לחיות עם פרשת השבוע – פנים אל פנים
4פרשת שופטים עוסקת במנהיגות בישראל.
כל סוגי המנהיגות של עם ישראל מופיעים בפרשה. תחילתה בדיינים ובסנהדרין:
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.
בהמשך, בהקשר לסנהדרין, מופיעים הכהנים:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
המלך:
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…
ובהמשך הנביא:
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.
המנהיגות שהתורה עוסקת בה, איננה בדיוק זהה לצורה שבה אנו תופסים כיום את המנהיגות.
יש לשאול: האם מנהיגות היא זכות או חובה?
רבים מבינים שלהיות מנהיג זה "ג'וב טוב". אדם נאבק כדי להגיע לעמדה של מנהיגות, והוא רואה בכך זכות – לכבוד, לשררה, לפרנסה ולדברים רבים נוספים.
התורה מלמדת כי המנהיגות היא חובה (הוריות י' ע"א):
כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם.
הרב קוק זצ"ל היה חותם על מכתביו: "עבד לעם קדוש". זו לא אמירה ריקה מתוכן, אלא הרגשה עמוקה שכך הם הדברים. המנהיג הוא עבד, והוא משועבד לעם ישראל ולתפקיד שנטל על עצמו.
בפרשה ניתן לראות כי כשהתורה עוסקת במנהיגים, היא עוסקת בחובותיהם. המלך – נאסר עליו להרבות סוסים, נשים וכסף וזהב, והוא מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף. הכהן – נאסר עליו להיטמא למתים ולהתחתן עם נשים מסויימות. ככל שאדם עולה למדרגה עליונה יותר, יש לו חובות רבים יותר, כדי למלא את שליחותו בצורה נכונה.
מתוך כך יש לשאול על החיים באופן כללי – האם האדם הגיע לעולם כדי לקבל, לקחת ולצבור זכויות, או שיש כאן תפקיד שמוטל עליו לעשות והוא נושא עמו חובות המוטלות על האדם.
לפני כמה שנים השתתפתי ביום עיון למחנכים בקיבוצים באזור הצפון, ובתוך דברי הזכרתי את ההבדל בין שתי השקפות ביחס לעולם: ההשקפה המתירנית מול ההשקפה התורנית. ההבדל הוא בשאלה האם באנו כדי לקבל ולקחת, או כדי לתת. האם החיים הם שליחות או נהנתנות.
בתגובה לכך עמדה אחת המחנכות, ובקשה לחזור על דברי במילים שלה, ולוודא שהיא מכוונת לדברי. וכך אמרה: אנו תופסים את החיים כך: האדם נולד במקרה בנקודה מסויימת בזמן, מת בנקודה מקרית אחרת, והחיים הם מעבר מנקודה לנקודה.
אתם תופסים את החיים כך: האדם נשלח לעולם בנקודה מסויימת, הוא מסיים את השליחות בנקודה אחרת, והחיים הם מילוי השליחות שהוטלה עליו.
אמרתי לה, שדבריה מגדירים את כוונתי בצורה טובה מאוד, אך אינני מבין כיצד אפשר לומר זאת, ולהישאר בצד השני, הסתמי, המקרי.
ההבנה שהאדם נושא נשמה נצחית, והוא שואף לפעול למען העתיד הנצחי, מעניקה לחיים תוכן משמעותי. אנו לא חיים בעולם מקרי של הישרדות, "חטוף ואכול".
מתוך כך נתבונן בסופה של הפרשה, וננסה ללמוד משהו על עצמנו ועל מקומנו.
הפרשה מסתיימת בענין "עגלה ערופה":
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.
הכותרת שיש לתת לפרשה זו: אחריות.
כשנופל חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, באים דיינים מבית הדין הגדול שבלשכת הגזית כדי למדוד מהי העיר הקרובה. גם להם יש אחריות על כך שבאחת הערים בארץ נרצח אדם. גם הכהנים שותפים לתהליך זה, ובסופו מבקשים: "כפר לעמך ישראל" – העם כולו שותף לכל, ונושא באחריות.
הנצי"ב בפירושו לפרשה מביא שני פסוקים ממשלי כדי לבאר את היקף האחריות של הכהנים (משלי י"ח, ח'-ט'):
דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן.
גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית.
יש אנשים נרגנים, מתווכחים, שמעורבים במריבות רבות. מהם באים המתלהמים – אלו שגם הולמים בחבריהם, והם הרוצחים שגרמו לכך שיש חלל באדמה, ולא נודע מי הכהו.
הפסוק הבא מרחיב את מעגל האחריות: המתרפה במלאכתו, במלאכת התוכחה וההשפעה על הציבור, גם הוא משחית. מי שלא עושה נאמנה את מלאכת ההשפעה והאחריות על המצב הרוחני של עם ישראל – שותף לעוולות שנגרמות כתוצאה מכך. אין הוא יכול לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".
בפירוש המילה "נרגן" מביאים על דרך הרמז, שיש בה את ראשי התיבות של: נפש, רוח, נשמה, ובאמצע יש ג, כנגד הגוף.
כאשר הנפש, הרוח והנשמה פעילים, ניתן ליצור קשר נכון ובריא בין אנשים. כשהגוף נכנס – הוא מביא איתו את האינטרסים ואת המאבקים. הרי מה שאני אוכל – אתה אינך יכול לאכול. במישור של הגוף כל אדם הוא איום על חברו, וממילא מגיעים להתלהמות ולמלחמה.
התפקיד של תופשי התורה הוא לבנות נכון את יחסו של האדם לגופו ולעולם החומרי – עד כמה הוא משפיע על צורת ההסתכלות של האדם על העולם, ועל התגובות שלו.
הדבר קשור אלינו בצורה חזקה, בהקשר של "חוק משאל העם", שמנסים להעביר בימים אלו. החוק מבקש לקבוע בחוק יסוד, שבכל מקרה שבו מדינת ישראל מוותרת על ריבונותה – יובא הדבר למשאל עם.
נצייר לעצמנו את הציור – הממשלה חותמת על הסכם, והיא מביאה אותו לאישור במשאל עם. מיד נקבל טלפונים – צריך לשכנע את העם. לא יעזרו הפגנות, חסימות כבישים ושריפת צמיגים. הרי יש משאל עם.
מה הדרך לשכנע? פנים אל פנים. ישיגו תקציבים, יארגנו אוטובוסים, ובמשך כמה שבועות בכל יום נעבור מבית לבית וננסה לשכנע את האנשים שלא לתמוך בויתור על חלקי ארצנו.
אז למה לא להתחיל מעכשיו? התומכים במשאל עם – מה הם מצפים שיהיה כשיגיע הרגע? זה יהיה מאוחר מידי. אם לא נתחיל מעכשיו לרומם את רוח העם ולדון בדרך בה מכריעים בשאלות אלו – כשיהיה משאל עם כבר לא נוכל לשנות.
נתאר לעצמנו שיש משאל עם על חלוקת ירושלים. גם הצד השני יגיד – גם ירושלים היא נושא לדיון, אתם יכולים לשאול את העם. הממשלה תסביר מדוע ההסכם הוא הכרחי, ונשיא ארצות הברית יתערב ויסביר מדוע אזרחי ישראל חייבים לתמוך בהסכם, ויהיו איומים – מה יקרה אם ההסכם לא יאושר – האם זה הזמן להסביר לאנשים על ערכה של ירושלים?!
הדרך היחידה שאנו יכולים להשפיע על עם ישראל היא על ידי "פנים אל פנים". יש לנו יכולת לעשות זאת בצורה חזקה ועוצמתית. הדרכים האחרות – תקשורת, פייסבוק וכדומה – יש רבים שנמצאים שם, והשפעתנו קטנה, אם בכלל קיימת.
אם אנו רוצים שאנשים ישקלו את שיקוליהם לאור ערכיה של התורה, עלינו לדבר איתם על כך כיום. עוד לפני שהשאלה היא: מה להצביע, ואז הדיון יורד לרמת הפוליטיקה הקטנה. כיום אפשר לדון בדברים ברמה עמוקה – מהי הדרך להכריע בשאלות על עתיד האומה? מה הם השיקולים שעלינו להתייחס אליהם? עכשיו אפשר לדון בכך בגדלות.
אם אנו מתרפים בכך, חלילה, "אח הוא לבעל משחית".
אנו צריכים להתייחס למציאות כאילו יש עכשיו משאל עם. הרי יש כעת משא ומתן מדיני. איננו יודעים לאן הדברים יתגלגלו, ולצערנו סביר להניח שנמצא את עצמנו במציאות של משאל עם. לכם צריך להתחיל כבר עכשיו לפעול. ראשית, בתוכנו, ומתוך כך הדברים עוברים גם למעגלים רחבים יותר. עלינו להרחיב את הדרך של מפגש בלתי אמצעי עִם עם ישראל, ושל שיחות עמוקות, של אדם לאדם, ולא ברמה רדודה של הפייסבוק.
הנצי"ב מלמד, שתופשי התורה צריכים להשפיע על עם ישראל את הסדר הנכון של החיים. איננו מורים לאנשים מה לחשוב ומה להצביע, אבל אנו יכולים לדון ולעורר למחשבה – מה הם השיקולים? כיצד ניתן להתבונן על השאלה במבט רחב יותר? מה המשמעות של הדור שלנו, שבו עם ישראל חזר לארצו לאחר גלות של אלפיים שנה? מתוך כך נגזרות גם השאלות הפרקטיות. כשהן יעלו על הפרק – יהיה קשה מאוד ליצור דיון עמוק בשאלות אלו.
אנשים רבים בארץ מחכים לנו. אם נשליך ממה שאנו למדים מהנסיון שלנו כאן בישיבה – יש מאות אלפים שמחכים שנדפוק בדלתם. הם יגידו: חיכינו לכם, אנו רוצים באמת לדון בשאלות העומק של החיים.
פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו, שכדי שנוכל לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", אנו צריכים לפעול, ולא להתרפות במלאכתנו. אנו מתפללים שהקב"ה יתן לנו כח לעשות מלאכתנו נאמנה, ויברך אותנו ואת כל עם ישראל בשנה טובה ומתוקה.