לחיות עם פרשת השבוע – תורה וחול במדינה
פרשת שלח היא פרשת הקשר שלנו לארץ ישראל.
השאלה הגדולה שיש לעסוק בה בלימוד הפרשה היא: מה בדיוק היה חטאם של המרגלים? בהקשר לכך יש להבין גם את חטאם של המעפילים. אנו רגילים למילה מעפילים בהקשר חיובי, אולם התרגום מתרגם את המילים (במדבר י"ד, מ"ד): וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר" – "וארשיעו למסק לריש טורא". התרגום רואה בהם רשעים.
יש להבין, אפוא, במה חטאו המעפילים בעקבות חטא המרגלים.
כבר עמדנו על כך שהמציאות של עם ישראל במדבר היתה מציאות מיוחדת במינה. עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", המשכן במרכז המחנה וסביבו עם ישראל מסודר לדגליו ולשבטיו, השראת שכינה. המציאות הזו ממשיכה ללוות את ישראל גם לאחר שהתחילו הנפילות שקראנו עליהן בשבוע שעבר.
מתוך המציאות הזו שולח משה שנים עשר מרגלים לארץ ישראל, כדי ללמוד מה קורה בארץ.
ומה רואים המרגלים? בארץ ישראל אין עמוד ענן ואין עמוד אש. אין זה מקרי, אלא כך הוא סדר הדברים. גם השאלות שמשה רבנו מבקש מהם לבדוק – מלמדות אותם מה הולך להיות בארץ ישראל (במדבר י"ג, י"ח-כ'):
וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
אלו הם שאלות שבודקות את מצבה של הארץ מבחינה חקלאית ומבחינה בטחונית. בארץ ישראל יצטרכו להילחם, ויצטרכו לעסוק בחקלאות – לחרוש ולזרוע ולעדור ולקצור.
ארבעים הימים שבהם תרו המרגלם את הארץ, די היה בהם כדי להבין כמה קשה לחיות בלי עמוד הענן והאש, בלי משה רבנו ובארה של מרים, והמשכן והשכינה. הם מבינים כיצד יחיה עם ישראל בארץ ישראל, והם לא רוצים בכך.
הזכרנו כמה פעמים את דבריו של רבי נחמן מברסלב על מעלתה של ארץ ישראל (חיי מוהר"ן, קל"ה):
אמר אז לרבי יודל, שרוצה לנסוע לארץ ישראל, ורבי יודל ברך אותו ואמר לו: רבנו, בודאי אתם רוצים לפעול שם דבר גדול, יהי רצון, שהשם יתברך יעזור אתכם, שתזכו לפעול שם מה שאתם רוצים. ונענע לו ראשו על ברכתו. אחר כך אמר: הייתי יכול לפעול מבוקשי וחפצי וענייני, שאני רוצה לפעול גם פה על ידי תפילות ובקשות ותחנונים לבד, ולא הייתי צריך לנסוע לארץ ישראל, רק החילוק, שכשאזכה להיות בארץ ישראל, אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים…
בארץ ישראל לא יכול להיות עמוד ענן ולא עמוד אש. ארץ ישראל היא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב). זו עוצמה רוחנית גדולה ביותר, שאי אפשר לעמוד בה בלי לבושים. אילו היתה בארץ ישראל השראת שכינה גלויה כפי שהיה במדבר – לא היינו עומדים בכך.
על כן השראת השכינה בארץ ועוצמתה הרוחנית של הארץ מופיעות בצורה מלובשת – צבא, התיישבות, כלכלה, ממשלה, כנסת, בית משפט – כל אלו ואחרים הם לבושים לעוצמות רוחניות אלוקיות, שאין אנו יכולים לקבלן בלא לבושים.
"עיני ה' אלוקיך בה" – וכי ניתן להסתכל עין בעין ב"עיני ה'"? יש צורך בלבושים!
