לחיות עם פרשת השבוע – מי מריבה – חיים שלמים בארץ

3

פרשת חוקת עוסקת ברובה בתקופה שלקראת כניסת ישראל לארץ ישראל. מות מרים, מות אהרן, מלחמת סיחון ועוג – כל אלו הם שלבים לקראת כניסת ישראל לארץ ישראל. פרשת מי מריבה היא חלק מהתהליך של הכניסה לארץ. מבחני ההנהגה שבפרשה הם מבחנים של הנהגת ארץ ישראל, ופרשת מי מריבה היא ביטוי לכך, כפי שנבאר.

קודם שנעסוק בדברים יש להבהיר – חטאו של משה שבעבורו לא נכנס לארץ איננו ברור בפשט הכתובים, ומשום כך "זכה" לפרשנויות רבות במהלך הדורות. חשוב להדגיש כי אין אנו עוסקים במשה רבינו ובחטאו – רחוקים אנו ממשה וממדרגתו ואיננו ראויים לדון בכך. אולם מוטלת עלינו החובה ללמוד ממה שכתבה לנו התורה וכתבו גדולי ישראל בעקבות כך, כדי ללמוד מדברים אלה אלינו ולחיינו.

חז"ל במדרש מתארים את ההתרחשויות עם מות מרים והסתלקות הבאר (ילקוט שמעוני תורה, רמז תשס"ג):

כיון שמתה מרים, ומשה ואהרן עסוקין בה, וישראל מבקשים מים ואין מוצאין, מיד נתכנסו עליהם. כיון שראו אותם באין, אמר משה לאהרן: תאמר מהו כינוס זה, אמר לו אהרן: לא בני אברהם יצחק ויעקב הן, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, אמר לו משה: אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס, אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאילו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם "שרי אלפים ושרי מאות וגו'", ואתה אומר לגמול חסד הן באין. מיד הטיחו דברים כנגדו, שנאמר: "וירב העם עם משה", כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאהל מועד.

ניתן להתכנס כדי לתקן, וניתן להתכנס כדי לקלקל. בכל כינוס יש לשים לב במה אנו עוסקים. הסימן שנותן לכך משה – האם באים עם המנהיגים בראש – שרי האלפים, המאות והעשרות, או העם בא מעצמו, כשהוא המוביל והמנהיגים הולכים אחריו.
כאשר באים בצורה מסודרת, עם השרים בראש, הרי שהמטרה היא להידברות – יש לנו בעיה עם המים, ואנו מחפשים פתרון יחד עם משה ואהרן. אולם כשבאים בלא השרים, המטרה איננה לדבר אלא להפגין. זהו מפגן כח ולא דיון מסודר. "וירב העם עם משה" – לא באים לחפש פתרונות אלא להפעיל כח, וזו הבעיה.
יש כאן שאלה יסודית – כשיש בעיה – כיצד באים לפתור אותה, והיכן מתנהלים הדיונים. כשהדיונים מתנהלים בפייסבוק, הרמה היא כשל עכבר… ברמה כזו של דיונים אי אפשר לצפות לדיונים מעמיקים. רמת הדיון רדודה, ומתאפיינת הכוחניות ואלימות.
כשמשה מכה בסלע זו תגובה למצב בו "אין עם מי לדבר". כשלא מדברים – נאלצים להפעיל כח.

נראה שגם בימינו אנו חווים מצב דומה. כאשר יש "גזירות" על הציבור או חלקו, ניתן היה לצפות שאחד מבעלי הסמכות יפנה אל הציבור, יסביר את ההחלטה ויקשיב לרחשי ליבם. כשזה לא קורה, הציבור מגיב בכח ובאלימות.

אנו צריכים ללמוד מהפרשה, כיצד לפעול בלי כוחניות. עלינו להסיר את הכוחניות מסדר היום שלנו. לצערנו, דברים רבים כיום מתנהלים בדרך זו. כל נושא הגיוס, למשל, מתנהל כך. מכוחניות ניתן רק להפסיד. לא ניתן יהיה להגביר את שיעור הגיוס בקרב הציבור החרדי בכח. אם היו נוהגים כראוי, היו מתכנסים ראשי הצבא עם ראשי הישיבות, מעלים את הקשיים של הצבא, דנים בצרכים של הישיבות ומוצאים דרך כיצד ניתן לחזק את הצבא בלי לפגוע בישיבות. כשזה לא מתנהל כך, יש הכאה במקום דיבור.
מה אנו יכולים לעשות? להתפלל על כך. לרצות ולהתפלל שעם ישראל יעבור תהליך מכוחניות להידברות, להקרין סביבנו אוירה כזו, להרבות אהבה ושלום ולפעול בלי כוחניות במה שבידינו.

ענין נוסף שיש ללמוד מהפרשה, עולה מדברי התיקו"ז (תיקון כ'-כ"א, מ"ד ע"א, בתרגום):

ומשום כך "שמעו נא המורים", ובגללם "ויך משה את הסלע במטהו פעמיים", שאם לא היה מכה בה, לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה שבעל פה שהיא סלע, אלא נאמר בו: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו", בלא טורח. והיה מתקיים בהם "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", והיו יוצאים המים בלא קושיא ומחלוקת ופסק…

אילו משה לא היה מכה בסלע – לימוד התורה היה נעשה בצורה אחרת לחלוטין – בלא מחלוקות, בלא קושיות ובלא פסק¹. הלימוד היה נעשה בנעימות, בלא טורח, כדרכם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהעולם עומד בפני הזדמנות כזו.
אדם הראשון בגן עדן חי בלא כל טורח. מזונו היה מוכן לו, וכל הטרחה שבעולם – גם בלימוד התורה – לא היתה קיימת. היה יכול האדם לבחור בין גן עדן – עולם שכולו טוב, ובין אכילה מ"עץ הדעת טוב ורע". בחר האדם בעץ הדעת טוב ורע – והרע מצריך טורח כדי להתרחק ממנו ולברור מתוכו את הטוב.
במעמד הר סיני שוב הגיע עם ישראל למדרגה כזו (עירובין נ"ד ע"א):

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "חרות על הלוחות", אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: "חרות", אל תיקרי חרות אלא חירות.

יכול היה עם ישראל לחזור למציאות הראשונית של בריאת העולם, של חיים בלא טורח ובלא שעבוד. אולם עם ישראל בחר בעגל, ובלוחות שניים נדרש עמל וטורח כדי ללמוד ולזכור.
עתה, כשעומדים על פתחה של ארץ ישראל, עומדת בפני עם ישראל פעם נוספת הבחירה – האם נמשיך בדרך בה יש קושיות ומחלוקות, או שמא נבחר בדרך אחרת. אילו היה משה מדבר אל הסלע, היתה התורה יוצאת בנחת. כיון שהכה בסלע, נבחרה דרך הקושיות והמחלוקות, וממנה נולד התלמוד הבבלי שאנו מכירים, על צורת הלימוד שלו, הדורשת עמל ויגיעה, קושיות ומחלוקות.

עם חזרתנו לארץ ישראל, אנו יכולים לבחור שוב בדרך שבה ייבנה עולם התורה בארץ ישראל.
במעבר חד, נעבור לענין ישיבות ההסדר, שבעומק קשור לתחילת הדברים.

ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו… (אורות עמ' כ"ה).

על בסיס דבריו של הרב יש לומר – אם שטוחה היא הכרתנו את משמעות ישיבות ההסדר, אל נצפה כי אחרים יכירו בכך.
כמעט כל היצירה התורנית החדשה המשמעותית שהיתה כאן מאז הקמת המדינה – מקורה בישיבות ההסדר. נשתמש שוב בדבריו של הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 414):

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה – איננה עדיין תחיה אמתית.

בישיבות ההסדר יש הארה בתורה – בלימוד התנ"ך, בלימוד הגמרא. ההתחדשות בלימוד הגמרא, הרעננות של תורת ארץ ישראל – מקורה בישיבות ההסדר. הכח של ישיבות ההסדר הוא הכח של חיבור. זו הנקודה המיוחדת של ארץ ישראל, שתלמידי החכמים שבה מנעימים זה לזה בהלכה. בארץ ישראל גם הערכים נעימים זה לזה, וניתן לחיות ולשלב בין ערכים שונים בלי שיש מחלוקת ביניהם.
האמירה שצבא וישיבה יכולים לחיות ביחד זה עם זה, היא חידוש עצום. עדיין יש רבים שאינם מבינים כיצד ניתן לעשות זאת – וכי ניתן להכניס את הצבא לתוך הישיבה? שואלים רבים. וכי ניתן להכניס את הישיבה לתוך הצבא? שואלים אחרים. יש כאן "הסדר" – סדר מיוחד, חיבור של תורה וחיים, המוליד עוצמה גדולה. מתוך כך יצמחו חיבורים נוספים – שילוב של לימודי מקצוע ועבודה במקצוע עם לימוד תורה משמעותי – זהו השלב הבא של החיבורים שיצמח בע"ה מתוך החיבור בין הישיבה והצבא שבישיבות ההסדר.
לא לחינם זכו ישיבות ההסדר בפרס ישראל. ישיבות ההסדר מולידות יצירה ארץ ישראלית חשובה ומקורית, רעננה וחדשנית. בישיבות ההסדר צמחו אנשים שהשתלבו בכל מערכות החיים של המדינה, שהפריחו את עולם התורה, ויש צורך להמשיך את המפעל החשוב הזה, ביתר שאת וביתר עוז.

עוד קודם שדנים כמה חודשי שירות צבאי יעשו בני ישיבות ההסדר, יש להבין את המשמעות של היצירה הזו. עצם מציאותן של ישיבות ההסדר מהווה שליחות גדולה באמירה שניתן לשלב את לימוד התורה עם השירות הצבאי, והערכים השונים אינם נלחמים זה בזה.
המדינה מבינה שיש צורך לוותר על שירות בפועל לטובת תחומים שונים – כך לגבי ספורטאים מצליחים, שמשחקיהם אינם נפגעים בעת שירותם, כך לגבי אומנים נחשבים, וכך היה בגרעיני הנח"ל, ששילבו משימות התיישבותיות עם שירות בצבא.
גם לימוד התורה הוא ערך והוא חלק מהשירות בצבא. אנו משרתים 4 שנים בצבא, וחלק מהשירות הצבאי נעשה בישיבה. זוהי שליחות גדולה שאנו נושאים על כתפינו, ועלינו לראות ולהראות כי זהו דבר מבורך, שהשפעתו ברוכה.

המשימה הזו, שיש לה ערך לאומי, מוטלת על כתפינו. כל אחד ואחד מאיתנו, כפי שהוא בגודל טבעי, לוקח חלק בהגשמת משימה זו. כיון שכך – עלינו לקחת אחריות על כך – כיצד אנו פועלים, וכיצד אנו נראים כלפי חוץ.
על כל אחד לבחון את עצמו – האם אני מתאים לשאת משימה זו על כתפי? אמנם חשוב לדעת, כי אין צורך להיות רשכבה"ג (רבן של כל בני הגולה), אלא להיות מלא ברצון להשקיע בכך. עיקר הענין הוא הרצון וההשקעה. איננו מנסים לגדל אליטה, אלא אנשים טבעיים, הצומחים מתוך החיים ומשפיעים על החיים. "חיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה (טור או"ח סי' קל"ט). עלינו להיות כפי שאנו בצורה טבעית, ולפעול מתוך רצון גדול והשקעה גדולה.

כתיקון למי מריבה, עלינו ליצור יצירות המיוחדות לדרכה של ארץ ישראל – בלא מחלוקות בין ערכים ובין כוחות שונים. עלינו לפעול כך שהצבא לא יגרום לשחיקה בישיבה, והישיבה לא תגרום לשחיקה בצבא. אדרבה, אותו אדם שגדל והתפתח בישיבה, מתגייס לצבא בעוצמה תורנית ורוחנית, ומקרין את זה על כל סביביו.
אותה עוצמה מתגדלת בצבא, ועימה הוא חוזר לישיבה ובונה את חייו. הבית שהוא מקים יהיה אף הוא מלא עוצמה ומלא גדולה, בכל המישורים והמובנים – משפחות גדולות, החיות חיים רוחניים, מלאי ערכים, מלאי חסד. זוהי המשימה המוטלת על בני ישיבות ההסדר, ונעמוד בה, בע"ה.

הגישה הזו צריכה להיות נחלת כלל הציבור, ולא רק נחלת ישיבות ההסדר. הישיבה והצבא אינם "צרות" זו לזו. הגישה שיש הפרדה בין ישיבה לצבא ובין תורה לחיים, אומרת כי אין להכניס דבר שאיננו "תורה נטו" לבית המדרש, ולבית המדרש אין השפעה על העולם שבחוץ. זוהי הגישה של בבל. בארץ ישראל כל תחום איננו מזלזל בתחומים האחרים, אלא מכיר בזכות קיומם ובעוצמה שלהם.
מסגרות רבות יש ולכולם יש ערך ועוצמה. ישיבות ההסדר תפקידן הוא לחתור לתיקון הגישה שהופיע במי מריבה – ליצור תורה המופיעה בלא מחלוקת בין כוחות שונים, תורה שיש בה שלום ונעימות. אנו רוצים לגדל תלמידי חכמים שאינם מחבלים זה לזה ואינם מרורים זה לזה כזית (עי' סנהדרין כ"ד ע"א), אלא נוחים זה לזה ומנעימים זה לזה. לא רק בין איש לאיש, אלא גם בין תנועות שונות ובין כוחות שונים.
זהו העומק של ישיבות ההסדר, וזו המשימה שאנו צריכים לקיים אותה ולהיות ראויים לה, בע"ה.

---

¹ פסק הוא חיתוך. כשפוסקים כדעה מסויימת, פוסקים שלא כמו הדעה המנוגדת לה, ויש בזה חיתוך כואב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *