לחיות עם פרשת השבוע – ישראל מאמינים בני מאמינים

3

השבת נתחיל לקרוא את ספר שמות. ספר שמות, פותח בשינוי חד ביחס לסיום ספר בראשית. ספר בראשית, נחתם בישיבתם של ישראל בהרווחה ובשלווה בארץ גושן. הנימה החיובית הזו, מתחלפת במהירות בתחילת פרשתנו, בשעבודם של ישראל בעבודת הפרך.
הפרשה שלנו, מתמודדת עם מציאות הגלות. נדמה כי ניתן להפיק מן האמור לגבי גלות מִצְרָיִם , גם ביחס ל מֵּצַרִים עמם אנו נפגשים בחיינו. ננסה לעמוד על כמה נקודות בפרשה, אשר יכולות להאיר את דרכנו בעבודת ה' ובאתגרים אתם אנו מתמודדים כציבור וכיחידים.

יסוד חשוב בעבודת ה', הנלמד דווקא מפרעה, מבאר הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פ"ב):

אולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה): תכבד העבודה על – האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת – כן היא עצת היצר – הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.

פרעה בעצם מונע כל הזדמנות להתרומם, אפילו לרגע, מן המרוץ האינסופי של החיים. מטרתו של פרעה בהכבדת העבודה, הייתה לסכל כל סיכוי של מחשבת גאולה בקרב עם ישראל. השקיעה בעבדות, תוציא מלב ישראל את היכולת לפתח חזון של חירות.
כך גם האדם. האדם ביסודו הוא טוב גמור, ולכן הכל תלוי בשאלת ההתבוננות. אם האדם באמת ישקיע ולו זמן מועט, במבט על מעשיו ודרכיו – הרי ודאי יתעורר לשוב ולתקנם. שכן בתוך תוכו האדם רוצה לגלות ולממש את הטוב הגנוז בו.
לצערנו, היום אפשר לראות בחוש, כיצד ככל שהעולם מתפתח והאדם פחות נצרך "למלא את הזמן" בעבודה ובעמל, יצה"ר כבר מוצא את הדרך להשתלט על סדר יומו של האדם בכל מיני שטויות והבלים. יצר הרע מתפתח יחד עם האדם, ודואג שלא ישאר לו זמן לחשוב ולהביט על תכלית חייו ומגמת הבריאה. ביתר שאת הדבר מתרחש בעולם הטכנולוגי. הצרכנים ממש מובלים כעיוורים, ע"י גופים שונים המחפשים את האינטרס הכלכלי בייצור כל מיני מכשירים מתקדמים המכלים את מיטב זמנו של האדם. עלינו ללמוד ממחשבת פרעה, על החשיבות הגדולה בהקדשת זמן להתבוננות על יעודנו ותפקידנו בעולם. עלינו להתגבר ולא לאפשר ליצה"ר לסחוף אותנו במהומת החיים, ולהשכיח מאתנו לשם מה באנו לעולם. מתוך שנבין כמה ערך ומשמעות יש לכל רגע בחיינו, ממילא כבר לא נשקע באותם פיתויים חסרי תוכן.

ישנה נקודה נוספת בפרשה, במעמד הסנה. לאחר שה' מבטיח למשה כי עם ישראל יצא ממצרים ברכוש גדול וביד חזקה, נאמר (שמות ד, א):

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.

נקדים ונאמר, שוודאי אין לנו את היכולת והזכות לבקר את אדון הנביאים, משה רבנו עליו השלום. מה אנו ומה חיינו, שנאמר דברי ביקורת על משה. אך אנו כן יכולים ללמוד את דברי חז"ל בעניין, כפי מה דרשו ברוח קודשם. כך אמרו חז"ל (שבת צז, ע"א):

אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד) והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים – דכתיב (שמות ד) ויאמן העם, בני מאמינים (בראשית טו) והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין – שנאמר (במדבר כ) יען לא האמנתם בי וגו'. ממאי דלקה – דכתיב (שמות ד) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'

ישנם כמה קשיים בדברי הגמרא. "וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל", וכי מה שגלוי לפני הקב"ה גלוי כלפי משה? כיצד ניתן לבוא אל משה בטענה? ועוד, הפסוק שמביאה הגמרא "ויאמן העם" נאמר לאחר שמשה עשה את האותות לעיני העם, ומה פלא שאכן העם האמין, הרי משה ביקש את האותות למטרה זו?נראה, שהבנת העניין טמונה בביטוי "ישראל מאמינים בני מאמינים", שכוונתו היא, שהאמונה טבועה בעם ישראל בעצם מהותם, ואף כשאינה מתגלה בפועל נמצאת היא בגניזה בתוככי נשמתם של ישראל. על כן יש בעיה באמירה של משה "והן לא יאמינו לי" שכן בודאי עתידה אמונתם של ישראל להופיע.
היה לו למשה לבקש את הדרך לחשוף את אמונת ישראל ולא להכריז עליהם שאינם מאמינים. האמונה שנחשפה בעקבות האותות היא האמונה שהיתה גלויה קמי קוב"ה והיה לו למשה להאמין בכח אמונתם של ישראל.

