פרשת בהעלותך – יתרו ועין טובה
3בשיחה הקודמת עסקנו בערכה של "עין טובה", וכעת נמשיך בענין זה.
המחשבות על עין טובה עוררו אותי לשים לב לביטויים מיוחדים בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך.
כך נאמר (במדבר י', כ"ט-ל"ד):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה:
כיון שמדובר בפרשה על "והיית לנו לעינים", יחד עם "לכה אתנו והטבנו לך" – הדבר מעורר למחשבות על הקשר בין הפרשה לעין טובה ולראיית הטוב.
עיון בפרשה מעורר תמיהה בכמה פנים.
א. משה הציע ליתרו לבוא עם ישראל, ויתרו סרב, משה הציע את אותה הצעה בשנית, ויתרו מסכים1. מה הוסיף משה בפעם השניה, שלא נאמר בראשונה, והרי גם בתחילה דיבר על הטוב שה' מיטיב עם ישראל, וכך גם בהמשך. מה גרם ליתרו להסכים להצעתו השניה של משה?
ב. שמו של יתרו המופיע בפרשה הוא חובב. במה נתייחד שם זה כאן? האם הוא קשור לתוכנה של פרשה זו?
ג. בפרשיה קצרה זו מופיע הטוב חמש פעמים, שלוש מתוכן בפסוק אחד:
…לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.
וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.
לדבר זה יש משמעות2. נראה שקשור הדבר לדרשת חז"ל בהקשר דומה, על חמש הפעמים שמופיע באור בבריאת היום הראשון, כנגד חמשה חושי תורה (בראשית רבה פרשה ג', ה', עיי"ש).
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – האור הטוב הולכים יחד. על משה רבינו נאמר (שמות ב', ב'): "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא", וברש"י: "כשנולד נתמלא הבית כולו אורה".
יש להבין את ריבוי ההופעות של הטוב בפרשה זו.
ד. עיון מדוקדק מעורר להבדל בין שתי ההצעות של משה רבינו. בראשונה נאמר:
…לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ…
ובשניה נאמר:
וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ…
"את" הוא ביטוי לדבר המצטרף לדבר אחר וטפל אליו, כפי שדרשו חכמים (ברכות ל"ו ע"ב): "וערלתם ערלתו את פריו – את הטפל לפריו".
"עם" הוא ביטוי לחיבור מהותי, כפי שדרשו חכמים (ברכות י"ב ע"ב): "ומחר אתה ובניך עמי, ואמר רבי יוחנן: עמי – במחיצתי".
בהקשר לכך אומר משה ליתרו: "והיית לנו לעיניים" – אתה תהיה חלק מגוף האומה. אתה תהיה העינים של האומה.
ה. לשם מה משה זקוק ליתרו כ"עינים"?
הדו-שיח בין משה ליתרו תחום בין שתי מילים זהות:
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
היה ניתן לחשוב שהעיניים של יתרו מסייעות לעם ישראל בנסיעתם. אולם קשה לומר כך, שהרי "על פי ה' יסעו", ולשם מה יש צורך ביתרו3?
נראה פשוט, שכוונת משה בדבריו: "והיית לנו לעינים" אינה לכך שיתרו יוביל את עם ישראל בדרך. כוונת הדברים היא, שיתרו ילמד את עם ישראל כיצד רואים. מהו המבט הנכון שבעזרתו יש להתבונן על העולם.
משמעות הדברים תתבאר לאור שמו של יתרו המופיע בפרשה: חובב. מדוע נקרא כך? מפרש רש"י: "על שחבב את התורה".
מהי המעלה המיוחדת בכך שיתרו חיבב את התורה?
יש שני מבטים על התורה.
ניתן לראות את התורה כעול. "עול מצוות". השכמת הבוקר, שלוש תפילות ביום, איסורי שבת, מאכלות אסורות – התורה היא אוסרת עלינו דברים רבים, והיא עול כבד המונח על האדם.
אולם, ניתן לראות את העול הזה כמתנה. כפי שנהוג לומר היום: "נועם עול מצוות". התורה נותנת לאדם כיוון וצורת הסתכלות על העולם. בזכות התורה יש לאדם סיבה לקום בבוקר וטעם אמיתי לחייו.
את התורה ניתן לראות כעול, וניתן לראות כמתנה. הדבר תלוי בצורה ההסתכלות של האדם.
יתרו נקרא חובב כי היה מחבב את התורה – הוא בחר בהסתכלות על הטוב והנועם שיש בתורה ובמצוות.
יתרו היה אדם שמביט בעין טובה על המציאות. כשבא למחנה ישראל לקראת מתן תורה נאמר (שמות י"ח, ט'): "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". ומפרש רש"י: "וישמח יתרו". הרבה שמעו על קריעת ים סוף, אך רק יתרו ידע גם לשמוח בזה, ידע לראות את הטוב שיש בכך.
יתרו ידע כיצד צריך האדם להתייחס לדברים שהוא רואה.
תרגום אונקלוס למילים: "והיית לנו לעינים": "וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך" – והגבורות שנעשות לנו ראית בעיניך.
יש להבין את דברי התרגום, והרי כל אחד ראה בעיניו את הגבורות שעשה הקב"ה? אלא שאף שכל אחד רואה את המציאות, לא כל אחד רואה בכך "גבורות של הקב"ה". יכול אדם לחיות בתוך נס ולא להכיר בכך, עד שמישהו מבחוץ מאיר את עיניו.
אף אנו, כאן במדינת ישראל, חיים בתוך נס מופלא. אנו זוכים לפריחה מופלאה בתחומים רבים – מדע, כלכלה, חקלאות, קליטת עליה. במקביל עברנו לא מעט מלחמות ומשברים וטרור ועוד ועוד, ובכל זאת אנו ממשיכים לפרוח. זהו נס גדול מאוד, אלא שאנו צריכים שיבוא מישהו ויאמר לנו זאת. אנו זקוקים ל"חובב", שיחבב עלינו את המציאות שאנו חיים בה.
כך אומר דוד המלך בתהלים (תהלים קכ"ו, ב'-ג'):
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
הגויים רואים לפנינו את מה שה' עושה לנו, ובעקבותיהם גם אנו מכירים בנס.
כך יש להבין את דברי התרגום – יתרו ראה במה שקורה לעם ישראל גבורות של ה', ובזכותו גם עם ישראל מכיר בכך.
בספרי (בהעלותך, פ') דרשו:
"כי על כן ידעת חנותינו במדבר"… ר' יהודה אומר: אמר לו: אתה הוא שראית חן שניתן לאבותינו במצרים, שנאמר: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים", תניח אותנו ותלך לך, "אל נא תעזוב אותנו"… דבר אחר, "והיית לנו לעינים", אפילו אין דיינו אלא שכל דבר ודבר שנתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו בו, כענין שנאמר: "ואתה תחזה מכל העם"…
ליתרו היתה ראיה מיוחדת, שראתה את החן שהקב"ה נותן לעם ישראל. בעקבות זאת מבקש ממנו משה "והיית לנו לעינים" – תאיר את עינינו במה שמתעלם מהן. אין הכוונה שיתרו יראה לישראל את הדרך במדבר. יתרו מאיר את העינים כשלא רואים נכון, כשמביטים אל המציאות בעין לא נכונה.
