"החיים הם געגוע בלתי פוסק לאינסוף ברוך הוא"
לאחרונה יצא הספר "שירת הים", המתאר את דמותו המופלאה של הרב יעקב חרל"פ זצ"ל. הדבר עורר אותי לעסוק קצת בחלק מן היסודות המרכזיים בהשקפתו של הרב חרל"פ. מתוך העיון, ננסה בס"ד ללמוד כיצד הדברים יהיו לנו לעזר וחיזוק בעבודת ה' הכללית והפרטית.
הרב יעקב חרל"פ והרב הנזיר1, היו מתלמידיו המובהקים של מרן הרב קוק זצ"ל. הרב הנזיר נקשר לרב קוק, בזמן היותו סטודנט לפילוסופיה. כך הוא מתאר את הדברים בהקדמתו ל"אורות הקודש" (עמ' 17-18):
הנה בוקר השכם, ואשמע קול צעדים הנה והנה. בברכת השחר, תפלת העקדה, בשיר וניגון עליון משמי שמי קדם: "וזכר לנו אהבת הקדמונים". ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה, מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי: מצאתי לי רב.
הרב הנזיר נקשר אל הרב בזכות דבקותו של הרב בתפילה, אשר ביטאה רגש עז של קרבת אלוקים שבער בלבו של הרב. מעניין לראות, שגם האופן בו נרקם הקשר בין הרב לרב חרל"פ, די דומה לסיפורו של הרב נזיר.
בשנת תרס"ד, הגיע הרב קוק ארצה, וכיהן כרבן של יפו והמושבות. באותה שנה, שהה הרב חרל"פ ביפו בחג השבועות, על פי צו רופאו לרחוץ בים. הוא התפלל בבית הכנסת של הרב קוק, וכאשר הרב קוק החל באמירת פיוט האקדמות, חש הרב חרל"פ את גדלות נפשו של הרב קוק ותשוקתו העזה לה' , ונפשו נקשרה בנפשו. כך מתאר זאת הרב חרל"פ ( "חיי הרב קוק", אפרים צורף, ירושלים תש"ז, עמ' 119):
הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם… הרגשתי שכולי אחוז שלהבת-יה, כל גשמיותי מתנדפת והולכת ונשמתי שהתקשרה בנשמת הרב מתנשאת ברום עולמות עליונים.
לא בכדי, נקשרו שניהם באופן זה אל הרב. זאת על אף שהרקע ליצירת המפגש היה שונה מאוד- הרב חרל"פ הגיע מאווירה של לימוד תורה חרדי בירושלים, בעוד שהרב הנזיר הגיע מתוך לימודי הפילוסופיה. רגשי השלהבת י-ה שבערו ברב, נגעו בנקודה הפנימית של שניהם.
הרב שאר-ישוב הכהן שליט"א, רבה הראשי של חיפה, היה מתלמידיו הקרובים של הרב חרל"פ במרכז הרב. הרב שאר-ישוב מספר על שני משפטים, עליהם חזר הרב חרל"פ פעמים רבות בשיעוריו- דברים אלו, היו "מרגלא בפומיה" ("שירת הים", עמ' 380):
"אי אפשר לי לדבר ברבים, מבלי להזכיר את גדולת ישראל וקדושתם"."החיים הם געגועים בלתי פוסקים לאינסוף ברוך הוא".
בדברי הרב חרל"פ, נראה כי ישנן שתי בחינות- הפן הראשון, הוא מצד מעלתה העליונה של קדושת ישראל: "גדולת ישראל וקדושתם". בדבריו השניים, הדגש הוא על הנקודה הפנימית של קדושת החיים כ- "געגועים בלתי פוסקים לאינסוף ברוך-הוא".
לא בכדי, היו משפטים אלו "מרגלא בפומיה" של הרב חרל"פ. גם הרב צבי יהודה היה חוזר על משפטים או רעיונות מסוימים פעמים רבות מאד. נראה כי ישנן שתי סיבות, לחזרה העקבית הזו שוב ושוב. ראשית, אותם ענקי עולם פשוט חיו את הרעיונות הללו בכל מאודם ולכן זה פשוט נבע מתוכם החוצה לתלמידיהם. שנית, החזרה גורמת להטמעת הדברים בקרבנו. במשפטים אלו יש עומק נשגב, אשר לא ניתן להבינו בבת אחת. ככל שחוזרים על הדברים, זה מברר את הדברים ומקרב אותם יותר להבנתנו.