את זאת הבינו המרגלים. הם הבינו שעם הכניסה לארץ תשתנה גם ההנהגה של עם ישראל. כך מובא בזוה"ק1 (ח"ג, שלח, קנ"ח ע"א). אין הכוונה שהמרגלים חיפשו את כבודם האישי, חלילה, אלא שחששו מההנהגה החדשה שתהיה בארץ ישראל.
נבאר את הענין במשל.
בקהילות ישראל בגלות, רב הקהילה היה "ממשלה" – הוא היה שר החינוך – שכן התייעצו איתו על ה"חיידר", ושר הבריאות – שהרי בביתו הוקמה "חברת ביקור חולים", ושר האוצר – כי אצלו הופקדו כספי הגמ"ח, וכך הלאה. כל חיי הקהילה סבבו סביב הרב.
והנה, מגיע לקהילה כזו יהודי, ואומר להם: בואו לארץ ישראל. אולם דעו לכם, שאת חברת ביקור חולים יחליף משרד הבריאות, ואת החיידר – מערכת חינוך ממלכתית. כדי לעמוד בראש משרד הבריאות אין די בישיבה של שנים מאחורי הסטנדר, יש צורך במיומנות של ניהול ארגונים גדולים, הרי זו מדינה של מליוני אנשים. במדינה לא ניתן לפתור את בעיות הבריאות על ידי נשים צדקניות שמביאות צלחת מרק למי שנפל למשכב… כך גם שאר התפקידים של הרב ינתנו לאנשים אחרים, מקצועיים בתחומם. אמנם יהיה רב גם בארץ ישראל, אולם הוא יזדקק לשר הדתות כדי לקבוע את משרתו, ולשר החינוך כדי לאשר פתיחת תלמוד תורה בקהילה.
ממילא מובן, שההנהגה בארץ ישראל הולכת להיות הנהגה שונה. המנהיגים אחרים, צורת ההנהגה שונה, וממילא זה יכול להוביל לריחוק מהתורה, ולכפירה ח"ו.
מסיים אותו יהודי את דבריו לקהילה ושואל: אתם באים לארץ ישראל או לא?
ניתן להניח, שרבים מאיתנו היו אומרים – אם הכניסה לארץ כרוכה בירידה רוחנית, אם המנהיגים הם לא מנהיגים "משלנו", אם אין מקוה בסמוך לאולם ישיבות הממשלה וההחלטות נקבעות שלא על ידי הרב – אין לנו חלק בכך. כנראה שטרם הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל.
כך יש להבין את חטאם של המרגלים. התורה רואה בכך חטא קשה ביותר, "בכיה לדורות".
התיאור הזה מעמיד אותנו בפני שאלה יסודית: מהו רצונו יתברך מאיתנו בתקופה הזו?
המרגלים רצו להישאר במדבר, ללמוד תורה ולראות את השכינה, והתורה רואה בכך חטא. מנגד, עומדים המעפילים. לאחר שהבינו את חטאם, רוצים עם ישראל לעלות לארץ מיד, אולם משה מסרב (במדבר י"ד, מ"א-מ"ג):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
המעפילים הפוכים מהמרגלים. המרגלים רצו להישאר עם הקב"ה, ולשם כך ויתרו על ארץ ישראל. המעפילים רצו את ארץ ישראל, אך בלי הקב"ה. כוחה של הארץ, של הארציות, יוצר מבט חומרי, שעליו אומר התרגום: "וירשיעו". אנו עולים לארץ ומשאירים את הקב"ה ומשה במחנה. אנו יכולים להסתדר בארץ ישראל לבד. אין צורך להזכיר שם שמים במגילת העצמאות. זה אנחנו עושים ומקימים, בעצמנו.
ומה באמת רצונו יתברך מאיתנו?
השאלות הללו נשאלות גם בדורנו. האם התורה צריכה להופיע כמו בדור המדבר? האם תורה זה ישיבה, מנותקת מכל העולם החיצוני, מהמחנים והמבצרים, מהעצים והנטיעות?
האם כדי להיכנס לארץ משאירים את הארון במחנה, מקימים מדינה בלי תורה?
מהי הדרך הנכונה שבה עלינו ללכת?
הדברים עמוקים ורחבים, ונבחן אותם לאור דברי חז"ל בגמרא.
לאחרונה שוחחתי עם תלמיד שבא לראות את הישיבה (שבו"ש), ושאל אותי שאלה על הישיבה. בתגובה, ערכתי לו "מבחן". אמרתי לו: אומר לך תחילתו של משפט מהגמרא, ואתה תמשיך.
וכך הקראתי: "כל העוסק בתורה בלבד…". מה ההמשך? אותו תלמיד ענה: "הרי זה בן העולם הבא". אולי אפשר גם: "זוכה לשני שולחנות".
מהי האמירה של חז"ל?
כך היא הגמרא (עבודה זרה י"ז ע"ב):
אמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה.
אותו תלמיד נבהל. וכי מה יכול להיות טוב יותר מאדם שעוסק בתורה בלבד? "תורה נטו", בלי הפרעות?
כדי להבין את משמעות הדברים, נביא את הגמרא בהקשרה:
תנו רבנן, כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וגו'", מאי "ללא אלהי אמת", שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה.
התקופה היא תקופת המאבק נגד השלטון הרומאי. רבי חנינא, מעשרת הרוגי מלכות, נתפס על כך שהקהיל קהילות ברבים כדי לעסוק בתורה (כמובא בהמשך הגמרא). רבי אלעזר בן פרטא הואשם בחמישה סעיפים. מסתבר שמעבר לכך שעסק בתורה, עסק בדברין נוספים הקשורים למרד. הוא היה, כנראה, "הסדרניק", ששילב בלימוד התורה שירות בצבא המורדים.
על כך אומר לו רבי חנינא – אני עסקתי בתורה בלבד, וזה לא בסדר, שכן התורה צריכה להופיע בחיבור לעולם הזה, תקופה ולצרכי הדור.
הביטוי "כמי שאין לו אלוה" מופיע בגמרא פעם נוספת (כתובות ק"י ע"ב):
תנו רבנן, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.
בעל ההפלאה בפירושו לגמרא מבאר את משמעות הביטויים:
שמעתי להקשות דלשון 'דומה' משמע שבאמת אין לו, אלא דומה כמי שיש לו, והדר קאמר "וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו", משמע דבאמת יש לו, אם כן העלה חוץ לארץ יותר במעלה ח"ו, ועל פי פשוטו נראה דלא קשיא מידי, דודאי לא יעלה על הדעת שלא יהיה קבלת אלקות בכל המצות שבתורה כי אם במצות דירת ארץ ישראל, והלא כתיב "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' כי אני ה' אלקיהם", ונאמר בהרבה מצות "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וגו'", אם כן כל המקבל עול תורה ועול מצות הוא אשר יש לו אלוק', וכן להיפך בפורק מעליו עול תורה ועול מצות, אלא שאמר במעלות ארץ ישראל, דכל הדר בו אפילו במצוה זו לבד כבר דומה למי שיש לו אלוק' כדכתיב "לתת לכם וגו'", וכל הדר בחוץ לארץ אפילו מקבל עליו עול תורה ועול מצות ובאמת יש לו אלוק', מכל מקום כיון שדר בחוץ לארץ הוא דומה כמי שאין לו אלוק'.
"דומה כמי שאין לו אלוה" פירושו שזה רק "דומה". האמת היא שאדם זה מחובר לאלוקים, שומר תורה ומצוות, אלא שכיון שהוא גר בחו"ל – הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה. וכן להיפך. מי שבאורח חייו איננו שומר תורה ומצוות, וחי כמי ש"אין לו אלוה", אבל הוא גר בארץ, הרי הוא דומה כמי שיש לו אלוה בזכות מעלתה של ארץ ישראל.
כך גם בענייננו. העוסק בתורה בלבד הוא אדם ש"יש לו אלוה". הוא עוסק בתורה ודבק בה, אולם רב הונא אומר ש"דומה כמי שאין לו אלוה". הוא מנסה לשבת בארץ בלי להבין את משמעות הדברים, בלי להילחם, בלי חקלאות – בעומק יש כאן ניתוק מהצורה בה מתגלה האלוה בארץ ישראל.
הגמרא מלמדת, שאין די בעיסוק בתורה בלבד. העיסוק בתורה חייב להיות מחובר ל"גמילות חסדים" כל דור על פי עניינו.
ההבנה הזו קשה לעיכול. בתקופה האחרונה הדבר בא לידי ביטוי בכך שישיבות ההסדר הפכו לשק חבטות – הן של עולם הישיבות והן של הצבא.
לא נכחד שיש לנו חלק בכך. חלק מהתלמידים בישיבות ההסדר לא מתפקדים בצורה שבה היה ראוי שיתפקדו, ועלינו לתקן את הטעון תיקון.
אולם, מעבר לכך יש בעיה עקרונית, שקשה לעולם לקלוט דברים מורכבים. קשה לראות כיצד החיבור בין התורה ובין השירות הצבאי הוא הדרך הנכונה.
לאחר הבחירות, בתקופת המתח שבין הציבור החרדי ובין "הבית היהודי", קראתי באחד מן העיתונים שיוצאים בציבור החרדי, וכך היה כתוב שם: עד עכשיו ידענו, שעולם התורה נמצא בציבור החרדי, והציבור הדתי לאומי אחראי על ארץ ישראל. אם אתם תפגעו לנו בעולם התורה – אנחנו נפגע לכם בארץ ישראל.
זה מזעזע לקרוא את זה. אנחנו תורה, ולכן אנחנו יכולים לפגוע בארץ ישראל? איך יהודי יכול לכתוב מילים כאלו? לפגוע בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה? וכי ארץ ישראל שייכת לציבור זה או אחר, למפלגה זו או אחרת?
התפיסה המורכבת, שעיסוק בתורה בלבד הוא דבר בעייתי, איננה מובנת בציבור. התורה צריכה להיות רק תורה, ואין מקום לדברים אחרים. הצבא – אף הוא עומד לעצמו. בצבא יש רק גנרלים, בתורה יש רק רבנים.
התפיסות הללו הן בחינות של החטאים שהיו בפרשת השבוע. תורה בלבד זה מה שרצו המרגלים, וארץ ישראל בלבד זה מה שרצו המעפילים.
ואנו מבינים, שרצונו יתברך הוא שנעסוק בתורה שמופיעה בחיים, בתורה שאיננה נסגרת בבית המדרש, אלא יש לה גילויים בכל שטחי החיים.
השילוב של תורה וחיים איננו שאלה של מספרי חודשים – האם חיילי ההסדר יעשו שנה וארבעה חודשים או יותר. זו שאלה של גישה – האם התורה והצבא הם שני דברים שהולכים יחד, שיש ביניהם שילוב, ולא ניתוק.
המשימה המוטלת על כתפינו היא להעמיד לאומה תלמידי חכמים גדולים, שילמדו כיצד מופיעה התורה בארץ ישראל – תורה שמלובשת בכל המסגרות של החיים במדינת ישראל. אלו גדולי התורה של הדור שלנו, ולכך אנו צריכים לשאוף ולעמול.
עלינו לעשות את החלק של החיים – של השירות הצבאי – בכל העוצמה, מתוך הבנה שיש בכך תוכן של קדושה, שהרי הצבא הוא חלק מהמצוה של ישיבת ארץ ישראל, ארץ הקודש, שעיני ה' אלוקינו בה. גם את התורה, כמובן, עלינו ללמוד בכל העוצמה ובכל התוקף. השילוב של שני התחומים יחדיו, בכל העוצמה, הוא שיופיע את תלמידי החכמים שעם ישראל כה מייחל ומשתוקק להם.
1 לשון הזוה"ק בתרגום: "כולם צדיקים היו וראשי ישראל היו, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה. למה נטלו עצה זאת? אלא אמרו אילו יכנסו ישראל לארץ נעבור מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשים אבל בארץ לא נזכה, ועל שנטלו עצה רעה לעצמם מתו הם וכל אלו שלקחו דבריהם".