עומקם של הדברים מופיע בדברי הרמח"ל (אדיר במרום עמ' רע"ד):
וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא. הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל. והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה. וזה כי הפרטים הם חלקי הכלל, והנשמה בה מושרש הכל, הכלל והפרט. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו. ועד שאינה משגת, הוא כמו שיש איזה מניעה לפני עיניו שאינו יכול לראות, כך אינה רואה באמת הדבר ההוא…
ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל, לכל אשר תשים פניה להסתכל שם, ואם לא היה לה מונע תראנו, ויצטיירו בה. וראית העין גם כן בדרך זה הוא, כי הנשמה בכח הבנתה הזאת מתפשטת דרך בקיעת העין ורואה ומציירת. אך באמצע נפסק הציור, והיינו כי בשובה להצטייר במקומה, תפגע בעין ותעבור דרך שם, ואז לא יהיה הציור אלא גשמי. שאם לא היה העין שם, היה יכול להצטייר אפילו כל דבר רוחני. אך מפני שעברה דרך העין, מה שהוא רוחני נשאר לחוץ. ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין, וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו, ושם נעשה הציור.
הנשמה היא אינסופית. היא כוללת את כל הבריאה, והכל נמצא בה בצורה מופשטת ורוחנית.
דבר זה מבאר את כח הראיה של האדם.
כיצד יודע האדם להגדיר את הדברים שהוא רואה? העינים קולטות את גלי האור והמוח מעבד זאת לתמונה. אך יודע האדם להגדיר ולקרוא בשם למה שהוא רואה?
אין זאת אלא שהמציאות קיימת בקרבנו, והראיה מגדירה לנו משהו שקיים בנו מכבר. על כן יכול האדם לראות מראה מסויים – דמות, נוף, תמונה – וברגע אחד להבין ולהגדיר את שהוא רואה. המציאות כולה קיימת בנשמה, והראיה מוציאה זאת אל הפועל.
מקורו של כח הראיה הוא בנשמה, השולחת את קויה ומתפשטת החוצה. כאשר המראה חוזר אל האדם, הוא עובר דרך העין, והעין "מסננת" את המראות. רק דברים גשמיים נקלטים על ידי העין, ומראות רוחניים – אינם יכולים לעבור דרך העין הגשמית ולכן אנו לא חשים בהם.
לאור התפיסה הזו מובן, שהראיה איננה דבר אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי. השאלה מיהו האדם ששולח את הראיה, ומיהו האדם המקבל חזרה את גלי האור – משמעותית ביותר. הפרשנות למה שאנו רואים, מקורה באישיותנו ובנשמתנו.
אדם שחי ברובד החיצוני של החיים, מאפשר רק לדברים חיצוניים לחזור את עיניו. הוא פוגש על ידי הראיה את הרובד החיצוני של נשמתו. ולעומת זאת אדם שחי ברבדים עמוקים של הנשמה – רואה רבדים עמוקים של המציאות.
אדם טוב – רואה את הטוב שבמציאות, שהבורא העיד עליה (בראשית א', ל"א): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". מי שמתחבר לטוב האלוקי רואה את עומק הטוב שבמציאות, ומעיר בכך את הטוב הפנימי שלו עצמו.
הבנה זו יכולה לבאר את הפרשה שבה פתחנו.
משה מבקש מיתרו: "והיית לנו לעינים" – דברים שנתעלמו מעינינו, שאנו לא מצליחים לצייר אותם משום שעינינו חוסמות בפנינו – אתה תצייר אותם בפנינו. אתה רואה את יד ה' במציאות ויכול להיות לנו לעינים בכך, ולהראות לנו מה אנו בעצם רואים.
"הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו" – זה לא הבטחה למתנות שמשה יתן ליתרו, אלא תיאור המציאות. הטוב שאנו נזכה בו – הוא שלך. אתה הבאת לנו את הטוב הזה מתוך המבט הטוב שלך אל המציאות.
כך יש להבין את ההבדל בין שתי ההצעות של משה ליתרו. ההצעה הראשונה היתה ברובד הפשוט. "לכה אתנו והיטבנו לך" – ניתן לך דברים טובים. יתרו איננו מעוניין בכך. בפעם השניה משה פונה לרובד עמוק של הקשר עם יתרו. אתה תהיה לנו לעינים כדי לראות את הטוב, ולכן כל הטוב שנזכה בו – שלך הוא, וממך הוא בא.