נראה כי העומק בדברי הרב חרל"פ, הוא המבט אל פנים המציאות. לא להביט על הדברים ברובד חיצוני בלבד, אלא במבט החודר לעומק החיים. הדבר מזכיר את דברי הרב, בקריאתו לעיסוק בנשמת התורה (אגרות הראי"ה, אגרת תפ"ג):
אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים… ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו…
עלינו לגשת אל הדברים, מתוך הבטה אל עומק הבריאה והמציאות. אנו נקראים למבט פנימי על הדברים, הנובע מתוך ההכרה שיש נשמה המפיחה רוח חיים במציאות: נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ (ישעיה מב,ה).
עצם המושג של קדושה, הוא דבר בלתי נתפס. איננו מסוגלים לראות בעיננו את הקדושה הישראלית. לפעמים, למראית עין, גוי המתנהג בנימוס מצטייר כאדם הרבה יותר טוב מיהודי המתנהג בצורה מכוערת ואנוכית.
אך במבט הפנימי, אנו מבינים כי לנו יש חלק א-לוה ממעל. הנשמה הישראלית השוכנת בפנימיותנו, היא דבר שמעלתו לאין ערוך מכל יתרון של התנהגות חיצונית זו או אחרת. אנו בניו של מקום, הקוראים בשמו יתברך: וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ-ל (ישעיה מג, יב). עלינו לחזק בתוכנו את אותה הכרה במעלה העליונה של קדושת ישראל, הגבוהה לאין שיעור מכל גילוי חיצוני של הטוב שאנו רואים לפעמים אצל אומות העולם.
הפנמת חשיבותה של מעלה גדולה זו, היא הדרכה שיש לה חשיבות גדולה גם ביחס לאדם הפרטי מישראל.
הרב קוק זצ"ל ב "אורות הקודש", מבאר יסוד חשוב בנוגע למשמעות האהבה העצמית של האדם (אורות הקודש, חלק ג' , עמ' יג "מגמת מוסר הקודש"):
הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה.
הקדושה לא רואה באהבה העצמית של האדם, כדבר דיעבדי ונגוע. זהו דבר טבעי ובאופן מסויים אף לכתחילאי.
ככל שהאדם אוהב יותר את עצמו, הוא משפיע ומקרין על העולם. הסיבה השורשית לכך, היא משום שבמעמקי נפשו, כל אדם קשור להויה כולה. לכן, חיבור האדם לפנימיותו ועצמיותו מולידים בקרבו את הרצון להשפיע על העולם ולרומם אותו. ביחוד הדבר נכון ביחס אלינו, בניו של מקום. בנו חקוקה אותה מעלה נשגבה של הקדושה הישראלית, והכרת הערך של כל אחד ואחד מהאומה צריכה להיות גדולה לאין שיעור.
דומה כי להבנה זו של הרב, ישנה חשיבות רבה בדורנו. בדורנו, דור הפוסט-מודרניזם, האהבה עצמית חזקה מאוד. בעבר היו דורות, כמו למשל בימי החלוצים שהקימו את המדינה, בהם דווקא המסירות וההקרבה למען הכלל היו הערך המרכזי ולא טיפוח העצמי. כיום, הדברים הרבה יותר מתייחסים אל הפרט. חשוב שלא נראה בזה כדבר בעייתי ושלילי כשלעצמו. המשמעות העמוקה של אהבת ה"אני", היא חיבור לקדושתנו הפנימית. חיבור לאהבת הטוב שבתוכנו, אשר הוא התוכן היותר עצמי ומקורי בנפשנו. באהבת ה"עצמי" כרוכה גם האמונה באישיות שלנו ובכוחותינו להוציאה אל הפועל. המבט הזה, גם מציב בפנינו תביעות- להקדיש את כוחותינו לגילוי של אותה קדושה פנימית בקרבנו. לחשוף את אותו תוכן רוחני ולהביאו לכדי מימוש.
ודאי שאם חלילה נפגיש את הנפש עם ההבלים והריקנות שבתרבות המערב, זה לא יביא לגילוי קדושה של נפשנו. האהבה העצמית, מצד גדלות הנשמה הישראלית, צריכה להוליד בנו שאיפות גדולות. אל לנו לבזבז את עצמנו על שטויות והבלים, אלא לפעול במלא העז לגילוי של אותה קדושה בכדי לתקן עולם במלכות ש-ד-י.לצד המבט הפרטי על מעלתה של כל נפש ונפש מישראל, ישנו גם את הפן של הקדושה הישראלית אצל כלל עם ישראל. הרב, באגרת תקנ"ה, נדרש לבאר את משמעות המושג של הקדושה הפנימית של כלל ישראל. הרב מבאר שם בהרחבה, את מעלת סגולת ישראל וקדושתם. בתוך דבריו, אומר הרב:
אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור" , והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-מטומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה , וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד.
הרב מבאר, שכשם שלחמור ישנה קדושה פנימית של "פטר חמור" למרות סימני הטומאה הרבים שבו, כך גם בעם ישראל הקדושה של כלל ישראל היא פנימית וסגולית, ונעלה הרבה יותר מגילויים חיצוניים. עיון במקור לדבריו של הרב, בתיקוני זוהר, יכול להאיר את הדברים ולהעמיק את הבנתם (תיקונא שתין, דף צג, ע"ב):
טב מלגאו ולבושא דיליה ביש, דא איהו עני ורוכב על חמור. רע מלגאו ולבושא דיליה שפיר מלבר, על האי אתמר: ראיתי עבדים רוכבים על סוסים.
תרגום: טוב מבפנים ולבושו רע, זהו "עני ורוכב על חמור". רע מבפנים ולבושו מבחוץ טוב, על זה נאמר: "ראיתי עבדים רוכבים על סוסים".
נראה כי החלק השני בתיקונים, מתייחס אל אומות העולם. אצל עם ישראל, גם מי שנראה רחוק ודחוי הרי שמהותו העצמית היא אותה נקודה סגולית, המאירה ביותר בדור עקבתא דמשיחא- "עני ורוכב על חמור". למול זה עומדים אומות העולם, המדברים גבוהה גבוהה על מוסר וערכים, אך בפנימיותם יש רוע ואכזריות. הסוס, לא מבטא בהמיות כמו החמור, אלא מבטא אצילות והופעה נעימה ומסודרת. כך גם האומות, אשר כלפי חוץ מקרינים נאורות ומוסריות- אך למעשה על הסוסים הללו רוכבים עבדים.
דוגמא, שממש מעוררת השתאות בעניין זה, היא גרמניה. הרי רק לפני כמה עשרות שנים, התגלו לעין כל טלפיה האכזריות והטומאה הנוראית שבפנימיותה. היום, הם כבר "רוכבים על סוסים" ומטיפים למדינת ישראל – לאותו עם שבו נהגה ברשעות איומה שכזו- על הומניות ומוסר. כיתרון האור מן החושך, נלמד אנו על מעלתם של ישראל. יש בנו קדושה עליונה, אותה עלינו להופיע. הדברים אמורים הן ביחס לקדושת ישראל, והן ביחס לקדושת החיים.
קדושת החיים, היא הצד שמבטא הרב חרל"פ בדבריו הנשגבים: "געגועים בלתי פוסקים לאינסוף ברוך הוא". רק המילים הללו, מעוררות אותנו להתבונן ברוממות המדרגה הזו ומולידים בנו את הכיסופים אליה. גם המשימה להופיע את קדושת החיים, איננה עניין מובן מאליו. ישנם כל מיני דחפים רגעיים או סיטואציות נקודתיות המונעות מאתנו את אותו מבט פנימי לעומק החיים. אלו דברים הגורמים לחדלון ומסתירים מאתנו את האור הגדול של קדושת החיים. חלילה לנו מלחסום את אותו רצון הפנימי מלהופיע. ה' שם אותנו בעולם מופלא ועלינו להיפתח לחיים במובנם הרחב והכולל. כמה חשוב שנכיר, שחיינו הם מתנה גדולה שזיכנו בהם ה'. מתוך כך עלינו לבא לאמונה גדולה בחיינו וביכולתנו להיפגש עם אותם געגועים אינסופיים לבורא ברוך הוא. לא להשתעבד לצדדים הנמוכים והזמניים של החיים, אלא לראות אותם כמחוברים אל הנצח.
יתן ה', ונזכה להופיע הן את קדושת החיים והן את קדושת ישראל במלא הדרן, לאורך ימים ושנים טובות.
1 הוא הרב דוד כהן זצ"ל. הוא זכה לכינוי "הרב הנזיר", בגלל מנהגי הנזירות שאימץ.