לחיות עם פרשת השבוע – הנגע והעֹנג – הנתק והתִקון

3

פרשות השבוע עוסקות בנגעים – נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים, כהמשך לענייני טומאה וטהרה שהוזכרו בסוף פרשת שמיני.
"מצורע" הוא ביטוי לדבר דחוי, ואף התורה אומרת (ויקרא י"ג, מ"ו):

בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

נראה, אפוא, שהצרעת יכולה ללמד אותו על ההתייחסות הראויה לאנשים שנמצאים מחוץ למחנה – מחוץ לחברה. כפי שנראה, מגמת התורה איננה להוציאם מחוץ למחנה, אלא זו יציאה לצורך כניסה. הרחקת המצורע היא כדי לתקנו.
מגמת התורה היא שגם ההרחקות, הנגעים, הקשיים – באים מתוך מגמה לעשות טוב ולתקן.

מפורסם "משחק המילים" המוזכר בספר יצירה – אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג.
הנגע והעונג בנויים בצורה דומה, והנגע בא כדי להפוך לעונג. העונג הוא המגמג של החיים.
גם ה"נתק" המוזכר בפרשה הוא משורש ה"תיקון". מגמת הנתק היא לתקנו ולהעלותו.

נעמוד על שתי בחינות בענין.

א. חז"ל דרשו את דין הרחקת המצורע באחת המידות שהתורה נדרשת בהן (ספרי נשא, א'):

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שומעני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". מצורע היה בכלל, יצא מוצא מן הכלל ולמד על הכלל, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו, מכאן מנו חכמים למחיצות.

על כל הטמאים ומצורע בכללם נאמר "וישלחו מן המחנה". אך המצורע יצא מן הכלל שכן נאמר עליו "מחוץ למחנה מושבו", ומשמע שהוא משתלח מחוץ לשלוש מחנות – מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. מכאן למדו חכמים על הכלל כולו: כל שטומאתו חמורה יותר – משתלח רחוק יותר. המצורע שטומאתו חמורה ביותר משתלח ממחנה ישראל, הזב שטומאתו פחותה ממנו משתלח ממחנה הלויה וטמא מת רק ממחנה שכינה.
חז"ל מוסיפים משפט נוסף: "מכאן מנו חכמים למחיצות". הכוונה היא שכל מושג המחיצות וחלוקת המדרגות בקדושה – מקורם בדין שילוח המצורע. כך היא לשון הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז, י"ג-כ"ב):

עשר קדושות הן בארץ ישראל וזו למעלה מזו, עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחין מתוכן את המצורעים ואין קוברין בתוכן מת…
ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלין קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה…
הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם…
החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם.
עזרת הנשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם…
עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וטמא שנכנס לשם חייב כרת.
עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולכפרה ולשחיטה ולתנופה.
בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם.
ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים.
בית קדש הקדשים מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביוה"כ בשעת העבודה.

כל המושג של מדרגות בקדושה, מקדושת הערים המוקפות חומה ועד קדושה קודש הקדשים – מקורו בשילוח המצורע מחוץ למחנה.
זו המשמעות של יציאת המצורע מן הכלל ללמד על הכלל כולו – כלל הקדושות נלמדות מן המצורע.
כאן ניתן לראות באופן בולט שיש קשר בין המידה שבה דרשו חכמים את הפסוקים, ובין הדין שלמדו באותה דרשה. את יציאת המצורע מן הכלל – מן המחנה, לומדים במידה של דבר שיצא מן הכלל ללמד.

מהי משמעות הלימוד במידה זו?
המצורע איננו יוצא כדי להיות בחוץ אף שיצא מן המחנה הוא מלמד על הכלל ומכאן שהוא קשור עדיין אל הכלל.
ניתן ללמוד על משמעות הדבר מתוך שירה של רחל המשוררת:

יוֹם בְּשׂוֹרָה

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר – – –
וַיֹאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: – – –
הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא
(מלכים ב', ז', ג-ט)
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

השיר עוסק במצורעים שהיו מחוץ לעיר בימי הרעב הגדול שהיה בשומרון, והם שהביאו את בשורת הגאולה לעיר כשמצאו את מחנה ארם ריק מחיילים.
אך לטענת המשוררת, אין היא רוצה את בשורת הגאולה אם היא באה מפי מצורע. אם הגאולה איננה באה על ידי טהורים – עדיף למות ולא להיגאל.
בדורנו נטענת טענה דומה על ידי חלקים בעם ישראל, האומרים: "לא אובה בשורת גאולה אם מפי חילוני היא תבוא". לא יתכן, כך סוברים הם, שהקב"ה יביא את הגאולה על ידי מי שהתרחקו מתורה ומצוות, והם בחינת מצורעים.
אך חז"ל מלמדים כי גם אחר שיצא המצורע מחוץ למחנה – יצא מן הכלל – הוא עדיין קשור אל הכלל. אף שיציאתו היא ביטוי לחטא ולריחוק ויש בה הרבה כאב, אין היא התכלית. התכלית היא הקישור אל הכלל וגאולת הכלל, שיכולה לבוא דוקא על ידי המצורע.

מדברי גדולי ישראל למדנו, שהמידות הן הנהגות אלוקיות. כל מידה היא ביטוי להנהגה מסויימת, המופיעה על ידי המידה. הקב"ה מנהיג את עולמו בדרך זו, שהיציאה מן הכלל באה ללמד על הכלל. גם מי שנאלץ לצאת מן הכלל – נשאר קשור ומחובר לכלל. זו ההנהגה האלוקית של העולם.

בעומדנו לקראת יום העצמאות יש כאן לימוד חשוב. פעמים שבשורת הגאולה באה דוקא על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למחנה. פעמים שבחוץ ניתן לשמוע בבהירות את קולו של הקב"ה העולה מן המציאות. בבית המדרש פנימה, מתוך הלימוד, העיסוק בקושיות ובתירוצים, קשה להכיר את רוח התקופה. קושיות רבות יכולות להתעורר על בשורת הגאולה, שגורמות למי שיושב בבית המדרש שלא לשמוע אותה. מי שמחוץ לבית המדרש רגיש יותר לתנודות בהלכי הרוח של העולם, ויכול לשמוע את פעמי הגאולה.
ניתן לתרגם זאת לנעשה בדורנו – רק מי שהתרחק מבית המדרש וממסורת אבותיו, יכול לחשוב על רעיון של הקמת מדינה לעם היהודי. מי שממשיך את מסורת אבותיו, ממשיך גם את הגלות – כך היה לאבותיו וכך יהיה לו.

ב. הזכרנו לעיל את דברי ספר יצירה: "אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע". דברים אלו מתבארים בספר "שער הלשם לשם שבו ואחלמה" (ספר "שערי הלשם" חלק א', סימן ט"ו, פרק א'):

וכמ"ש הספר יצירה פ"ב: "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה לנגע". ושניהם הם מצד הגבורות. והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת הענג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחי' מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך. והרי אי אפשר שיוצא מציאת הגבורות על מציאת היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע. ואחר שיצאו ונעשו על תכלית מציאותם על ידי הרעה אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבסמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית היחוד, יען שעיקר עצמותם הם משורש אחד, ועל ידי זה הם יוצאים תיכף מרעה לטובה ואז הם מתגלים לכל טוב ואין בטובה למעלה מהם.

כדי שדבר יופיע בעולם בשיא כוחו ועוצמתו, הוא צריך להופיע בתחילה בצורה השלילית. רק אחר שיצא הדבר אל הפועל בצורה המלאה על ידי הופעתו בשלילה – הוא יכול להיתקן על ידי חיבורו על הטוב, ואז הופך הגע לענג עליון.

למשל, רוצה הקב"ה להביא לעולם סמארטפון. אם השימוש הראשוני של מכשיר זה היה כדי לשמוע שיעורי תורה – לא היה נוצר המכשיר, והעולם היה נשאר במצבו הפרימיטיבי. רק עולם החומר, שממלא את המכשיר בתכנים שליליים – יש לו מוטיבציה להשקיע ביצירת המכשיר הזה.

