האוכל כמפגש עם דבר ה' במציאות

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם. וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא. ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה… כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך (ח', א'-י').

הפרשייה נוגעת בעצם המושג של אכילה. הפתיחה היא במן שנקרא לחם אבירים, וכפי שדורשים אותו חז"ל (יומא ע"ה ע"ב) לחם שנבלע באברים. המן היה לחם אלוקי שאיננו מורכב מאוכל ופסולת, אלא כולו אוכל, כולו נבלע באברים ומזין אותם.
מהמן אנו למדים לדורות עולם שכשאנחנו אוכלים לחם לא על הלחם לבדו אנחנו חיים, אלא אסור לנו לשכוח את הפנימיות – על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. בלחם ישנן אותיות אלוקיות, נשמה פנימית, שהיא המחיה את נשמתנו כשאנו אוכלים לחם. האדם אינו חי על הלחם לבדו, כי אם על כל מוצא פי ה' שבלחם.
כזה היה המן. לחם שכולו נבלע באיברים, בלי פסולת. לחם שהזין ישירות את הנשמה.
האר"י הקדוש מסביר ש"מוצא" אותיות "צומא". דוקא הצום הוא האכילה העליונה. ביום הכפורים (שנקרא "צומא רבא") הנשמה אוכלת ישירות את האותיות הרוחניות שבלחם, ללא צורך באכילת לחם גשמי.

האכילה היא עניין יסודי בבריאה, ויש להבין את עומקו. מדוע נבראנו כיצורים אוכלים? מדוע רק ביום הכפורים אנחנו אוכלים אותיות ולא כל השנה? מדוע כל השנה אנחנו נזקקים למאכל החומרי שילביש את המציאות הרוחנית?

האוכל ביסודו הוא מפגש עם דבר ה'. "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), ועל ידי האוכל אנחנו נפגשים עם דבר ה' שנמצא במציאות. אנחנו לא יכולים להיפגש עם דבר ה' שלא דרך העולם הגשמי.
בעצם האכילה שלנו ושל הבריאה כולה היא ביטוי לאחדות הבריאה, לכל החיבורים של הבריאה.
לא כל יצור הוא עולם בפני עצמו אלא כולנו מחוברים. צורת החיבור שלנו עם המציאות כולה היא האכילה. החיבור הזה הוא כל כך בסיסי אצלנו עד כדי כך שקיומנו מותנה בו. אם אדם לא יתחבר עם משהו מהמציאות במשך כמה שעות הוא לא יוכל להתקיים.
כשהתורה מתארת לנו שפוטיפר נתן ביד יוסף את כל רכושו וקנייניו מלבד אשתו היא כותבת (בראשית לט ו): "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל". הלחם הוא הכינוי לחיבור שבין איש ואשתו כיוון שהלחם הוא מלחים, הוא מחבר.
לא טוב היות האדם לבדו בעולם, וכל המציאות היא "עזר כנגדו" – היא חיבורים לכל הבריאה ולקדוש ברוך הוא.
על ידי האכילה אנחנו נקשרים לשני דברים: הגוף נקשר לעולם שסובב אותנו והנשמה פוגשת את מוצא פי ה' שבאוכל.

בסוף הפרשייה מופיע כך:

כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך

על הפסוק "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" כותב הירושלמי (בכורים פ"א ה"א):

ולמה כתיב "ארץ", "ארץ" שני פעמים, להודיעך שאין הבית עומד אלא על שני דברים הללו.

כלומר, החזרה על "ארץ" פעמיים מלמדת שהחיטה ושמן הזית, המוזכרים בצמוד למילה "ארץ", הם עיקר בנין הבית. המפרשים במקום מבארים שהם עיקר המזון של האדם, אך נראה שישנו כאן עומק נוסף.
הגמרא (ברכות מ"א ע"ב) אומרת, שסדר הקדימויות בברכות הפירות הוא לפי סדר הפסוק המונה את שבעת המינים. ככל שפרי מופיע בפסוק קרוב יותר למילה "ארץ", כך ברכתו קודמת.
מהי משמעות הדבר? נראה לבאר, שהקרוב ביותר לארץ פירושו שהאותיות הרוחניות הגנוזות בו קשורות יותר לארץ. החיטה והזית, הקרובים ביותר לארץ, פירושו של דבר שאותיותיהם בונות את פנימיותו של האדם. אומרת הגמרא (ברכות מ' ע"א):

אילן שאכל ממנו אדם הראשון… רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.

הדיבור, שמקורו בפנימיותו של האדם, נובע מאכילת החיטה.
אף שמן זית קשור לדעתו וחכמתו הפנימית של האדם, כדברי הגמרא (ברכות נ"ז ע"א):

הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך".

ועוד אמרו (בבא בתרא כ"ה ע"ב):

אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.

המנורה הדולקת בשמן זית – מחכימה. ועוד (מנחות פ"ה ע"ב):

"וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" – מאי שנא תקועה? אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.

אולי משום כך מהוים החיטה והשמן את עיקר מאכלו של האדם, כדברי המפרשים, שכן אכילתם בונה את האדם בצד הרוחני שלו, העושה אותו לאדם.
התורה מלמדת אותנו דבר זה דוקא באמצעות החזרה על המילה "ארץ ארץ", כדי לקשור את הצד הכי עליון של האדם, דעתו, לארץ הגשמית הנמוכה.

עוד יש להתבונן ולהבין מדוע שבחה של הארץ הוא דוקא בשבעת המינים. מה מיוחד בהם? האם אין פירות אחרים טעימים או מיוחדים יותר?

הרש"ר הירש בפירושו לפסוק זה מביא רעיון מעניין:

המחבר של ספר על השיעורים בהלכה הראה לי פעם את גליונות הדפוס הראשונים של ספרו ומצאתי בהם הערה על הפסוק הזה, הנראית לי חשובה מאוד. הוא מוכיח שם שבעולם העתיק, ולא רק בגבול ישראל, היו נוהגים לקבוע את היחידות של מידות ומשקלות על פי פירות כדוגמת שעורים, זיתים וכו'. מובן שבמסגרת המסחר הבין-לאומי היה צורך לקבוע את פירותיה של ארץ מסויימת אחת לצורך השיעורים האלה. הואיל ופירות ארץ ישראל היו ידועים בעולם כמעולים שבפירות, היו קובעים על פיהם את היחידות למידות ומשקלות, ולא היו קובעים שיעורים על פי שעורים, זיתים סתם, אלא על פי שעורים של ארץ ישראל, זיתים של ארץ ישראל וכו'. נמצא ששבח ארץ ישראל התבטא בכך שפירותיה היו מקובלים בכל מקום כיחידות לצורך קביעת המידות והשיעורים. לצערי נשתכח ממני שם המחבר, וגם אינני יודע אם יצא ספרו לאור בשלמות.