הפרשה משופעת בביטויים של טוב, משום שזהו עניינה. לאחר שנים רבות של עבדות במצרים וקליטת הרע של מצרים, זקוק עם ישראל למבט של טוב, ואת זה משה מבקש מיתרו.
זו משמעות ההצעה של יתרו למשה: "ואתה תחזה מכל העם". וכי משה לא יכול היה לחשוב על כך?
משה ראה את המציאות בעיניים של מי שעלה למרום וקיבל את התורה4. הוא איננו יכול לחשוב על כך שמישהו אחר ילמד את העם תורה ויפסוק להם הלכה בשאלותיהם. וכי יש אדם אחר ששמע את התורה מהקב"ה?
אולם יתרו רואה את המציאות בעיניים אחרות. עם ישראל לא זקוק לתשובות של משה בלבד. יכולים אנשים בכמה רמות לתת תשובות לעם, איש איש על פי מדרגתו, ומשה על גביהם – כל הדבר הקשה יביאון אליו. זהו מבט של אמון בעם ישראל. יתרו רואה את המציאות בעין טובה. העם רוצה בטוב, המנהיגים רוצים בטוב – תן להם אפשרות להוציא את הטוב אל הפועל, ולאפשר לאנשים נוספים לסייע לעם. ומשה מקבל את הדברים. משה מבין שיש כאן מבט נוסף על המציאות, שיש מה ללמוד ממנו.
המבט הזה אופייני ליתרו, שרואה כל דבר בעין טובה ובחיבה. הוא רואה את החן, את מעשי ה' ואת הטוב שיש בכל אירוע ובכל מציאות.
בעקבות זאת מבקש ממנו משה – "והיית לנו לעינים" – תהיה חלק מעם ישראל, וכך המבט שלך יהיה של כולנו, והטוב שנקבל – יבוא ממך.
לכן יתרו מקבל את הצעתו השניה של משה.
הראיה של האדם היא ביטוי למי שהוא ולמה שהוא. על פי מה שאנו מחפשים במציאות – כך נראה אותה. מי שמחפש טוב יראה טוב גם בדברים שנראים שליליים, ומי שמחפש רע יראה רע גם בדברים טובים.
זהו העומק של "שמירת העיניים" לא לראות רק את הרובד החיצוני של המציאות, אלא לחפש תמיד את העומק, ולא לתת למבט החיצוני להסתיר את הפנימיות שבכל דבר, ולפעול על הצד החיצוני והשלילי שבאדם.
כל אחד מאיתנו זקוק ל"חובב" פנימי, שיחבב עליו את התורה ואת המציאות, יוביל אותו לאהוב את עצמו ומתוך כך את מה שסביבו. כך תוביל העין הטובה את המציאות ואת החיים, לטובה ולברכה.
1 עי' רמב"ן לפסוק כ"ט: "ועל דעתי כי נתרצה אליו בזה ועשה כן כאשר הזכרתי שם (שמות י"ח א'), וכך אמרו בירושלמי (בכורים פ"א ה"ד): בני קיני חותן משה מביאין וקורין, דכתיב לכה אתנו והטבנו לך".
2 המידה הכ"ח מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן באגדה היא מידת "מנגד", שאחת המשמעויות שלה היא דרשת מספר הפעמים שמילה או ביטוי מופיעים בפרשה.
3 עי' בדברי רבנו בחיי לפסוק ל"א: "וי"ל כיון שישראל היו נוסעים על פי הענן והוא המורה להם הדרך מה צורך היה להם ביתרו, אבל משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם".
4 נדגיש, שאין אנו מתיימרים לעסוק בדמותו של משה ולפרש את מעשיו. אנו מנסים לעמוד על מה שניתן ללמוד ממה שהתורה וחז"ל אומרים על משה.