לחיות עם פרשת השבוע – ראובן גד וחצי המנשה – שותפים או לקוחות
4בעיון בפרשה מצאתי מקור לענין שאנו מדברים עליו הרבה, אך עד היום עסקנו בו מתוך התבננות בעולם, וכיום נראה שמקור לכך בפרשה.
לפני שנים רבות, אמר לי רב חשוב, שמכון התקנים הישראלי מנפיק "תו תקן" למוסדות חינוך. הוא הציע לי לפנות למכון התקנים ולבקש תו תקן לישיבה.
התפלאתי. "תו תקן" קשור למכונת כביסה, לא למוסד חינוכי?! אך אותו רב נתן לי חוברת של מכון התקנים, ובה הסבר כיצד בונים תו תקן למוסד חינוכי.
אחת השאלות הראשונות שיש לשאול בבניית התקן היא: מי הם הלקוחות של המוצר? לאור הגדרת הלקוח, יש לבחון את התאמתו של המוצר ללקוח מבחינת האיכות, המחיר, הבטיחות וכדומה.
ובכן, מוצגת בחוברת השאלה: מי הם הלקוחות של מוסד חינוכי?
כדרכי, ניסיתי לענות בעצמי על השאלה, לפני שאני קורא את התשובה, וחשבתי לעצמי: הלקוחות הם התלמידים או ההורים.
אולם בחוברת נאמר כך: במובן המערכתי, הלקוח הוא האומה.
אם הלקוח של המוסד הוא האומה, מי הם עובדי המוסד? העובדים הם התלמידים, ההורים, המחנכים – כולם יחד עובדים למען הלקוח – האומה.
לאור זאת נראה, שהיות האדם "לקוח" או "עובד", "שותף", זה ענין מנטלי, בנפשו של האדם.
מבט על העולם מלמד, כי העולם מתחלק לשני חלקים, יש עובדים, ויש לקוחות. ביחס לדברים רבים שהאדם פוגש בחייו, יש הניגשים אליהם כלקוח, ויש כשותף.
הלקוח שואל את עצמו שאלה אחת: מה אני מקבל? אם הוא מרוצה – הוא ממשיך. אם לא טוב לו – הוא הולך.
למשל. אדם הולך בחנות, ורואה לכלוך. מוצר מסויים נשפך על הרצפה. אם הוא לקוח – אין לו ענין בכך. הוא ממשיך הלאה. אם הוא עובד בחנות – הוא דואג לנקות את הלכלוך. אם הוא מנהל החנות – הוא פותח בבדיקה – איך זה קרה, מה ניתן לעשות כדי שלא יקרה שוב. המנהל יוצר שינוי.
הלקוח לא בא לחנות בשביל אידיאלים. חנות זה לא "פנים אל פנים"… הוא בא לקנות מה שטוב לו – וזה הדבר היחיד שמעניין אותו. אם קנה בייגלה, והבייגלה היה מלוח מידי – הוא יעבור לחברה אחרת. אם יאמרו לו שהחברה הראשונה בקשיים, וחשוב לעזור לה – זה לא משנה את עמדתו. הוא בא לקנות בייגלה, ולא לתת מעשר כספים. הדבר היחיד שמעניין את הלקוח זה הטעם של המוצר, ולא בעיותיה הכלכליות של החברה או של המדינה.
הבעיה נולדת כאשר אנשים מתנהגים כלקוח גם אחר שהם עוזבים את החנות. הרחוב מוצף בשלטי פרסומת, שהופכים את האדם ללקוח – משכנעים את הצופה מה טוב לו ולמה כדאי לו לרכוש מוצר זה או אחר. האדם הוא הלקוח, והפרסומות מנסות לשבות אותו בקסמיהן. עלול האדם להפוך להיות לקוח בצורת ההסתכלות שלו על העולם.
גם את הקב"ה יש הרואים כלקוח, ומתייחסים אליו כמוצר בחנות, גם אם הם ממקמים אותו באחד המדפים הגבוהים…
לצורת ההסתכלות של האדם יש השלכות בתחומים רבים בחיים.
משפחה, למשל. יש המתייחסים להקמת משפחה כלקוחות. זה טוב לי, נעים לי, ולכן אני מתחתן. אני לא מחפש בהקמת המשפחה אידיאלים של דאגה לעם ישראל ולהמשך קיומו וכדומה, אלא רוצה אשה, שיהיה לי טוב.
אם זו הגישה, קיים חשש גדול שבהמשך יחפש מוצר של חברה אחרת… אם יהיה לו מלוח מידי או מתוק מידי בחיי הנישואים – הוא עוזב, כמו אחוזים רבים של זוגות נשואים בעולם המערבי. הוא לא בא לעבוד, לשנות, לבנות ביחד, אלא לקבל מה שטוב לו, ואם זה לא עובד – הוא הולך.
גם בלימוד תורה יש הרואים זאת כך. לומדים מה שטוב להם, ואם לא "מתחברים" – אז לא לומדים. הלימוד נועד לעשות לי טוב ונעים, ואם זה לא עובד – אין לי מה לחפש כאן.
תקופת הלימודים בישיבה היא ההזדמנות לתרגל את התייחסותנו לעולם כשותפים, ולא כלקוחות.
נדגים זאת. תלמיד בישיבה לא מרוצה מהשבת בישיבה. התפילות, הסעודות, הזמירות, השיעורים או כל דבר אחר לא על פי טעמו. יכולות להיות למצב זה שתי תגובות.
הלקוח – קם ונוסע הביתה. לא מתאים לי – אני לא נמצא.
השותף – מנסה לתקן, מעיר מציע הצעות לשינוי, בונה את השבת שתהיה טובה יותר ומוצלחת יותר.
חשוב לבנות בעצמנו צורת הסתכלות של שותפים, ביחס למערכות שונות של החיים – משפחה, מקום עבודה, מקום מגורים, בכל אחד מהדברים הללו ועוד רבים חשבו להיות שותף. באנו לעולם כדי לעבוד, ולא כדי לנצל אותו ולקבל ממנו. אנו צריכים להיות שותפים בבנין העולם, כפי שהצדיקים שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית (עי' בראשית רבה פרשה ח', ז').
נראה, שלרעיון חשוב זה יש מקור בפרשתנו.
בני גד ובני ראובן פונים אל משה רבנו בבקשה:
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.
ומשה עונה להם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה.
תגובתו של משה נראית חסרת פרופורציות ביחס לבקשתם. התורה מציינת שיש להם מקנה רב, והארץ היא מקום מקנה, ולכאורה זו בקשה טבעית. אם משה חושב שאין זה ראוי, יכול הוא לומר להם שהוא לא מקבל את בקשתם. גם בארץ ישראל יש מקום מתאים למקנה, ואתם צריכים לבוא עם כולם. אך משה לא אומר כך, אלא משוה אותם למרגלים בתגובה חריפה ביותר, ולכאורה בלא יחס ישיר לבקשתם.
איזו בעיה ראה משה בדבריהם, שגרמה לו להגיב כך?
רש"י מציין (בפסוק ט"ז), שיש בעיה בהתייחסות של בני גד ובני ראובן למקנה:
חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
נראה, שמשה זיהה שיש כאן בעיה בהשקפת עולם. בני גד דיברו על המקנה, כי זו היתה הסיבה שבגללה הם באו למשה. הם בוחנים את טיבה של הארץ רק בהקשר של מקנה. ארץ ישראל היא נדל"ן שנמדד לפי התועלת שניתן להפיק ממנו, ואם יש מקום אחר שהוא "ארץ מקנה" – אנו שם.
משה מבין, שאם הם היו חושבים על טפם, על משפחתם, על עתיד האומה – בקשתם לא היתה עולה כלל, והם היו נכנסים לארץ ישראל עם כל עם ישראל.
אולם הם ניגשים לחיים כלקוחות: מה אני יכול לקבל? איפה הקרקע הטובה ביותר עבור הצאן שלי? אין כאן שאלה ערכית, אלא שאלת של נכסים.
התייחסות לארץ ישראל כנדל"ן היא התייחסות נוראית, שלצערנו יש כאלה שעדיין לוקים בה.
במחקר שנעשה על שורשי המאבק בינינו ובין הערבים, אמרו כמה שייחים ערבים: היהודים לא מבינים בקרקע. אם יש שנה קשה בחקלאות – מיד כולם בונים צימרים. אין להם קשר לאדמה.
ואכן, ניתן, לצערנו לראות כי הערבי קשור לאדמתו, והוא ממשיך לחרוש אותה ולעבד אותה בכל הקשיים, ולא ימכור אותה בעד כל הון. ואילו אצלנו – כל קיבוץ הופך לקניון, וכל מטע – לצימר. את הירקות אנו מייבאים מחו"ל, ועל הקרקע בונים בניינים רווחיים יותר.
יש בכך בעיה בהתייחסות לארץ ישראל, ומשה ראה שבני גד ובני ראובן לוקים בה אף הם, ולכן קשר אותם למרגלים.
ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה (אורות עמ' ט').
משה אומר לבני גד: עליכם להתייחס לארץ כשותפים, להילחם על הארץ. ואכן כשבני גד הסכימו לכך, והבינו את המסר שבדבריו של משה – הוא מסכים לבקשתם.
על כל אחד לבחון בעצמו – האם אני שותף או לקוח? כיצד אני מתייחס לערכים שונים בחיי – לאמונה, לתורה, למשפחה, לקהילה, למקום העבודה? האם אני עומד מהצד כלקוח, או נוטל חלק, כשותף?
עלינו לבנות את החשיבה האידיאליסטית, שלא רואה בכל דבר מקור לרווח. עלינו לשאול – מה ניתן לבנות, לעשות וליצור.