לחיות עם פרשת השבוע – לדמותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל
4המאורע המרכזי שעברנו השבוע הוא פטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ננסה לדלות מתוך הפרשה נקודות להתבוננות בדמותו.
אנו נמצאים בין פרשת נח לפרשת לך לך, וחז"ל ראו שיש כאן רצף אחד שיש לעמוד עליו.
העיון בכך מעורר שאלה. בסוף פרשת נח נאמר:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
אברהם ומשפחתו יוצאים מחרן בדרך לארץ כנען.
והנה, בתחילת פרשת לך לך התורה כביכול "שוכחת" את מה שנאמר לפני כן:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
לשם מה ה' מצוה אותו ללכת לארץ כנען, והרי הוא בדרך לשם? ומדוע ה' קורא לארץ "הארץ אשר אראך", והרי אברהם כבר יודע על מה מדובר, שהרי הוא הולך לארץ ישראל?!
קושי נוסף מתעורר בעיון בפסוקי הסיום של פרשת נח:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
לכאורה היה צריך להיות כתוב "ויצאו איתו", שהרי כולם יצאו עם תרח, שלקח את אברהם ושרה ולוט?!1
בזוה"ק עומדים על כך חז"ל (ח"א ע"ז ע"ב בתרגום):
בוא וראה מה כתוב "ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים". 'ויצאו אתם', 'ויצאו אתו' צריך לכתוב?! כי כתוב 'ויקח תרח'. למה כתוב "ויצאו אתם"?! אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש, חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה, ויצאו אתם תרח ולוט. ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, "ללכת ארצה כנען" כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב, "ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'". ומִטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך…
בוא וראה שכן הוא. כי כבר יצאו מאור כשדים, והיו בחרן, ולמה יאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך", אלא עיקר הדבר כמו שאמרנו, "אל הארץ אשר אראך" – אראך מה שלא יכולת לעמוד עליו, ולא יכולת לדעת הכח של ארץ ההיא, שהוא עמוק וסתום.
חז"ל שואלים את השאלה בפשט הפסוקים, ומבארים שאברהם היה העיקרי לצאת מחרן. תרח, שראה את אברהם ניצל מכבשן האש, הלך אחריו לארץ ישראל.
אברהם ראה שיש בארץ ישראל מעלה מיוחדת. הוא ראה שאנשיה חורשים בשעת חרישה וזורעים בשעת זריעה (בראשית רבה ל"ט, ח'), והבין שיש בארץ הזו מעלה מיוחדת. אך הקב"ה אומר לאברהם: בעצם לא ראית דבר ממעלתה של הארץ. אין דרך לעמוד על מעלתה של ארץ ישראל בצורה רציונלית, בהסתכלות רגילה. בצורה חיצונית יש מקומות טובים יותר מארץ ישראל. ניתן להיות בראש השנה באומן שבאוקראינה או בברוקלין ולהרגיש התעלות רוחנית, וזה נכון. שכן עניינה של ארץ ישראל הוא עמוק וסתום, ורק מכח דבריו של הקב"ה ניתן לעמוד על סודה ומעלתה.
חז"ל מדגישים, שרק אחר שאברהם נתעורר מעצמו ללכת לארץ ישראל – התגלה אליו הקב"ה וציוה עליו ללכת לשם וגילה לו את מעלתה של הארץ. ארץ ישראל נקנית מכח "איתערותא דלתתא" – ההתעוררות של האדם לבוא לארץ מעוררת את הסייעתא דשמיא.
נראה, שנקודה זו היתה אחת הנקודות המרכזיות בדמותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
הרב גדל במשפחה פשוטה בתכלית. אביו היה בעל דוכן בשוק הבוכרים, ובצעירותו הרב אף סייע לאביו בעבודתו. מי שהיה מסתכל מבחוץ היה רואה שהרב עתיד להיות סוחר פשוט בשוק.
אלא שהרב בחר בדרך אחרת, ומכח אהבת התורה שלו התחיל מלמטה, ובנה את עצמו שלב אחר שלב. בעמל גדול וביגיעה עצומה בתורה בהתמדה בלתי רגילה הלך הרב והתעלה, וקנה את תורתו. ואכן, זכה הרב לסייעתא דשמיא, לשפע עצום של תורה שפרץ את הגבולות המקובלים. כל המעיין בדבריו רואה שפע של מקורות, של ידיעות ושל תורה, שזכה לו הרב.
נקודה זו אנו צריכים לקחת אלינו. להבין שיש כח לכל אדם להגיע למדרגה גבוהה, כפי שחנן אותו הקב"ה. עלינו להתחיל מלמטה, ביגיעה ובעמל. כפי שאברהם התחיל בחרן, שזו בחינה של חרון אף ושל קושי, כך היא ההתחלה. ומכח ההתעוררות של האדם מלמטה, זוכה הוא להתעוררות מלמעלה ולסייעתא דשמיא.
הציבור הגדול שהגיע להלווייתו של הרב מלמד עד כמה דמותו חצתה את הגבולות. את מדרגתו זו קנה הרב בעמל רב. יצא ממולדתו ומהסביבה שבה חי, ועלה ונתעלה בתורה ובעבודת ה'.
נקודה נוספת שעולה בפרשה.
נאמר על אברהם כך:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.
אומרים על כך חכמים (בראשית רבה פרשה ל"ט, י"ד):
"ואת הנפש אשר עשו בחרן", אמר רבי אלעזר בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה, ואת אמר "ואת הנפש אשר עשו", אלא אלו הגרים שגיירו… אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.
כולנו מכירים את הסיפורים על אברהם אבינו שלימד את האנשים לברך לה', וכך קירבם לעבודתו. אברהם עמל לקרב עוד אדם ועוד אדם, וכך עשה נפשות לדרך ה' שהלך בה.
הרמב"ם מביא את דרכו זו של אברהם אבינו כחלק ממצות אהבת ה' בספר המצוות (עשה ג'):
וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו.
זו הנקודה השניה שיש ללמוד מדמותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
אחריות על העולם הרוחני של עם ישראל. זהו דבר מדהים בעוצמתו שראינו אצל הרב עובדיה.
מאז ומעולם תמהתי – מה ראה הרב להיכנס לפוליטיקה בעוצמה כה חזקה? אדם שכל עניינו ועסקיו בתורה – מה לו ולמקומות קשים אלו?
"הנפש אשר עשו בחרן" – לפעמים צריך ללכת לחרן כדי לעשות נפשות לה'. הרב הסכים לרדת לנבכי הפוליטיקה, כי הבין שכך יוכל להציל אנשים מלהיות בורים ועמי הארצות. כך יוכל לקרב אלפים ורבבות לתורה, ואכן כך היה.
שיבת ישראל לארצו בדורות האחרונים נעשתה על ידי אנשים שהיו "אשכנזים חילונים". הן רבים מהעולם והמתיישבים בראשית הציונות, והן מנהיגי המדינה בראשיתה השתייכו לציבור זה, וניסו לגרום לשינוי תרבותי, "לחלן" ו"לשכנז" את כל העולים לארץ. ואכן היה תהליך של התרחקות ממסורת האבות ומדרך התורה שהיתה טבועה עמוק ביהדות צפון אפריקה ועדות המזרח.
נראה, שהרב עובדיה יוסף שראה את התהליך, החליט שהוא חייב לעשות מעשה, ו"לעצור את הרכבת עם הידיים". אין די ביחוד ייחודים ועיסוק בתורה בעצמו, אלא יש צורך לעסוק "בשפיר ובשליא", ולהיכנס לחרן, לרדת אל האנשים ולקרבם לתורה.
בכח התורה של הרב הצליח להשיב את הפסיקה הספרדית למקומה, את נוסח התפילה, את המנהגים, וכך קירב אלפים ורבבות לאורחא דמהימנותא. בלעדיו היו רבים מאוד שהיו מתרחקים מתורה.
זהו מופת עצום שעשה הרב, שמתוך האחריות שראה על מצבו הרוחני של עם ישראל, הצליח להנהיג ציבור בעוצמה גדולה, ולסחוף אחריו רבים מאוד לתורה ולמצוות.
את שתי הנקודות הללו, העולות מן הפרשה, עלינו ללמוד מהרב עובדיה יוסף זצ"ל.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
1 עי' ברש"י שהרגיש בקושי זה, ואכמ"ל.