אולי אפשר להוסיף על דבריו קומה נוספת, על פי דברי חז"ל שאמרו על פסוק זה "כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר" (סוכה ה ע"ב).
נראה, שהשיעורים מבטאים את התכונות המיוחדות לפירות אלה. הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל מתייחדים בכך שאכילתם בונה יסודות חשובים באדם. פירותיה של הארץ הם "אבות המזון" הרוחניים בהיותם בונים חלקים שונים בשלמות קומת האדם, החומרית והרוחנית. האכילה היא צורת הקשר של האדם עם הטבע ועם שאר מדרגות הבריאה, ופירותיה של הארץ מיוחדים בחשיבותם לשלמות האדם במישורים שונים: גוף, דעת, רגש וכדומה.
בדרך זו נקבעו השיעורים. השיעורים, המגדירים את הופעת המצוה בעולם, נקבעו על פי הפרי הקשור לדבר שאותו משערים. נרחיב את הדברים:
חיטה – השיעור הנמדד על ידי החיטה הוא "כדי אכילת פרס". שיעור זה, המובא בגמרא ביחס לבית מנוגע, הוא שיעור סעודה בתורה בעניינים רבים (לברכה¹, לאכילה לשיעורים ביום הכפורים² ועוד). סתם סעודה נמדדת על ידי חיטה.
אף זית שיעורו הוא לסתם אכילה, הנמדדת בכזית.
סתם אכילה נמדדת על פי החטה והזית, שכן אכילתם בונה את הדבר הבסיסי והמרכזי שבאדם – את דעתו.
שעורה – לטומאת מת. השעורים הם מאכל בהמה³, והם בונים את הצד הבהמי שבאדם – את גופו. על כן שיעור לגוף האדם כשניטלת ממנו נשמתו נמדד על פי השעורה.
גפן – על פיה נקבע שיעור השתיה: "רביעית יין לנזיר". על היחס בין אכילה ושתיה כותב הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"ב, עמ' רנ"ז):
אמנם המשקה לא יועיל ביחוד להמציא לאדם חלקים חדשים, תמורת החסר לו, אבל הוא האמצעי המיוחד להעברת החלקים אל מקומותיהם.
ניתן לומר, על פי דברי הרב, שהמזון הוא היסוד הקבוע באדם, והמשקה הוא היסוד המשתנה. המזון העיקרי בונה את דעתו של אדם, את השכל האובייקטיבי, ועל כן הוא היסוד הקבוע. על כן נסמכו החיטה והזית ל"ארץ", הקבועה והיציבה. מול זה עומד המשקה, הבונה את הדינמיות והשינוי שבאדם, המתבטאים ברגש. על כן שיעור שתיה נמדד על ידי הגפן, "המשמח אלקים ואנשים" (שופטים ט', י"ג), ופועלת להגברת הרגש והשמחה באדם.
תאנה – בה משערים כגרוגרת לחיוב הוצאה בשבת. המיוחד שבתאנה הוא השלימות שלה. כל חלקיה מורכבים בהרכבה מזגית, ולא בהרכבה שכנית בלבד. כשאוכלים תאנה לא מקלפים אותה או מוציאים את הגרעינים שלה, אלא כל התאנה כולה היא מציאות אחת. הגרוגרת היא הדבקה של כמה תאנים, וזה השיעור להוצאת שבת.
רימון – מבטא גודל וריבוי. "מלאים מצוות כרימון". הגודל והריבוי הם כלים, ולכן ברימון משערים גודל חור בכלי לעניין טומאה וטהרה. כשבכלי יש חור "כמוציא רימון" הוא כבר לא נקרא כלי.
דבש – שיעורו לאכילה ביום הכפורים, "ככותבת הגסה", שזהו פרי התמר. מדוע נקבע שיעור זה? מובא בגמרא (יומא ע"ט ע"א):

אמר רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו – יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי – לא מיתבא דעתיה.

אכילה בשיעור כזה מיישבת דעתו של אדם.
מדוע נבחר התמר לשער שיעור זה? כיון שהתמר עניינו יישוב הדעת. התמר, בטעמו ובמתיקותו, בונה את ישוב הדעת של האדם (יומא פ"ג ע"ב):

תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, "ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה".

הדבש פועל על ישוב דעתו ומאור עיניו של אדם, ועל כן בו שיערו את האכילה המיישבת דעת האדם.
המאכל בונה נקודות באדם, וזה קשור לארץ. זהו שבחה של ארץ ישראל, ארץ חיטה ושעורה. האדם אוכל וקולט מן הארץ את היסודות שבונים אותו. זה מקרקע אותו בעולם ומקשר אותנו לכל המציאות.
שבעת המינים הם לא סתם פירות שבמקרה גדלים בארץ, אלא אלו פירות מיוחדים שארץ ישראל מוציאה אותם.

מתי שייך לברך את הקב"ה על ארץ ישראל? כשאדם אוכל. אז הוא נפגש עם הקב"ה דרך הארץ, ולכן אנחנו מודים על הארץ דוקא בברכת המזון – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח', ו').
האדם האוכל נמצא בין מוצא פי ה' מצד אחד ובין הארץ הגשמית מצד שני. האכילה היא שמקשרת בין שמים וארץ, היא מפרנסת את גופנו הארצי ומקשרת אותו לאותיות הרוחניות שבמאכלים.

---

¹ עי' שו"ע או"ח סי' תע"ה סע' ו'.
² עי' שו"ע או"ח סי' תרי"ב סע' ג'.
³ עי' סוטה ט"ו ע"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *