הדברים הללו עכשיו.
(3:20) האישה מקבלת הנחיות. מהן?
(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
באה האישה ומספרת לבעלה. פסוק ז' (4)
(ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: פ
האם הדיווח מדויק, מספרת על הכול? מה חסר?
ומורה לא יעלה על ראשו, לא כתוב. כתוב נזיר אלקים, ולא סיפרה שיושיע את ישראל. היא מוסיפה שיהיה נזיר עד יום מותו. לכאורה לא תוספת אמתית. המלאך אמר יהיה נזיר מלידתו, והיא הוסיפה עד מותו. זה אותו דבר, לא אמר שזה ייפסק. לא שהוסיפה משהו שלא אמר המלאך. למה הזכירה את יום מותו. לא קריטי. אבל שמורה לא יעלה על ראשו, לא סיפרה. וכן את התפקיד לא סיפרה. (6:17)
אחרי שאמרה את הדברים יש פסקה של המסורה. ייתכן שלא מיד מנוח ביקש אלא לא סתם שואל, מבין שאולי יש משהו שכאן חסר. אולי לא הכול נאמר. לכן שואל.
(ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:
כל מה שסיפרה לו הוא מה שהיא צריכה לעשות, לא מה יהיה לנער.
(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹקים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: (י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:
אתה האיש אשר דיברת?
(יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: (יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:
מי יישמר? הפירוש האמתי, היא תישמר. לכן כל הפסוק הבא.
(יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר:
האישה. זוהי התעללות ממש נוראית? תבוא כי אני רוצה לשמוע. הוא בא. עכשיו יותר נורא. כל מה שאומר המלאך הוא כבר שמע. לא זה מה שרצה לשמוע, הוא חש שיש משהו מעבר. מורה לא יעלה… יחל להושיע… מה שהאישה ממדרת אותו גם המלאך ממדר אותו. שני דברים חסרים. שוב נראה פסוק י"ב: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: היה צריך לענות לו משפט הנער יהיה כך וכך ומעשהו כך וכך. מנוח הרגיש טוב מאוד, השאלות שלו טובות מאוד, לא תמימות. אבל המלאך לא עונה. לו. מגביר את החידה למה הוא לא שותף בעסק הזה. לשם השוואה, סיפור נוסף של מלאך שבא לבשר על מינוי שופט – גדעון.
נחזור לסיפור בתחילת פרק ו'.
(יא) וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן:(יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל:(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן:(יד) וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי:(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד:(יז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי…
כבר חצי שעה מדבר אתו ומבקש אות על כך? כבר מדברים ומדברים ואחר כך מבקש אות שאתה מדבר.. התשובה היא פשוטה מאוד. הביטוי מלאך ה'. יכול להתפרש בשני אופנים. יש מלאך שהוא שר צבא מרום, לא אנושי, ויש מלאך ה' שהוא נביא. שליח. למשל, כמה פסוקים לפניכן מוצאים מלאך ה': שופטים ו'
(ז) וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן:(ח) וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים:…
פסוקים דומים. גדעון מה שראה היה נביא, בן אדם שמדבר בדבר ה'. ומתייחס אליו. לפתע אומר לו כי אהיה עמך, זה ביטוי של ה'. זה לא בן אדם שמדבר איתי עכשיו אלא מלאך אמתי. סיפור הסנה שחוזר כאן. ביטוי של הקב"ה. אז רוצה באמת לראות שזה אלקים. ומקריב את הקרבן.
(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא ס וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:
אז יש מקום לחשש הזה. גדעון נבהל כשמבין שאכן המלאך הוא אמתי. אצלנו בסיפור האישה הבינה ומנוח הבין את זה רק ממש בסוף הסיפור. נקרא שוב פסוק ג'.
שופטים פרק יג
(ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:
מלאך או לא? מי יודע את זה – אנחנו. מה האישה קולטת?
(ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹקים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקים נוֹרָא מְאֹד…
היא בטוחה שזה איש. איש האלקים. בא נביא כזה שממש נראה כמו מלאך. היא לא יודעת שזה מלאך.
וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי:
אנחנו צוחקים על מנוח, ששואל אותו מה שמך… (15)
(יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: ס
מנוח שאל לשמו. האישה גם היא לא שאלה אותו לשמו. היא אומרת שאת שמו לא הגיד לי. היא בטוחה שהוא גר באיזה שהוא מקום. לא שהיא ידעה מיד ורק הוא מגלה את זה לבסוף.
(ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:
נבקש מהנביא שיבוא.
(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹקים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:
אבל היא לא יודעת. אנחנו יודעים שמגיע מלאך, אבל לא מנוח ולא אשתו יודעים את הדבר הזה.
(י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:
הסיפור לא פשוט. יש כאן חלוקת תפקידים. אנחנו יודעים שיש י"ג מידות רחמים. שה' מנהיג בהם. יש מידות ממידות שונות. אחת מהן הוא רחום, מידת הרחמים. התחושה שלנו לגבי מידת הרחמים היא שטוב שיש דבר כזה, אבל זה נובע מחולשתנו. כי זו לא מידת האמת. יש מידת האמת אך אנחנו לא עומדים בזה, ומידת הרחמים זוהי פשרה. איך מסתדר עם האמת. נסביר זאת. רחמים זה לא ויתור. כאשר יש משפט ואדם נידון, והשופט מכריע. פסק הדין קובע אשם או זכאי. כאן אין מה לרחם. אין מרחמים בדין. חז"ל. צריך לבדוק האם האדם פשע או לא. זו מידת הדין. בשלב הטיעונים לעונש, בודקים מה הרקע והסיבות. כל זה נועד להקל בעונש. (19) אם ייענש בכל חומרת הדין, ייכנס לבית הכלא, אז הגנב הקטן יהיה גנב גדול. התחשבות בנסיבות. (20:15) אם יתחשבו בו ומבטיח להשתפר ולתקן, מבין כמה הוא היה קרוב לנפילה. יחנך את ילדיו היטב, ישתקם וכו'. והחברה תרוויח עליו. האם השיקולים אינם שיקולים אמתיים? כן. זוהי מידת הרחמים. מידת הדין בודקת מה היה בעבר. על פי מה שהיה. מידת הרחמים צופה פני עתיד. נכון שהיה, אך מבטיחים אשראי. וזה אמתי. אם זה אמתי או לא יתברר בעתיד. אשכנזים מתחילים את הסליחות, "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"… כל שנה מחדש מבקשים הזדמנות נוספת. פותחים דף חדש כל שנה. לפחות בושת פנים צריכה להיות. מידת הרחמים כשבאה בצורה אמתית, לא סותרת את האמת. לענייננו, מדברים על דבר שעבר מול עתיד. יש פה סידור עבודה. יש הבדל בין מנוח לבין אשתו. בצורה מאוד ברורה. התפקיד שהוטל על האישה, הוא תפקיד האם. לכן היא כבר צריכה להתחיל מן הבטן. ולה אסור לאכול, לשמור על נזירותו. והיא אמורה לגדל אותו ולדאוג שלא יסתפר. היא צריכה לדעת שהוא הולך להושיע את ישראל. למנוח אין התפקיד הזה. את תפקידו של מנוח בנוגע לשמשון נגדיר. אבל לא זה שיולד ומגדל. וגם אין לו תפקיד בגידול. יש דבר אחד שמספרים למנוח, מה שרלוונטי לאישה, אל תכשיל אותה. אין שום מילה לגבי הנער. לא התפקיד של מנוח. זה רק של אשתו. מדוע?
בעצם מנוח יש לו תפקיד אחד בלבד, (25) לשמור על אשתו, אבל זה רק בדיעבד, כי מנדנד אז אומרים לו. דבר אחד שדווקא מנוח ולא אשתו עושה. – להבין שזה מלאך. את זה מנוח עושה. וזה הוא הבין. מכאן נובעת ההתנהלות השונה בין מנוח לבין אשתו ברגע שמתברר שזה מלאך. כשמתגלה למנוח שזה מלאך, אומר: הבנתי את הכול. אני את תפקידי סיימתי ולכן מות נמות. אשתו אומרת לו, מה פתאום, יש לי עוד תפקיד ארוך. יש הבדל בין מידת הדין למידת הרחמים. מידת הדין זה שם אלקים, מידת הרחמים זה שם הוויה.
(כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹקים רָאִינוּ:
הוא אומר סיימנו.
(כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:
היא אומרת מה פתאום, יש לי עדיין תפקיד. האישה אמורה לגדל ולחנך אותו. אז לפעמים נוטלים את הסיפור הזה לכיוון מעמד האיש והאישה בבית. אבל בדמותו של שמשון, את התפקיד לגידולו מקבלת האם. האבא נותן את הממד הרוחני נבואי. להגדיר שזה היה בדבר ה' ממש. ה' התערב בו. מה פשר העניין הזה. האישה תנהל ותוביל והאבא ייתן את הקומה מלמעלה. היא אשת מנוח. והוא מלמעלה מביט. עיקר התפקיד עליה.
נחזור לזיהוי של אשת מנוח עם הצללפוני.
דב"א פרק ד
(ג) וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי:
זה שמסופר על האחות, זה אומר דרשני. איך חז"ל הלבישו אותה על הסיפור של שמשון? (30) מנוח הוא משבט דן. איפה שמשון מתנהל? במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול.
יהושע פרק טו נחלת יהודה
(לג) בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה:
אשתאול וצרעה לא שייך לדן? שייך פתאום לשבט יהודה? הרי שייך לדן? יהושע פרק יט
(מ) לְמַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי: (מא) וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ:
אלו ערי גבול, ואולי יש שם אנשים גם מדן וגם מיהודה.
דברי הימים א פרק ד
(א) בְּנֵי יְהוּדָה פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל: (ב) וּרְאָיָה בֶן שׁוֹבָל הוֹלִיד אֶת יַחַת וְיַחַת הֹלִיד אֶת אֲחוּמַי וְאֶת לָהַד אֵלֶּה מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי: ס (ג) וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי:
הבינו חז"ל שזה הסיפור. צרעה ואשתאול זה הגבול. יש מחנה דן. נמצאים שם. באזור הזה נמצאת בני הצרעתי, ומוצאים את אחותם, ממשפחות הצרעתי. יש מקום אחר בתנ"ך שם יש אישה, השם שלה מתבקש שיספרו לנו אותו ולא מספרים אותו, נקראת אשת מישהו והיא מאותו אזור, צרעה. הבינו חז"ל שיש שידוך בין דן לבין צרעה. (35) לכאורה היה אפשר להסביר את ההתנהגות השולטת של אשת מנוח כלפי בעלה שהוא מהשבט הנמוך, היא ממשפחת אצולה רצינית. בכל אופן הנישואים האלו, כפי שהבינו חז"ל, ונסביר גם את השם המוזר, החיבור הזה הוא עולה כאן מהפסוקים שיש כאן חיכוך, בין שבט יהודה לבין שבט דן על אותן ערים. בערים האלו ממש יושב מנוח. החיכוך יכול להביא לכך שיתחתנו זה בזה. בתקופה הזאת זה לא דבר פשוט כל כך. עדיין לא למדנו את סיפור פילגש בגבעה, אבל יודעים שצריך להתיר את השבטים לבוא זה בזה. חז"ל מאירים את עינינו, שיש פה חיבור. אם כך הדבר שאנחנו יכולים לעשות שהרעיון הוא לוקחים אדם כזה, שופט כזה, שאמור לחבר את השבט הראשון לשבט האחרון, החלוץ עם המאסף. והוא יוביל. איך תהיה אותה ההובלה? האמא שבאה משבטי יהודה. אם כך , מה מצפים לשמוע ששמשון אמור להיות? מנהיג בעוצמה אולי מלכותית. ולכן מי שינהל את העסק זו האמא. נכון, הוא נשאר משבט דן, אך את העוצמות המנהיגותיות תיתן לו האימא שלו. לא צריך כאן מאסף אלא חלוץ. אבל השבט הולך אחרי האבא. הליווי של הרמה הרוחנית, בא לידי ביטוי בכך ש…
38:45 הסיבה שאנחנו מכירים את הפסוקים הללו מהפטרת פרשת נשוא, כל נושא הנזירות. מה עניין הנזירות המיוחדת, שתופס כאן פלח משמעותי ורציני?
בינתיים שומעים שיש הקדשה מבטן. זה מוכר לנו מפרקי הקדשה של נביאים, כירמיהו, כישעיהו, פחות ידוע, שעוד לפני שנולד זה נקבע. יש משהו גדול פה. מיוחד. יש פה עוד דבר מפליא, המלאך שנקרא פלאי, משהו מיוחד, כל אחד שם לב, והוא פלאי… ומפליא לעשות. השורש הנדיר מופיע פסוק לאחר פסוק. אדם כי יפליא לנדור נדר לה'. דבר מרכזי כאן. כיוון מתחילים לקבל, ותחל רוח ה' לפעמו בין צרעה לבין אשתאול. טעימה ראשונה.
(כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': (כה) וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דן בין צרעה ובין אשתאול.
פרק יד (41) קריאת הפרק
(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ… למה בלשון יחיד? נפלה הו"ו?
דוגמה נוספת: ותדבר מרים ואהרון… ועוד. יש יחיד ורבים. אם הרבים עושים אבל לא בצורה זהה, יש דומיננטי יותר, וזוהי הדרך לומר זאת. שניהם דיברו, אבל כתוב ותדבר כי היא הדומיננטית והיא חטפה את העונש. וידבר משה ואהרון, שניהם הלכו אך משה היה הדומיננטי. כאן ויאמר לו אביו ואמו, אביו מודגש. קל להוכיח את זה. ולמי עונה שמשון?
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי: (45) עונה לאביו, הרי שניהם אמרו? אלא שהאב היה הדומיננטי. האם צריכה לשמור, אבל ברגע שנוגע לרמה הרוחנית שלו, זה נוגע לאבא. (45:30)
(ד) וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל: פ
בלי קשר לאבא ולאמא, הולך לחטוא חטא גדול, אבל זה ה' סידר לו ככה. קשה מאוד להבין את זה. ה' גורר אותו לעברה??? נסביר את זה.
ולא הגיד לאביו ולאמו …
אביו ואמו מבוגרים. למה להפחיד אותם עם סיפור האריה. מה פירוש הדבר?
המלב"ם אומר את הפשט היפה כאן. תראו מה כתוב בפסוק ה'.
(ה) וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ:
הנזיר לא מתקרב לכרם, אביו ואמו מקיף את הכרם. לכן האריה מתנפל עליו, והוא משסע אותו ושוב פוגש את הוריו. כשסע הגדי.. גם לשסע גדי זה לא כל כך קל. הכול יחסי. וזה מדויק בלשון. וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ: ולא לקראתם. השאלה היותר גדולה בסיפור הזה, למה זה חשוב. למה זה קורה בצורה זאת. כולנו יודעים את ההמשך, שכל זה נעשה כדי שתהיה לו חידה. שמשון צריך חידה, והנה יש לו…בשביל מה זה תופס כל כך הרבה פסוקים פה? ולמה לא מספר להורים?…
וַיֹּ֛אמֶר מַלְאַ֥ךְ ה' אֶל־מָנ֑וֹחַ מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֶל־הָאִשָּׁ֖ה תִּשָּׁמֵֽר׃
מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יֵצֵא֩ מִגֶּ֨פֶן הַיַּ֜יִן לֹ֣א תֹאכַ֗ל וְיַ֤יִן וְשֵׁכָר֙ אַל־תֵּ֔שְׁתְּ וְכׇל־טֻמְאָ֖ה אַל־תֹּאכַ֑ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖יהָ תִּשְׁמֹֽר
לפי הדקדוק, הדברים הנ"ל יכולים להיות מכוונים למנוח בעצמו
האם יש דעה בפרשנות שהמלאך נותן למנוח את המגבלות של אשתו,
אולי כדי לעשות אותו שותף אולי כדי לעזור לה לקיים את המגבלות
????
תשובת הרב:
שלום וברכה.
בצורה פשוטה הדברים מכוונים רק לאשת מנוח. אבל דו המשמעות בולט מאד וזה אכן יכול להתפרש כפי שהצגת.
יתכן גם לומר, שאולי זה מבטא את מה שמנוח עצמו מרגיש, שהוא אמור להיות שותף, אבל פרשנות זו שלו היא מוטעית ובאמת רק האשה מצווה וכפי שהסברנו בשיעור.
כל טוב
יפה מאד.
אבל כתוב בפירוש בפסוק טז "כי לא ידע מנוח כי מלאך ה הוא".
כלומר הוא לא ידע שזה מלאך ה ולא איש אלוקים?
תודה