נראה שלאור זה יש גם להבין את משמעותן העמוקה של האותות. ה' אומר למשה (שמות ד, ח): "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן". לפי דבריו של ה' ישנה הדרגה בסדר האותות, ואם לא יאמינו ישראל לאות הראשון – יאמינו לשני, ואם לא לשני, אז לשלישי.דבר זה תמוה: האות הראשון הוא האות הגדול מכולם – מטה דומם הופך לנחש – בעל חיים – כלום יכול להיות דבר גדול מזה? האם יד שמצטרעת, שהוא דבר שאינו חריג לגמרי, יותר משכנע מאשר מטה שהופך לנחש?נראה, שהנקודה המשכנעת באותות אינה החריגה מדרך הטבע. אם לא יאמינו לאות הראשון מה ישכנע אותם דוקא באות השני והשלישי? מלבד שינוי הטבע, יש כאן שפה בה מדבר הקב"ה אל בני ישראל. כל אות נושא בקרבו מסר, שאמור לשכנע את ישראל ולחזק את אמונת הגאולה בקרבם.

האות הראשון – הפיכת המטה לנחש וחזרתו למטה: ההבנה העמוקה הגנוזה באות הזה, היא שגם כוחות הרשעה של הנחש, מקורם במטה הא-להים. בשורש, כל הכוחות יונקים מהשורש האלוקי. ככל שנהיה יותר קרובים אל המקור והשורש, נוכל להתמודד אפילו עם הרע הגדול ביותר. ה' אומר לעם ישראל, שכאשר יהיו מחוברים למקור האלוקי, יוכלו לעלות ולהיטהר גם מזוהמת מצרים. יש בכך גם אמירה של ה' למשה; אל תראה בעם ישראל כשטופים בעבודה זרה הרחוקים מדרך ה'. אל תביט רק על הצד החיצוני הנקודתי, תביט על הנקודה האלוקית המחיה את הכל. יש להביט פנימה, ומתוך כך להרים את עם ישראל אל הקודש.

האות השני- היד המצורעת: האות הזה, קשור לאמון בעם ישראל. עלינו להאמין בכוחות החיוביים שיש בנו, ובטוב השוכן בקרבנו. בארנו קודם לכן, שגם באות הזה יש אמירה למשה- להאמין בכוחות העצומים של האמונה הנטועים בלב ישראל- "מאמינים בני מאמינים". לא לגשת אל הדברים מתוך ייאוש מעם ישראל, אלא מתוך בטחון שנשמת ישראל הגדולה אכן תופיע. האמון הזה, הוא כשלעצמו נותן את החוסן והיכולת להתמודד. ברגע שנאמין בעצמנו וביכולתנו, ניווכח מה גדול הוא הכח שנטע בנו ה' יתברך.

האות השלישי- הפיכת מי היאור לדם: האות הזה, מסמל את היכולת להכניע את פרעה ומצרים. לאחר שאנו מחוברים אל השורש האלוקי ומאמינים ביכולתנו לחשוף את אותו כח ישראלי הגנוז בנו, עדיין מצרים ופרעה מהווים מחסום ואיום גדול על עם ישראל. כאן רומז הקב"ה, שבסופו של דבר גם מצרים עם כל עוצמתה תיפול ותתרסק. זה בעצם רמוז בהפיכת מי היאור- המייצגים את עוצמת וכוחה של מצרים- לדם. הקב"ה אומר לעם ישראל, שברגע שיאמינו בכוחותיהם הוא כבר יהיה עמם ואיש לא יוכל לעמוד בפניהם. גם מצרים עם כל עוצמתה, תיפול ברגע שעם ישראל יהיה מחובר לעצמיותו ויאמין בעצמו. ברגע שנכיר בכוחות הגדולים בהם חנן אותנו ה', ונפנים כי ה' הולך עמנו להושיענו כנגד כל הקמים עלינו, נגלה כי לאף אויב – ולו הקשה ביותר- אין את היכולת לעמוד בדרכנו.

לפעמים אנו נתקלים במציאות כמעט מייאשת. הנפילות השונות של הדור, יכולות לתסכל ולגרום לרפיון רוח. חלילה לנו מלהיכשל בייאוש, שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא שעיטר אותנו בכתר האמונה, וקראנו: "מאמינים בני מאמינים". אסור בשום פנים ואופן להתייאש ולחדול מלהאמין בכחו של הדור ובכח האדם להתמודד עם הפיתויים והיצרים הנקרים בדרכו. דבריו של ריש לקיש, צריכים להיות לנו כזריקת עידוד בעת הזו.
צריך להתפלל מקירות הלב, שיעזרנו ה' ברחמיו למצוא את הדרך לחשוף את האמונה הגדולה הזו. אמונה זו קיימת בתוכנו ובלב כל אחד ואחד מישראל.

כאשר נפנים את המסר המקופל בכל אחד מהאותות, נופיע את שם ה' הנקרא עלינו. מתוך כך, נזכה בס"ד לגאולתנו השלמה בקרוב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *