לחיות עם פרשת השבוע – חובת עם ישראל לתפוס אחריות
3בפרשת השבוע, עם ישראל כבר עומד ערב כניסתו לארץ. ניתן להבחין שלאורך הפרשה ישנה סקירה של החטאים השונים במהלך שנות הנידודים במדבר: החטא של עדת קורח, המרגלים, מי מריבה ועוד. יש מקום לנסות ולהבין את משמעותה של סקירה זו, כחלק מהשלמת תהליך הכשרת דור המדבר לקראת הכניסה לארץ.
ע"י מדרש של סמיכות עניינים בפרשתנו, המשילו חז"ל במשל את המעבר והשינוי הנדרשים מעם ישראל בבואם לארץ ישראל (במדבר רבה כ"א, ב'):
משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך: בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך! אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי. כביכול כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: על שאתה מצווני עליהם " יפקד ה' " צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי. מה כתיב? (במדבר כח) "צו את בני ישראל את קרבני לחמי" תחלה הסדיר להן הקרבנות
המשל לכאורה מעורר שאלה. מדוע המלך זקוק לשושבין? האם יש כזה הכרח ב"יועץ זוגיות" קבוע? נראה שבמקרה כזה, הנמשל הוא שעוזר לנו להבין את משמעות הדברים. כאשר ישנו פער גדול בין החתן והכלה – החתן מגיע מארמון המלוכה, בעוד הכלה היא בת כפר הרחוקה מגינוני מלכות – יש צורך בשושבין שימצע בין השניים ויגשר על הפער. זהו התפקיד אותו ממלא משה רבנו בקשר בין עם ישראל לקב"ה.
מן המדרש עולה שאלה נוספת, ביחס לציווי הכפול- ציווי השושבין וציווי המלך. מה משמעות הדו-שיח הזה? מאבק כח? ודאי שיש מקום להבין את עומקם של הדברים.
הנהגת דור המדבר הינה הנהגה ניסית, בה האחריות על עם ישראל הייתה מוטלת על הקב"ה: "כאשר ישא איש את בנו" (דברים לא, א). אין נדרשת מעם ישראל עצמאות ונטילת יוזמה. תפקידו של משה היה כמפייס ושליח ה' , אך הדאגה לצורכי עם ישראל הייתה ביסודה מוטלת על הקב"ה. משה "מצוה את המלך על אשתו", מתוך מחשבה, שהאחריות על הדרכת העם תמשיך להיות בלעדית לקב"ה. הסתלקותו, תשאיר את כל כח ההנהגה בידי ה' בלבד. עומק תשובתו של הקב"ה, היא שהמעבר לארץ ישראל תובע עתה הנהגה אחרת- "צוה את אשתי עלי".
בארץ ישראל נדרשת מעם ישראל לקיחת האחריות, במישור הגשמי והרוחני גם יחד.
כחלק מהאחריות שמוסר ה' לעם ישראל ביצירת הקשר הנכון והאמיתי אתו, באה אותה סקירה של חטאי עם ישראל בפרשתנו. אם בעבר, האמת האלוקית הייתה ברורה – כאשר האדמה בולעת את הסוררים – עתה על עם ישראל מוטל התפקיד לדאוג שחטאים כאלו לא יקרו. לשם כך ישנה חשיבות להתבוננות על העבר, בכדי להפיק את הלקחים הראויים לקראת הכניסה לארץ.
אחד החטאים שהתורה טורחת להדגיש, הוא חטא קורח. התורה חוזרת עליו פעמיים בפרשתנו. פעם אחת במניין (במדבר כ"ו, ט-יא):
ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה'. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס. ובני קרח לא מתו.
הפעם הנוספת, היא בדברי בנות צלפחד למשה רבנו (שם כ"ז, ג'):
אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו.
בשני המקומות ניכר שהתורה נתנה מקום באופן מיוחד לאזכור חטא זה. לאור הבנתנו לעיל, של המשמעות הכללית של סקירת חטאי דור המדבר ערב הכניסה לארץ, נראה שנודעת חשיבות יחודית דווקא למחלוקת קורח ועדתו. ערכי השלום והאחדות הם מהדברים המרכזיים ביותר לקראת הכניסה לארץ. על כן, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע מצב של מחלוקת בעם ישראל. ביחס לחטא זה ביחוד, דרושה מאתנו האחריות להפקת הלקחים על מנת שחלילה לא יחזור. כאשר הקב"ה מעביר את האחריות הרוחנית לעם ישראל, המחלוקת בין חלקי העם היא מסוכנת ביותר ועלולה לפגוע קשות ביכולתנו להתרומם כציבור ולהתקרב לה'.
כיום פרצה מחלוקת חדשה בנוגע להוראת התנ"ך. סקרים עדכניים מראים, כי לשמונה עשר אחוזים מבוגרי החמ"ד (חינוך ממלכתי-דתי), אין זכאות לתעודת בגרות בגלל הבגרות בתנ"ך. ברור לכולם, שנתונים מצערים אלו, קוראים לחשבון נפש ובחינת שיטות הלימוד מחדש. מתוך מטרה לתקן את המציאות הנוכחית, הוצעו שינויים מסוימים בתכנית הלימוד. תוך כדי הבאת מקורות ונושאים להרחבה, הייתה מעידה בחומרים שהובאו להעשרת המורים. הדבר עורר ביקורת, ולצערנו – כדרכם של בעלי מחלוקת – גם עלבונות אישיים, בטענה שמדובר ב "תנ"ך בגובה העיניים" ובתכנים של ביקורת המקרא אשר נגד רוח התורה.
גם רבנים הרואים עצמם אחראים על משמרת טהרת התורה והצלתה מכל תערובת זרה, ראוי להם לשבת יחד עם רבנים אחרים וללבן יחדיו את הנושא. האמירות המעידות על תחושות של אנשים מאויימים המגיבים בתוקפנות, אינן מתאימות לתלמידי חכמים בארץ ישראל, המנעימים זה לזה בתורה. "ונתתי לכם שם לב רגז", בחו"ל – שם – יש רגזנות וכעס. ראויה היא ארץ ישראל, שישרה בה נועם ושלום.
האם האנשים שהכינו את התוכנית חשודים ח"ו על כוונות חינוכיות זדוניות? הרי משני הצדדים מדובר באנשים אשר דבר ה' יקר לליבם. אילו היו שני הצדדים יושבים יחד רק לכמה דקות יחד ומקשיבים אחד לשני, כ"כ הרבה פילוג מיותר היה נמנע.
עלינו לאמץ את המחשבה שבשום פנים ואופן לא עושים מחלוקת. לעתים, אפילו מה שנראה בהתחלה לשם שמיים, עלול להידרדר מהר מאוד לרובד האישי. דבר שהוא כמעט בלתי נמנע כל עוד אנו קרוצי חומר.
כל מחלוקת רק מחלישה את כח עמידתנו, וכל הצדדים נפגעים מזה. אם נבוא מראש מתוך הכרה שעלינו להסכים יחד, ממילא תיבנה אצלנו היכולת ללכת לקראת השני. כאשר באים מתוך מגמה להסכים יחד ולבחור יחד, כי מוכרחים אנו להיות מאוחדים, אז באמת רואים שאפשר לגשר על הפערים ולבנות משהו אחדותי.
יתן ה' ויהיו ימים אלו ימים של "האמת והשלום אהבו", אשר נשאב מהם כח לאחדות האומה ואהבת ישראל.