לחיות עם פרשת השבוע – איפה אתה בראש השנה?
3פרשת "נצבים", נקראת תמיד בסמיכות לראש השנה. מן הפסוקים הפותחים אותה, נראה כי עולה הדרכה יסודית עבורנו לקראת יום הדין. כך פותחת פרשתנו (דברים כ"ט, ט-יא):
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
בחסידות (ע"פ הזוהר), דרשו את "היום" אליו מתייחסת התורה, כרמז לראש השנה. הרבי מילובביץ' באר את הדברים בהתוועדות (ליקוטי שיחות דברים, פרשת "נצבים"):
כתיב: אתם נצבים, ד"היום" קאי (=מוסב) על ראש השנה שהוא יום הדין… ו"אתם נצבים"-קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין..
מתוך כך ש"אתם נצבים כולכם" לפי הפירוש הפשוט-שכל בן ישראל כולל עצמו בכלל ישראל…מבלי לעשות חישובים מי נעלה יותר ומי נחות יותר…באה ההבטחה שזוכים בדין..
טמון כאן מבט עמוק, אותו עלינו לאמץ לקראת ראש השנה- יום עמידתנו לפני המלך ה'. ההכנה הראויה ביותר לראש השנה, היא ההתאחדות הגמורה בכלל ישראל, ללא חילופי מדרגות ומעלות כלל וכלל.
ישנם אנשים אשר הם בבחינת "חוטב עציך" – כעץ אשר הגרזן מכה בו מלמעלה למטה ומשפיל את גובהו ארצה. אלו הם הנזקקים לעתים לרדת מלמעלה למטה. ישנם אנשים אשר הם בבחינת "שואב מימיך"- כמים הנדלים ועולים מתהום הבאר. אלו האנשים, העולים מן הדיוטה התחתונה ומעפילים מעלה במסילה העולה בית א-ל.
לא אחת, החיבור בין שני סוגי האנשים הללו הוא הכרחי. בכדי להעלות את אותם המצויים מטה מטה, נדרשים המצויים למעלה, לרדת עבורם על מנת לרומם אותם.
עם כל סוגי האנשים, המצויים למעלה והמצויים למטה, מתאחדים בראש השנה- "היום כולכם". בזוהר הקדוש (פרשת בא, לג ע"ב) דרשו את הפסוק שאמרה האישה השונמית לאלישע (מל"ב ד', י"ג): "בתוך עמי אנכי יושבת" כמדבר על ראש השנה. זו הצורה בה עלינו להתייחס לראש השנה. יום המלכת ה' בעולם, מתוך ערבות הדדית ואכפתיות לכלל ישראל.
לאור הדברים הללו, יש לגשת לשאלה- היכן על האדם להיות בראש השנה? בעניין הזה, זכיתי לספוג את צורת החשיבה הנכונה, דרך סוג של "שימוש תלמידי חכמים". לעתים הצורה בה תלמיד חכם מגיב למציאות ופועל במצבים שונים, היא עבורנו לימוד חשוב לאין ערוך על המבט הראוי והנכון לדברים. לדעת להבדיל בין עיקר לטפל, כיצד עלינו לנהוג במקרים מסוימים וכו'. בנוגע לראש השנה, אני זכיתי לקבל וללמוד מדרכיו של הרב גורן זצ"ל.
לאחר מלחמת ששת הימים, צה"ל היה פרוס בכל מרחבי ארץ ישראל המשוחררת. היו מוצבים רבים עם מספר זעום של חיילים, אשר השתרעו לאורך הגבולות. הרב גורן, לקחת על עצמו את האחריות של צמצום התפילות במניין בישיבות, לטובת מתן האפשרות לחיילי צה"ל בכל אתר ואתר, לקיים את המצוות התלויות בחג ולחגגו כראוי. בני הישיבות נשלחו לכל מקום בכדי לזכות את החיילים בתקיעת שופר. למרות שלא היו מניינים במוצבים האלו, בכל זאת הכריע הרב גורן שזוהי הדרך הראויה והנכונה ביותר לגשת אל ראש השנה- הערבות והאכפתיות למען כלל ישראל. זכורני את דברי החיזוק של ראש הישיבה (הרב גולדוויכט זצ"ל) בטרם צאתנו לאותו מבצע. הדברים התייחסו למאמר חז"ל בירושלמי (ראש השנה, פ"א, ה"ג):
איזו אומה כאומה הזאת! בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים.
ראש הישיבה הקשה על דברי הירושלמי- מניין נובע בטחוננו? על מה נשענת הידיעה שה' ודאי עושה לנו נס?
הוא הסביר שהתשובה לכך, מבוססת על הדיוק בדברי הירושלמי- "אומה כאומה הזאת". היותנו באים מכח כלל ישראל, זהו מקור כוחנו. זו נקודת המוצא בה אנו ניגשים ליום הדין, והיא הנותנת לנו את את הביטחון בה' לכתיבה וחתימה טובה.
אני זוכר את אותו ראש השנה שחוויתי בצבא, כחוויה מרוממת במיוחד. למרות שלא היה אפילו מניין, עצם התחושה שאתה חי את כלל ישראל כפשוטו, היא שהעניקה את המשמעות והתחושה הנפלאה באותו ראש השנה.
גם את לילי הסדר, זכיתי לא אחת, לערוך במוצבים שונים עם חיילים בשמירות. גם אז ניצח הרב גורן על המלאכה, בשילוב עם כתפיו הרחבות בהלכה –בכל הנוגע לפרטי הלכות ליל הסדר במצבים השונים- יחד עם מסירות והירתמות יוצאים מגדר הרגיל למען כלל ישראל.
זו הסיבה שישיבתנו משתדלת בכל שנה לתמוך בישובים ובקיבוצים המבקשים את עזרתנו במניינים בראש השנה וביום הכיפורים. רק השנה, נעתרנו לקיבוץ אשר לראשונה מבקש לקיים מניין בימים הנוראים. חלילה לנו מלהתעלם מצרכיו של עם ישראל. אנו רואים את השליחות הגדולה להתחבר לכלל ישראל ביום הזה, כביטוי למעלתנו המיוחדת של "אומה זו", הבטוחים שה' עושה להם נס.
הדבר החשוב ביותר בתפילת ראש השנה, לצד כמובן קיום מצות תקיעת שופר כראוי, זה תפילת הלחש של האדם. לא ניגון זה או אחר, ריקוד בשיר הזה הוא השיר ההוא, הם העומדים במוקד היום הקדוש. הדבר המשמעותי באמת, זו תפילת הלחש של האדם. חווית המפגש הפנימית של כל אחד ואחד עם ריבונו של עולם.
מובן שיש חשיבות להימצאות באווירה תורנית ורוחנית, אך לא בעוצמתה של השירה בחזרת הש"ץ נעוצים הדברים. הנקודה היסודית, היא תפילתו של כל אדם והמבט הכלל ישראלי. הרבה לפני שיקולים של איזה מנגינות ואיזה חזן יהיה בתפילה, עלינו לאמץ כח בענייני בין אדם לחברו. הן ברמה הפרטית של החבר הקרוב, והן במבט הכללי על האומה. לא בכדי הנהיג האר"י לקבל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" לפני התפילה1. הערבות ההדדית, השמחה בשמחת החבר וההשתתפות בצערו, הם הם היסודות שמכוחם הננו ניצבים כולנו בתפילה לפני ריבונו של עולם ביום המלכתו עלינו.
יהי רצון מלפני שומע תפילה, שמתוך אחדות ישראל ואהבת ישראל, נעמוד בכוונה גדולה לתפילת ראש השנה ולתפילות כל הימים הנוראים הבעל"ט, ונכתב ונחתם יחד עם כל בית ישראל לחיים טובים ולשלום.
1 כמובא באריכות ב "שערי קדושה" לר"ח ויטאל, דרושי ברכות השחר. שם מבאר שמעלת מצוה זו היא ביחוד ב "אהבת החברים", ברגישות ובהתחשבות דווקא במי שחי במחיצתו הקרובה של האדם. אהבה זו , היא לעתים קשה בהרבה מהאהבה הכללית למי שרחוק ממנו.