לחיות עם פרשת השבוע – זאב נשאר זאב
4גם כשהוא יונק חלב עזים…
אנו קוראים השבת את פרשת "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ". הפרשה עוסקת הרבה ביציאה החוצה, ביחס אל מה שמחוץ לנו. מובאים בה עניינים רבים של מלחמה, בתחילה – "כי תצא למלחמה", בסופה – מחיית עמלק, ובתווך קדושת המחנה והיחס לעמון ומואב ודינים נוספים הקשורים למלחמה וליחס לעמים אחרים.
בענין זה, הפרשה כתובה בתוקפנות. על עמלק נאמר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". על עמון ומואב נאמר: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם". התורה מצוה אותנו לא לרחם על האויבים, אלא להילחם בהם.
בהקשר לכך יש לעיין במדרש המובא בילקוט שמעוני לפרשה הקודמת, שגם בה מופיע הביטוי: "כי תצא למלחמה". המדרש מביא משל אקטואלי, הנוגע לאירועי הימים האחרונים (ילקוט שמעוני תורה, רמז תתקכ"ג):
"כי תצא למלחמה", מה כתיב למעלה, "ולא תחוס עינך", ואחריו הוא אומר: "וראית סוס ורכב". אמר ליה: אם אתם חומלין עליהם הם יוצאין למלחמה עליכם. משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער, מצא גור אחד של זאב וחמל עליו, והיה מיניקו מן העזים. בא בעל מלאכתו וראה אותו, אמר ליה: הרוג אותו, לא תחוס עליו, שלא יהא תקלה לצאן, ולא שמע אליו. כיון שגדל, היה רואה כבש והורגו, גדי ואוכלו, אמר לו: לא אמרתי לך לא תחוס, כך אמר להם משה: אם אתם חסין עליהם "והיה אשר תותירו מהם", וכן אתה מוצא בשאול שחמל על אגג ואחאב שחמל על בן הדד.
"במלחמה כמו במלחמה". גם אם הזאב נראה לנו כמו "זאביק" חמוד – הוא זאב ויש להילחם בו. על אחת כמה וכמה שמדובר בזאבים גדולים, שכבר טרפו כמה וכמה פעמים, וידיהם מגואלות בדם.
ההדרכה של המדרש היא הדרכה קשה לעם ישראל. מעלתנו היא שאנו רחמנים בני רחמים, ומעלה זו היא חסרון במקרים כאלה, בהם אנו נדרשים להילחם מול האויבים. אין אנו מתאימים באופיינו למלחמות.
הרב קוק זצ"ל כותב (אורות המלחמה, ג'):
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.
הפוליטיקה העולמית – מערכות היחסים עם אומות העולם, הדורשות גם אכזריות כלפי אויבים – איננה בשבילנו. עזבנו אותה. אמנם היה זה באונס – הגלו אותנו מארצנו, אך אנו רואים את היתרון שבכך. איננו מתאימים לעסוק בכך.
ניהול ממלכה דורש כשרון של רשעה, דורש יכולת לראות אנשים נמקים בבתי הכלא. אנו צריכים להבין שזה מה שנדרש מאיתנו, ולעשות זאת באהבה. זו הדרך לחיות ולנהל את מדינתנו. אלא שזה דבר מנוגד לאופי של עם ישראל, ולכן הוא כל כך קשה.
אנו מוכנים לוותר על ממלכה, כשהיא דורשת כשרון של רשעה. "יעבור נא אדוני לפני עבדו". עשו יעסוק בממלכה בעת שהיא דורשת את הברבריות, ואנו נגיע לעולם מתוקן וטוב.
במקום נוסף מרחיב הרב בהסבר הענין (מדבר שור דרוש כ"ט, מובא בסוף השיחה), תוך ביאור למדרש מופלא ותמוה. כך מובא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג, ט'):
"ואחרי כן יצא אחיו", הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני, אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו. הביא נייר חלק, ונטל קולמוס, וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב", אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק.
מפרשי המדרש התקשו להבין את תשובתו של אותו אדם להגמון, ואת תגובת הסביבה – מהו "זקן חדש", וכיצד הדברים מתקשרים זה לזה.
ביאורו של הרב מאיר את המדרש באור חדש.
מהו נייר חלק? לכל אדם יש תכונות, ועל כן הוא נייר שכבר כתוב עליו. התכונות הקבועות בו מהעבר – הן הדברים הכתובים על הנייר.
כאשר אדם רוכש תכונה שאינה קיימת אצלו – הוא כותב על נייר חלק. הוא משתמש במידה שעדיין איננה כתובה בו, והיא חדשה.
שאלתו של ההגמון לא נבעה רק משחצנות, אלא מהתבוננות בעולם. הוא רואה מה נדרש כדי למשול בעולם, ועל כן הוא שואל: האם אתם מסוגלים לשלוט אחרינו? אתם יכולים למשול, להחזיק אסירים בכלא, להימנע מעשיית מחוות לאויביכם? והרי אתם רגילים מהגלות לבוא ולהתחנן לפריץ, ולתת לו מתנות כדי להעביר את רוע הגזרה. אין אתם יכולים לנהל ממלכה ולהתייחס לאויבים כמו שראוי להם. תמיד יהיו יהודים שחושבים שצריכים להיות יותר טובים מטובים, ולתת לאויבינו מחוות ומתנות ומענקים.
זהו עומק השאלה של ההגמון, ויש בה אמת.
תשובתו של היהודי היא בכתיבה על נייר חלק. אמנם התכונות הנדרשות כדי לשלוט אינן נמצאות בידינו, אבל אנו נרכוש אותן. אנו נשלוט בעולם אחריכם, וזה ידרוש מאיתנו לסגל לעצמנו דרך הנהגה שאיננו רגילים בה.
מהו "זקן חדש"? חז"ל דרשו (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה פרשה ד'):
…לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה, שנאמר: "ה' איש מלחמה", נגלה בסיני כזקן מלא רחמים…
בהר סיני ה' התגלה כזקן מלא רחמים, ועל הים כגבור, בחור צעיר, עושה מלחמה.
אמנם אנו זקנים, ומלאי רחמים אנו, אבל כשנצטרך – נדע להיות חדשים, להילחם נגד האויבים.
הקב"ה התגלה בסיני – ביחס לתורה – כזקן מלא רחמים, ועל הים – מול המצרים – כגבור עושה מלחמה.
ממשלתנו נוהגת הפוך. מול האויבים נוהגים כזקנים מלאי רחמים, בלא כח עמידה, וכשמגיעים לטפל בלומדי התורה – מתגלים כגבור עושה מלחמה.
יש כאן בלבול עמוק. את כוחות המלחמה והגבורה יש לשמור לאויבינו, ואילו בתורה יש לנהוג ברחמים, שהרי התורה כולה מידת הרחמים היא.
לנו, בני ישבות ההסדר, יש חלק חשוב בהחזרת סולם הערכים הנכון למקומו.
אנו צריכים להיות "זקן חדש". אנו יושבים בישיבה, וכאן אנו "זקנים", נוהגים בעדינות וברחמים.
אמנם גם בישיבה יש צורך בהתחדשות, כדברי הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 414):
אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמתית.
יש להתחדש בלימוד התורה, בהרחבת מקצועות הלימוד, בעבודת ה'. גם בישיבה איננו נגררים אחר המציאות כזקן הנגרר על מקלו. עלינו לדעת גם להיאבק ברוחות חדשות המנשבות בעולם, מתוך עוצמה של תורה.
אנו גם מתגייסים לצבא, ושם צריך עוצמות וכח מול אויבינו. כפי שדרשו חכמים (מועד קטן ט"ז ע"ב):
"הוא עדינו העצני", כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.
בישיבה אנו משתמשים בעיקר במידת העדינות והרחמים, אך בצבא עלינו להיות בעלי חוט שדרה, קשים כעץ. עלינו להיות "זקן חדש" – להבין כי יש תכונות חדשות, שעם ישראל לא הורגל בהן, ועליו לרכוש אותן. היחס לאויבים שהיה רדום במשך אלפיים שנה צריך להתעורר. בכל שנות הגלות אויבינו שלטו בנו, וזה הכתיב את יחסינו אל הפריץ מתוך עמדת נחיתות ותחנונים. כעת אנו שולטים באויבינו, ועלינו ללמוד את התכונות הנדרשות לשם כך.
65 שנות המדינה ולמעלה ממאה שנות התיישבות עדיין לא הצליחו להפוך אותנו לשולטים, לעצמאים, לעם שמכתיב את דרכו ולא רק חי על פי הכתבותיהם של אחרים.
יש לנו חלק חשוב בכך. אמנם איננו שותפים למעגל מקבלי ההחלטות, איננו יודעים את הרקע להן ואת השיקולים שהנחו אותם. אנו לא עוסקים בשאלה המעשית אלא העקרונית – כיצד פותחים דף חדש, ורוכשים תכונות שמתאימות לעם השולט בארצו. עלינו לעסוק בכך, ללמוד ולדבר בענין זה – כדי שנוכל להוציא את התכונות הללו אל הפועל בהמשך.
לאחר שנים רבות של גלות אנו חוזרים לשלוט, חוזרים לעסוק בפרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". שוב אנו צריכים לשמוע את משה האומר לנו לא לחוס על הזאב. גם אם הזאב יונק מהכבש – הוא יטרוף אותה אחר כך. זו תכונתו ואי אפשר לשנות אותו.
גם הזאבים שאנו עוסקים בהם – זאבים הם. חלקם לבושים בעור של כבש, וחלקם זאבים גם כלפי חוץ. מחוות לא יהפכו את הזאב לכבש. מאז ראשית הציונות יש החיים בדמיונות, שאילו נלמד את יושבי הארץ חקלאות מודרנית, נביא להם קידמה וטכנולוגיה – הם ירצו בישיבתנו כאן ונחיה עימם בשלום. אולם הדמיונות הללו מתרסקים פעם אחר פעם אל סלעי המציאות. כבשים לא עושים עסקים עם זאבים. עלינו להקשיב לקול האומר לנו לא להיניק את הזאב, ולא להעניק לו מענקים ומחוות. הזאב לא יהפוך לכבש, וכשהוא יגדל – הוא ילחם במי שהאכיל אותו.
כרחמנים בני רחמנים נוח לנו להמשיך לתת מחוות ולצפות לטוב. אך עלינו לדעת היכן להשתמש במידות הטובות והרחמניות והיכן במידת האכזריות.
פרשת השבוע מלמדת אותנו כיצד נלחמים, ומהן התכונות הנדרשות כדי לעשות זאת נכון. בע"ה נעשה ונצליח.
נספח: מתוך מדבר שור, הדרוש העשרים ותשעה
…ולדעתי היתה הכונה בשאלתו "מי תופס המלכות אחרינו", כי הנה ידעו שיעקב עתיד לטול את הגדולה, אך תוכן הגדולה הוא להיות מאגד את כל העולם כולו אל התכלית המוצבת מהמושל בעולם. והנה הרומאים שהם בני עשו, בממשלתם חשפו כח וגבורה, והציגו מעמד להיות העולם נגרר אחר הנהגתם, וצריך לזה תקיפות ואכזריות להסיר גבולות עמים ולאהוב כבוד ונצחון וחרב. והם כאשר ידעו שעתידה הגדולה ליעקב, ורואים הם שלישראל אין הכנה לאלו המדות, כי מעולם לא בקשו לכבוש את כל העולם כולו רק מעל הצרים עליהם הגינו את עצמם, אבל לתפיסת המלכות של כל העולם הרי צריך כח ואומץ, ומדותיו של עשו נחוצות לזה מאד. ע"כ מי יתפוס המלכות אחרינו, כלומר מאחר שאין לכם אותו הכח של בקשת הגדולה והמלחמות, איך תיכון אצלכם תפיסת המלכות, שצריך עכ"פ להשתמש בזה בכח המדות הרעות. והנה כבר ביארו ראשונים שנפש האדם ביחש לציוריה ומדותיה היא דומה לנייר חלק, שמה שירשום עליו ירשם ויקרא עליו, אך כ"ז אינו כ"א לענין המדות שאינן טבעיות לו, אבל המדות שהן כבר קבועות בו ע"ז הוא דומה לנייר כתוב שכבר נרשמו בו אלה הציורים. אך כשתהי' מדה כזאת שבאדם אין הכנה לקבלה כלל, דומה האדם ביחש המדה הזאת כנייר כתוב שאין מקום לכתוב עליו כלל. אבל כשתהי' הכנה בנפש לקבל לפעמים ג"כ המדה, אע"פ שאין המדה עדיין קנויה לו בפועל, היא דומה בערכה לנייר חדש שלא נכתב עליו ואפשרי להכתב. והנה כיון שמה שידו אוחזת בעקב מורה שאפשר ליעקב לעשות ג"כ אלה הפעולות של עשו, אלא שלא יעשן מפני טבעו להרע כ"א מפני הכרת השכל שהוא טוב ויפה בעיני השי"ת. וכדחז"ל במדרש על דוד כשראהו שמואל אדמוני אמר זה שופך דמים כעשו שיצא אדמוני, א"ל הקב"ה: "עם יפה עינים", עשו מדעת עצמו הורג וזה מדעת סנהדרין הורג, וזהו "עם יפה עינים" עיני העדה, שהם השכל האמיתי בכלל האומה. נמצא שאותן הפעולות עצמן שהן ישָנות אצל עשו, יעשה אותן יעקב, רק שיהיו לא מצד הטבע כ"א היפוך הטבע מצד השכל, אע"פ שמאד יכאב לבבו בראותו שההכרח מביא להשתמש במדותיו של עשו, כי הבט אל עמל לא יוכל, מ"מ ההכרח מחייב כן לתכלית הטוב. ע"כ הביא נייר חדש, להורות על הכנה נפשית אפשרית לקבל זה הכח שעשו משתמש בו, ונטל קולמוס וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב", שמה שהי' עקב וטבע לעשו, ישתמש בו ביד ושכל. ולא כתב תיבת עשו, מאחר שרמז לו שאז כבר לא יהי' שריד לבית עשו, א"כ יתפוס המלכות ג"כ בתוקף, וכמש"כ: "והלכו אליך שחוח בני מעניך", "אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו". "אמרו ראו דברים ישנים", אותן הדברים עצמם שהם ישנים לנו, יצאו "מפי זקן חדש", זקן שמתנהג ע"פ טבעו ברחמים ומוכן לכך, כמש"א חז"ל: "נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים", והוא חדש, שמתנהג שלא ע"פ טבעו, כמש"כ: "מדוע אדום ללבושך וגו' פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי", שזה יתקיים ע"י ישראל במלחמת גוג ומגוג ועי"ז תתפס המלכות. ומה שהי' הנייר חדש, להורות שא"ז כלל בטבעו של יעקב, אלא שהוא מוכן לאחוז בדבר לצורך, אבל לבו עליו דאב שהוצרך לכך. ע"כ אמר: "להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק", במה שצפה שההכרח להשתמש לפעמים לתקנת העולם במדותיו של עשו שהן שנואות נפשו.