רוצה הקב"ה ליצור מציאות שבה כל העולם כולו מרוכז ברגע אחד במקום אחד. כל העולם רואה את אותה נקודה בזמן אמת. אין שיעור תורה שיכול לחבר את כל בני האדם, מאלו שעדיין שוכנים על העצים ביערות העד, ועד פרופסורים מעונבים באוניברסיטה. לכן המציאות הזו בשלב ראשון היא בנגע – בדברים הבהמיים, שבהם משותפים כל בני האדם ואף החיות. רק התכנים הנמוכים יכולים לאחד את כל העולם בשלב זה.

הידיעה הזו מרגיעה. אנו מבינים כי המציאות הקשה שאנו רואים מול עינינו, המשיכה הגדולה לרוע ולשלילה, היא חלק מסדר העולם. כך מנהיג הקב"ה את עולמו. כדי שהטוב יופיע אחר כך בצורה מלאה ועוצמתית, חייבים הדברים לצאת אל הפועל בתחילה בצורה שלילית ובשיא העוצמה. רק בשלב השני מגיע התיקון.

בקודש אין את הכלים והכוחות ליצור בכזו עוצמה. בקדושה כל אחד מתבטל למי שגדול ממנו, וכך אין תחרות וממילא אין התפתחות. הרב מביא בשם הגר"א (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ק"ז), שהעוסקים לשמה אינם זריזים כמו העוסקים שלא לשמה. אפילו בתורה, כאשר אדם עוסק שלא לשמה יש לו מוטיבציה גבוהה יותר. כאשר הלימוד נועד לשיעור שאדם עתיד להעביר, וחשוב לו שהשיעור היה משמעותי והחידוש שלו "ירעיש את העולם", הוא משקיע ומצליח לחדש חידוש גדול. כאשר הוא לומד לשמה, הוא חושב על גדלותו יתברך ושפלותו של האדם – והלימוד נעשה בפחות עוצמה.

אל מול המציאות הזו – שמסודרת בהנהגתו יתברך – עלינו לשאול אל עצמנו: מה מקומנו ותפקידנו?
בתקופה שבה הדברים מופיעים בצד השלילה, בתקופת ה"נגע" – האם אנו חלק מן הנגע, או שאנו מבינים שכך סדרו של עולם, אבל אנו נמתין להופעת התיקון ולא נהיה חלק מהרע שמופיע את המציאות הזו.
עלינו לדעת כי מקומנו הוא בצד הקדושה. אף שבלי הרע הדברים לא יצאו אל הפועל בשלמות, עלינו להשאיר מלאכה זו לכוחות של רע, ולשמור על עצמנו בצד הקדושה.
בעל הלשם מלמד אותנו כיצד להבין את המציאות, ומתוך כך כיצד לנהוג. ההבנה כי סדרו של העולם הוא שראשית הדברים ברע נותנת מרגוע לנפש. אין זו "תקלה", אלא חלק מסדר העולם. על כן אנו מתחזקים בהופעת הטוב שיוכל לתקן את ה נגע ולהופכו לעונג.

יש לדעת, כי מי שנמצא בתוך המציאות השלילית, איננו יכול לתקן אותה. הרי זה כמו שננסה לשכנע תולעת, שהחלק שהיא אוכלת בתפוח הוא רקוב, וכדאי לה לנסות חלקים טריים. בשביל התולעת החלק הרקוב הוא כמו גן עדן, והיא לא מחפשת את העולם שבחוץ. כך מי שנשאב למציאות השלילית, להופעת הכוחות בצד ה"נגע", מרגיש טוב בעולם שבו הוא חי, ולא מחפש עולם אחר. אך מי שזכה ללמוד פרשת נגעים, יודע שניתן להפוך את הנגע לענג, ומחפש את הדרכים לעשות זאת.

הקב"ה רוצה שנתענג על טובו ועל העולם שברא, ולשם כך עלינו להתרחק מהנגעים ולעסוק בטוב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *