פרשת שלח לך – חטא המרגלים ועין טובה
בשיחות האחרונות עסקנו בנושא "עין טובה". נראה שבפרשת השבוע יש לימוד בענין זה.
בגמרא מובא (סנהדרין ק"ד ע"ב):
"פצו עליך פיהם", אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.
הדרשה מבוססת על העובדה שפרקי מגילת איכה מסודרים לפי סדר הא"ב, אולם בפרקים ב, ג, ד – הוקדמה האות פ לאות ע.
כך, למשל, בפרק ב' (ט"ז-י"ז, ועי' במדרש איכה רבה, פרשה ב', כ'):
פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ.
עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ.
מהי משמעות דרשה זו?
בצורה פשוטה, הכוונה היא שהמרגלים סימנו את המטרה עוד קודם שהגיעו לארץ ישראל. בדרך כלל אדם שמעיד, רואה את האירוע בעיניו, ואחר כך מעיד עליו בפיו. המרגלים אמרו בפיהם דברים שלא ראו בעיניהם, והעידו עדות שקר על ארץ ישראל.
נראה, שיש בדברים אלו עומק נוסף. הקדמת הפה לעין פירושה שהעין משועבדת לפה. בסיום הפרשה אנו קוראים על תופעה דומה (במדבר ט"ו, ל"ט):
וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
כשאדם הולך בדרך לא נכונה, הלב מושך את העין, והעין משועבדת ללב. הוא איננו רואה את המציאות כפי שהיא, אלא כפי שהלב רוצה שהוא יראה. הראיה משמשת לפה וללב כדי להצדיק את דרכם, ולא כדי לבחון בצורה אובייקטיבית את המציאות.
הלימוד על חטאי המרגלים איננו לימוד היסטוריה. עלינו לבחון את עצמנו – האם גם אנו נגועים בדברים אלו? האם אנו רואים את העולם בצורה נקיה, או שהאישיות שלנו והעולם שבו אנו חיים קובעים לנו מה לראות?
מדרש חכמים עומד על מצב קיצוני של תופעה זו (תנחומא שמיני, י"א):
ההוא תלמידא דהוה חסיד והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא, ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה באבנים ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא (=תלמיד אחד היה חסיד, והיה לו אבא שהיה שותה הרבה יין, ובכל פעם שהיה נופל בשוק, היו באים נערים ומכים אותו באבנים ובצרורות, וצועקים וקוראים אחריו: "ראו שיכור"), וכשראה בנו החסיד הוא מכלים ושואל את נפשו למות, ובכל יום אומר לו אבא אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך, והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומישנו במטתו ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר (=בוץ) בפניו ובתוך פיו. כשראה זה החסיד אמר בלבו אלך לאבא ואביאנו לכאן, ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן, הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד, אבא, בשביל זה קראתיך, אלא שתראה החרפה שעושים לזה כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין, אמר לו בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה. כששמע החסיד הלך לו במפח נפש. אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו והיגון בא בלבו זה יוצא וזה בא, והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: "כי היא חייך ואורך ימיך", בעולם הזה ובעולם הבא שכלו ארוך.
הרבה יש לעמוד על עומקו של המדרש, ונתייחס לכמה נקודות.
לו היה אותו חסיד בא בימינו אלה להתייעץ – מה לעשות עם אבא, ששותה לשכרה? – מהי התשובה שהוא היה מקבל?
רבים היו אומרים לו – תן לאביך לעשות מה שטוב לו. אל תתערב. אתה נהנה מללמוד בבית המדרש – לך ללמוד. אביך נהנה משתיה – תן לו לשתות. מי קבע שהבחירה שלך טובה יותר מהבחירה שלו?
זוהי גישה פוסט מודרנית, הסוברת שאין דרך לקבוע מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער, מה נכון ומה לא נכון. לכל אדם סולם משלו להגדיר מה טוב עבורו ומה רע, ואל לו לאדם לקבוע דברים מחייבים עבור אנשים אחרים.
גם בימים קדמונים ניתן למצוא הדים לתופעה זו, בעבודה זרה של מרקוליס ושל פעור.
שתי עבודות זרות אלו נעבדו בצורה של בזיון – העבודה של מרקוליס היתה לזרוק עליה אבנים, והעבודה של פעור היתה לפעור לפסל – לעשות את הצרכים בפניו.
על כך אמרו חכמים (סנהדרין ס"ד ע"א):
הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה.
אף שהאדם מתכוון לבזות את הפסל, אסור לו לעשות זאת בדרך עבודתה.
מה ראו אנשים לעבוד את אלוהיהם בצורה של בזיון?
יש כאן קריאת תגר על המוסכמות החברתיות. אלו הם הניצנים של הגישה הפוסט מודרנית. "מי אמר שלזרוק אבן זה בזיון? בעיני זה דוקא מכובד מאוד. מי קבע שלפעור זה דבר לא ראוי? זה הטבע, כך הגוף פועל וכך אני מכבד את אלוהי". כך היו אומרים, מן הסתם, עובדי אלילים אלו.
בדרך דומה יתכן שהיו משיבים היום לאותו חסיד, לו היה בא להתייעץ.
אולם דרכה של תורה איננה כזו. התורה קבעה דרך, והיא מגדירה בצורה ברורה מה טוב ומה רע (דברים ל', י"ט):
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
התורה לא אומרת: "חיה ותן לחיות", אלא מגדירה מהם החיים ומהו המות, ובמה עלינו לבחור.
שתיית יין היא דבר שלילי, וכך כל הנגזרות המודרניות של סיגריות, סמים, סרטים ושאר מרעין בישין שאדם מתמכר להם.
החסיד שהלך בדרכה של תורה הבין שאביו הולך בדרך רע, וניסה לשכנע אותו לסור מדרכו הרעה ולחדול משתיית יין.
שאלה שניה שעלינו לשאול את עצמנו – האם אנו פוגשים את המדרש בחיים שלנו? איפה אנו יכולים לזהות את זה בעצמנו?
כשקראתי את המדרש נזכרתי בהרצאה שהתקיימה לאחרונה בישיבה, של מר תמיר ליאון, על "דור המסכים". אחד הדברים שהוא אמר בהרצאתו, התקשיתי לקבל. הוא טען שכאשר רוצים לדבר עם נוער על תופעות שליליות בחיים שלהם, אין ערך בהצגת הנזקים העתידיים של הדבר. הנוער לא מתעניין בעתיד אלא בהווה, והעובדה שדבר מסויים עלול לגרום לנזק בעתיד – לא משכנעת דיה כדי לחדול מכך בהווה. העובדה שצפיה מרובה בטלויזיה תגרום להם לבעיות בשלום בית – לא משכנעת אותם לחדול מצפיה. רק הידיעה של מה זה עושה להם עכשיו משפיעה ומשכנעת.
אני נוקט בגישה אחרת. למשל, אני נוהג מידי פעם להקריא מחקר שהגיע לידי, על הנזקים הבריאותיים הנגרמים מצפיה במסך – טלויזיה, מחשב וכדומה1. האם זה לא משכנע אנשים? האם ישנם כאלה שהם כמו אביו של אותו חסיד – כאשר ישמעו שסדרה מסויימת בטלויזיה גורמת להגברת האלימות, לפגיעה בבריאות או בשלום הבית בעתיד – ישאלו: איפה אפשר לראות סדרה כזו? אם היא כל כך חזקה עד שהיא מצליחה להשפיע על אנשים להיות אלימים ולפגוע בגופם – אני לא יכול לפספס אותה.
אני לא מקבל את זה. יש לנו אמון באנשים, שהעובדה שהבעיות יגיעו רק בעוד כמה שנים – לא גורמת להם להתעלם מהבעיות, אלא להבין שזה דבר שלילי שצריך להתרחק ממנו.
זו צורה אחת שבה אנו עלולים לפגוש את המדרש בחיים שלנו. אנו עלולים לנהוג כאותו אב, שלא רואה דבר מלבד ההנאה הרגעית שלו, והנזק העתידי כלל לא מטריד אותו.
יש צורה נוספת שבה אנו יכולים לפגוש את המדרש בחיינו.
יש פרסומות למוצרים שונים שבהן נאמר: תקנה את המוצר – כולם יקנאו בך!
כיצד אמור להגיב לפרסומת כזו בחור ישיבה, שלומד מוסר מידי יום? זה אמור לגרום לו להתרחק מהמוצר ולא לקנות אותו. הרי הוא מתפלל כל יום: "שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים". איך הוא יכול לקנות מוצר שיגרום למישהו לקנא בו?
אולם אצל רוב האנשים פרסומת כזו גורמת לאנשים לחשוק במוצר. הם רואים שכולם מקנאים במישהו, ומיד ניגשים אליו ולוחשים על אוזנו: "היכן קנית מוצר ככה משובח"? כמו אותו אב, הרואה שיכור מתגולל בבוץ ושואל אותו היכן השיג יין – כך העולם נוהג ביחס לקנאה. לגרום לכולם לקנא בך גרוע יותר מלהתפלש בבוץ, ובכל זאת אנשים מחפשים את זה.
מידות מגונות הן דבר שהאדם אמור לברוח ממנו, אך הוא נמשך אליו. אנו יכולים לשמוע אדם מכריז: "אנו גאים בהישגינו". והרי גאוה זו מידה שיש להתרחק ממנה תכלית הריחוק.
העולם רודף אחר דברים שהוא אמור לברוח מהם, ושואל: היכן ניתן להשיג דברים אלו, הגורמים למידות שליליות?
עיקר הענין במדרש הוא המסר העולה מהתנהגותו של האב. כאשר אדם נמצא בעולם מושגים מסויים, הוא רואה את הדברים מתוך אישיותו ועולמו, והכל משועבד לתפיסה זו. העין – ראיית המציאות – משועבדת לפה. הוא שיכור והוא בטוח שהוא בגן עדן, וזו צורת המבט שלו על כל העולם כולו, גם על אדם שמתפלש בבוץ. הוא נמצא בגן עדן מבחינתו.
עלינו לבחון את עצמנו – האם אנו לא חיים כאותו אב שיכור? האם אין לנו מושגים שנבנו בעקבות דברים ששמענו וראינו, הקובעים לנו מה נחשב טוב ומה נחשב רע, מה נחשב מוצלח ומה נחשב כשלון?
יש להשקיע הרבה כדי להקדים את העין לפה, לראות את העולם בצורה משוחררת ונקיה ככל שאפשר.
זהו הבסיס לעין טובה. לראות בצורה נקיה ואובייקטיבית – מה יש? מה אני רואה? לא לשאול כיצד מה שאני רואה משרת את התאוות והיצרים שלי, אלא מה באמת מתרחש לפני, ומה המשמעות של זה.
המדרש מלמד אותנו שלכל אחד יש "אב שיכור" המסתתר בפינה חבויה באישיותו, והוא קובע לו את עולם המושגים שלו – אחר מה לרדוף, ומה נשב גן עדן.
בהמשך המדרש מופיעה הגדרה מופלאה:
אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו והיגון בא בלבו זה יוצא וזה בא, והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: "כי היא חייך ואורך ימיך", בעולם הזה ובעולם הבא שכלו ארוך.
היין מביא את האדם להרגשה נעימה, לשמחה ולתחושת אושר. אולם כשהשפעתו של היין פגה – פעמים רבות האדם מגיע למצב של דיכאון. השמחה שיין מביא איננה שמחה שנובעת מהאדם, אלא מפעולה על המוח. כשפגה ההשפעה על המוח נוחת האדם ברגע אחד לעולם האמיתי, על קשייו ואתגריו, והפער בין העולמות גורם לו משבר ודיכאון.
השמחה שאדם שמח בתורה איננה חיצונית. היא מגיעה אחר עמל ויגיעה, ולכן נשארת עם האדם לתמיד. אין זו שמחה מלאכותית של חומרים כימיים, אלא שמחה פנימית, שמלוה את האדם בכל רגע.
רבים חוו חויה של הנאה מסרט וכדומה, שאחריה מגיעה תחושה של מועקה – מה נשאר לי? עם מה אני הולך לישון לאחר בילוי כזה?
כאשר אדם לומד תורה וחווה חויה של עומק ושל מפגש עם אמת אלוקית – הוא מרגיש שעשה דבר משמעותי, שהוא הולך לישון בסיפוק ובשמחה, ולא במועקה.
הרמב"ם מתייחס אף הוא לצורה שבה אדם רואה את המציאות על פי עולמו והרגליו (הקדמה לפרק חלק, עמ' קל"ה במהדורת הרב שילת):
ואם אתה, המעיין, מאחת משתי הכתות הראשונות, אל תעיין בדברי בשום דבר מזה הענין, לפי שלא יאות לך דבר מהם, אלא יזיקך ותשנאהו. ואיך יאותו המזונות קלי הכמות, ממוזגי האיכות, לאדם שכבר התרגל במזונות הרעים, הכבדים? אלא יזיקוהו וישנאם. הלא תראה מאמר אותם שהתרגלו באכילת הבצל והשום והדגים, על נמן: מה הוא?, "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
שתי הכתות הראשונות מתייחסות בצורה שאיננה מעמיקה לאגדות חז"ל. אם המעיין התרגל לצורת חשיבה כזו, והוא יראה את ההתייחסות המעמיקה של הרמב"ם לדברי חז"ל – זה יזיק לו. הוא רואה את העולם מנקודת המבט שלו, ומה ששונה מזה – איננה טוב ואיננו טעים.
כך בני ישראל התלוננו על המן, והתגעגעו לשום ולבצל. מה שאדם רגיל אליו – הוא הטוב בשבילו, ומה שחדש עבורו – איננו טוב. המבט איננו אובייקטיבי אלא סובייקטיבי.
מספרים על חלבן שהיה רגיל למהול את החלב שהוא מוכר במים, וכך התעשר והצליח בעסקיו. בשנה אחת, עם קול השופר של חודש אלול, התעוררו בקרבו הרהורי תשובה. הלך לרב, סיפר לו את הענין וביקש דרך תשובה. אמר לו הרב – דבר ראשון, עליך להפסיק למכור חלב מהול. תתחיל למכור חלב נקי, ובעוד כמה ימים בוא אלי שנית ואתן לך דרך תשובה.
אחר כמה ימים חוזר החלבן אל הרב ואומר לו: האנשים הפסיקו לקנות ממני חלב, הם טוענים שיש לחלב טעם מוזר…
אמר לו הרב: אם כך – תן להם מה שהם מבקשים. בעלמא דשקרא, לחלב אמיתי יש טעם מוזר.
מה שאדם רגיל אליו – נראה לו נכון ואמיתי, ומה שאיננו רגיל – נראה לו מוזר.
כך גם בעולם המחשבות והדעות. אדם שרגיל לצורת חשיבה מסויימת, אף אם היא קטנה ושטחית, איננו יכול לעכל בשכלו עולם מושגים עמוק. הוא נראה לו מוזר, שלילי ומעוות.
אדם שומע את האמת – והוא איננו יכול לקבל אותה. השקר עטוף בעטיפה יפה והוא נשמע טוב.
עלינו להישמר מטעותם של אוכלי המן. לא להתרגל למחשבה שטחית ולחשוב שהיא האמת, אלא לנסות לבחון בצורה לא משוחדת, לא מתוך מה שאנו רגילים – מהי האמת? מה אני רואה, ולא מה אני רוצה לראות.
זוהי עין טובה, הקודמת לפה, ודרכה אפשר לראות את המציאות בצורה אמיתית ועמוקה וללמוד ממנה.
1 Sigman A (2007), Visual voodoo: the biological impact of watching TV. Biologist 54(1) 12-17.