אל תשכח את 'פן תשכח'
הרש"ר הירש בתחילת הספר מסביר שהמכנה המשותף של כל המצוות שנתחדשו בספר דברים הוא הכנת עם ישראל לקראת הכניסה לארץ.
כחלק ממצוות אלו אנו מוצאים כמה עניינים שאותם מצווה התורה לא לשכוח. מצווה אותנו התורה (ד', ה-י):
ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה… רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון:
הרמב"ן מונה את המצוה הזו כלאו מן התורה (השגות לספר המצוות לרמב"ם, שכחת הלאוין):
המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים… היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם.
הוא לומד מכאן את חובת העברת המסורת של מעמד הר סיני מאב לבן מדור לדור.
מוסיף הרמב"ן ושואל: הרי הגמרא בקידושין (ל ע"א) כבר לומדת מ"והודעתם לבניך ולבני בניך" את חובת הסב ללמד את נכדו תורה (מלבד חובת האב ללמד את בנו), ולכאורה זה לא קשור למעמד הר סיני!
הוא משיב ש"לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה". הגישה לתורה בלי אמונה במעמד הר סיני היא סתם אקרובטיקה שכלית, אין לה משמעות אמיתית. רק מי שתופס את התורה כדברי אלוקים חיים שנתנו בהר סיני באמת לומד תורה.
כשעם ישראל היה במדבר מעמד הר סיני תמיד עמד ברקע. החשש שהוא יישכח מתחיל עם הכניסה לארץ, כשכל אחד ילך לשדהו ולכרמו, למציאות היום יומית ולטרדות של שגרת החיים. אז יש מקום לחשוש שהמעמד ההסטורי הנצחי של הר סיני עלול להישכח.
איסור שכחה נוסף שמופיע בפרשתנו הוא (ד', כ"ד):
השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלקיך:
כאן הציווי הוא כלפי עבודה זרה. האיסור לשכוח את הברית עם הקב"ה ולפנות לאלוהים אחרים.
לאדם יש נטיה טבעית לפנות לדברים מוחשיים וזמינים כשהוא צריך עזרה. האלוהים האחרים יותר נגישים, ולכן יש חשש שאנשים יעבדו אותם. כדי למנוע את המצב הזה מצוה אותנו התורה לקראת כניסתנו לארץ לא לשכוח את הברית.
אזהרה נוספת על שכחה אנו מוצאים בפרשת עקב (ח', י"א-י"ד):
השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
על איסור זה מספר הסמ"ג בהקדמת ספרו:
ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים… ויעזרני אלקי גליות ישראל יתברך שמו על המלאכה לעשות אותה. וגם בענין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: "הנה שכחת את העיקר, 'השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך'". כי לא היה בדעתי לחברו במנין הלאוין. וגם רבינו משה (=הרמב"ם) לא הזכירו במנין. ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת ה'…
ואכן, בלא תעשה ס"ד מונה הסמ"ג לאו זה:
"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך" – אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה…
הסמ"ג מסביר שזו המצוה לא להתגאות, ובאופן כללי לא לשכוח את ה'. "ורם לבבך – ושכחת".
שני העניינים הללו תלויים זה בזה – הגאוה עלולה להביא את האדם לשכחת הקב"ה, וכן ברגע שאדם שוכח את הקב"ה הוא עלול להגיע לגאוה.
השכחה היא עניין מאוד יסודי. מדוע אנחנו שוכחים דברים? מהו מקור הזכרון והשכחה?
בספרים הפנימיים הזכרון והשכחה נקראים "פנים" ו"אחור".
ר' נחמן מברסלב מבאר ש"פנים" זו הפגישה הבלתי אמצעית – פגישה של חיים. כשאתה נפגש עם מישהו ורואה את פניו אתה יודע בבירור שזה הוא. אתה לא צריך להשתמש בסברות.
לעומת זאת כשאתה נפגש עם אדם מאחור לא תמיד אתה יכול לראות מיד במי מדובר, ואתה צריך להתחיל לחשוב: זה הגובה שלו, אלו הבגדים שלו, זו צורת ההליכה שלו וכו' – ורק על פי זה אתה מכריע לבסוף מי הוא.
מציאות של "אחור" היא מציאות של סיבה ומסובב. הדברים לא עומדים בפני עצמם אלא תלויים זה בזה – למה לעבוד? כדי להרויח כסף, למה להרויח כסף? כדי לאכול, למה לאכול? כי רעבים. אתה לא חי את הדברים עצמם, אלא כל דבר הוא שלב מסויים בתהליך.
לעומת זאת את המציאות שאותה אתה חי אתה תמיד זוכר. השכחה נמצאת רק ב"אחור", בקישור שבין השלבים.
היא נובעת מהכניסה של האדם למציאות החמרית, מציאות שבה הוא עושה דברים מסויימים בשביל דברים אחרים – והיא משכיחה ממנו את החיים כמו שהם באמת, את החיים עצמם.
כשאדם שוקע בתוך המציאות החמרית הוא לא רואה את הקב"ה בבחינת "פנים", ולכן יש חשש שהוא ישכח את הקב"ה לגמרי. זו המציאות הקשה שעם ישראל עלול להתקל בה כשהוא נכנס לארץ ישראל, ולכן האיסור הזה מופיע בספר דברים.
מצד אחד ארץ ישראל היא "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד, עיני ה' אלקיך בה…" עליה אמר ריה"ל "חיי נשמות אויר ארצך". מציאות שבה השגחת ה' היא על כל עץ או שיח ורואים בה את "טביעת האצבע" האלוקית על כל דבר ודבר.
מצד שני, בארץ ישראל דווקא משום שקדושתה עליונה כל כך, האלוקות מלובשת בדברים גשמיים ומעשיים. צריך לעבוד את האדמה, להקים ממשלה ופוליטיקה, להילחם וכד' – והלבושים הללו יכולים להסתיר את האמת האלוקית שבארץ. אנחנו עלולים להישאב ללבושים ולשכוח את המציאות הפנימית האמיתית.
אחד התפקידים של ספר דברים הוא להזכיר לנו לקראת הכניסה לארץ שכל המציאות החמרית שאיתה ניפגש בארץ היא רק לבושים למציאות האלוקית.
ישנם כמה דברים שאסור שנשכח: את מעמד הר סיני, את הברית שלנו עם ה' ואת ה' עצמו.
כשנזכור את הדברים האלה נוכל להיכנס לארץ ולחיות חיי נשמה במציאות הגשמית.