לחיות עם פרשת השבוע – שיחתם של עבדי אבות היא גאולתם של בנים

4

בפרשת חיי שרה יש כמה נושאים – מות שרה, מות אברהם ועוד, אך החלק העיקרי של הפרשה עוסק בשליחותו של העבד למצוא אשה ליצחק.
האריכות בסיפור זה היא מובנית. התורה מלמדת כאן פרק ב"הלכות אריכות". ראשית מספרים מה בדיוק היה, לפרטי פרטים – מה לקח העבד, ומה נתן, את המספוא שאכלו גמליו, את רחיצת רגליו ורגלי אנשיו ושתייתם מים – ובהמשך העבד חוזר שוב על כל הסיפור.
נראה שיש לימוד גדול בפרשה זו שיש בו בשורה שיש לעמוד עליה – מה אנו צריכים ללמוד מדרכה של התורה בסיפור זה.

חז"ל "תרגמו" את האריכות הזו לשתי מימרות דומות (בראשית רבה פרשה ס', ח'):

אמר ר' אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא… אמר ר' אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.

דינים חשובים בטומאת שרץ, שהיא מגופי תורה, נלמדים מריבוי של אות אחת, ואילו סיפורו של אליעזר נאמר פעמיים, והוא מפורט ביותר עד לרמת רחיצת הרגלים של העבד ואנשיו.
בדברים אלו מתארים חז"ל את המציאות בתורה – התורה מאריכה בסיפורו של העבד יותר מאשר בגופי הלכות. אולם אין בדברים אלו הסבר למשמעות הדבר – מדוע התורה מאריכה בכך?
זה נראה מוזר ודורש הבנה. אנו לומדים תורה ומרגישים כי אנו עוסקים בדברים חשובים, והנה באה התורה ואומרת לנו, שרחיצת הרגליים של העבד חשובה יותר מהתורה שאנו למדים.

בפרשה אנו למדים על עבדו של אברהם, ובפרשות קודמות למדנו על שפחתה של שרה. ההשוואה ביניהם מעניינת.
כששפחתה של שרה הרתה וקיבלה מעט כבוד ומשקל (תרתי משמע…), תגובתה היתה (בראשית ט"ז, ד'): "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". היא "תפסה גובה", ורצתה להיות זו שתמשיך את זרעו של אברהם, בחינת (משלי ל', כ"ג): "וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ". כיון שלא הסכימה להתבטל כלפי שרה, נדחתה היא וזרעה. עד היום, זרעה וזרע זרעה – בני ישמעאל – הם המעכבים את ישראל מלהופיע כראוי בעולם, וחוסמים את גאולתו של העולם כולו. כל הקשיים שהעולם כולו חווה מבני ישמעאל, הם תוצאה של התנהגותה של הגר, שלא הסכימה להתבטל כלפי שרה.
לעבדו של אברהם, לעומת זאת, היתה התבטלות מוחלטת כלפי אברהם. הוא בא כאדם חשוב, עם עשרה גמלים, אנשים שמלווים אותו ותכשיטים רבים, והיה יכול להציג עצמו כידיד או קרוב של אברהם. אולם המילים הראשונות שאומר העבד בסיפורו לבתואל ולבן הן (בראשית כ"ד, ל"ד): "עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי".
התורה רומזת לכך שהוא רצה להיות מחותן של אברהם, ולהשיא את בתו ליצחק. על המילים (בראשית כ"ד, ל"ט): "וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי", דרשו חכמים (רש"י שם):

"אלי" כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו…

במאמר מוסגר יש לומר, על דרך הפשט או החידוד או שתיהן יחד. הכתיב החסר מופיע רק כאשר העבד מספר את הדברים למשפחת הכלה. בשיחתו עם אברהם מופיעים דבריו בכתיב מלא (בראשית כ"ד, ה'): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת".
כשהעבד דיבר עם אברהם לא העלה על דעתו כי הוא ראוי שבתו תינשא לבנו של אברהם, אבל אחרי שראה מי המחותנים – הבין שגם הוא יכול להיות מחותן…
על כל פנים, העבד רצה בנישואי בתו ליצחק, ואף על פי כן הוא מתבטל לחלוטין לרצונו של אברהם, ומחפש ליצחק את האשה הטובה ביותר על פי הדרכתו של אברהם.
כל המשכיות האומה, עד הגאולה, כפי שנראה בהמשך, צומחים ממעשיו של העבד – מתוך התבטלותו לאברהם.

כלל יש בידינו, שפעמים מפרש המקרא את עצמו. ישנן מילים בתורה שיש להן כמה משמעויות, והתורה עצמה מסבירה בכל פעם לאיזו משמעות היא מתכוונת. תופעה זו בולטת בענין שבו אנו עסוקים.
נאמר (בראשית כ"ד, א'-ב'):

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי.

פעמיים מופיעה בפסוקים אלו המילה "זקן", והתורה מבארת לְמה הכוונה בכל פעם. אברהם זקן – בא בימים. זקנה של גיל. עבדו הוא "זקן ביתו". אולם אין הכוונה לאדם הזקן ביותר בבית, אלא ל"מושל בכל אשר לו". כך מפרשת התורה כאן את המילה זקן.
נראה, שיש משמעות לכך שהתורה בחרה באותו כינוי לתאר את אברהם ואת עבדו. שניהם מכונים "זקן".
אברהם – בא בימים. כל ימיו עמל אברהם על עבודת ה' ועל מידותיו, ועבודת כל ימיו באה איתו – הוא בא בימים וכל ימיו עמו. העבד אף הוא זקן, והוא אחראי על הצד המעשי של בית אברהם.
אברהם מופקד על הצד הרוחני והעבד על הצד המעשי.

לאור הקדמה זו, נעיין בדבריו של הרב קוק זצ"ל, המתייחס לדברי חז"ל על "שיחתן של עבדי אבות", ומעמיק במשמעות הדברים (אורות התחיה, י"ד):

שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". נדחים הם האורים הקלושים, "שרגא בטיהרא", החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.

המדרש מתאר את הפסוקים, והרב מעמיק לבאר את המשמעות. שיחת עבדי אבות מחיה את תורתם של הבנים בדור הגאולה. לא ברור מהו מקורו של הרב לפרשנות זו – מנין לו שהמדרש עוסק בדור הגאולה. יתכן שהמושג "אבות ובנים" המוזכר במדרש, והיה מרכזי בהשקפת עולמו של הרב, הוא הבסיס לחיבור לתפילה: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם".

ננסה לעמוד על משמעות הדברים.
חז"ל אמרו (ברכות ט"ז ע"ב):

תנו רבנן, אין קורין אבות אלא לשלשה.

האבות – כל מהותם היתה להיות אב. לא היו להם כלל חיים אישיים, אלא רק בניית האומה לדורות.
כל אדם הוא גם בעל חיים פרטיים, וגם ממלא את תפקידו של אב. האבות – היו רק אבות, ללא חיים פרטיים כלל. כל עניינם היה בניית האומה עד דור הגאולה.
אברהם כזקן בא בימים והעבד כזקן ביתו המושל בכל אשר לו – מבטאים שתי בחינות בבנין האומה. אברהם בונה את החיים הרוחניים של האומה. החידוש הוא שהעבד, בזכות התבטלותו לאברהם, זכה לכך שגם חייו יבנו את עתיד האומה.
הרב מחדש, שלא רק האבות, אלא גם "עבדי בתי אבות" – שיחתן נותנת חיים לדור אחרון. גם העבד נקרא זקן, וגם הוא שייך ל"בוני האומה", בצד המעשי.

כפי שאצל אברהם היו שני חלקים, גם בדור הגאולה יש שני חלקים. יש חלק רוחני – תורה, מצוות ומעשים טובים. ויש גם חלק מעשי – חזרת עם ישראל לארצו ולעצמו, בניית השלטון והמלכות בארץ ישראל.
אברהם בונה את הצד הרוחני של הגאולה, והעבד בונה את הצד המעשי.
כיון שהעבד הוא מבית אברהם, הרי שרחיצת רגליו היא בעלת משמעות ובונה את היחס הנכון לרגליים, לעקב – "עקבתא דמשיחא". מהעבד אנו למדים שגם רחיצת הרגליים וההתייחסות אליהן היא בעלת משמעות. גם לחלקים הנמוכים והמלוכלכים שבמציאות יש מקום, והתורה טורחת לספר לנו על רגליו של העבד, על הלכלוך שדבק בהן, ועל כך שהיה צורך לרחוץ אותן.

גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל…

הכפירה – שיש בה הרבה חושך וניוול, היא חלק מהתהליך של הגאולה. זה החלק של המספוא הניתן לגמלים ושל רגלי העבדים. התורה טורחת לעסוק בכך, כיון שסיפור זה הוא שורש שממנו יצמחו בעתיד ענפים שיחיו את האומה בגאולתה.
גם בזמן הגאולה יש חלקים הנראים בזויים ומלוכלכים, וחשוב לדעת שיש להם מקום. הם לא מחוץ לתהליך.
התורה לא מתארת לנו את דברי התורה של אברהם, כיצד גייר את האנשים בחרן, אלא רק כיצד רחץ עבדו את רגליו. ללמדנו שגם הרגלים הם חלק מ"זוכר חסדי אבות", ומתוך כך "מביא גואל לבני בניהם".
העבד בנה באומה את ההתייחסות לרגליים, ועלינו ללמוד מכך כיצד להתייחס לחלקים החשוכים שבתקופה שלנו. מתוך החושך והכפירה יצמח אור גדול – זהו הלימוד מעבדו של אברהם.

מדוע יש צורך בזמן הגאולה בחלקים נמוכים וחשוכים?
הגאולה היא תהליך הכולל את כל המציאות, מהנקודה הנמוכה ביותר שלה. כשם שהאדם איננו רק ראש, אלא יש לו גם רגליים, כך גם המציאות כולה. לא ניתן להשאיר את הרגליים בחוץ, ולא ניתן לגאול את העולם בלי להתייחס לחלקים הנמוכים שלו.

הדברים נקשרו אצלי לפטירתו של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל.
גם בדורנו יש בחינה של "אבות", של שורשים שהתחילו תהליך, ושל בנים שממשיכים בעקבותיהם.
ובדור האבות, הנפילים, אנו מוצאים שתי בחינות. יש בחינה רוחנית של העמדת עולם תורה, אך חשוב לבנות גם את הצד המעשי.
הרב צוקרמן, יחד עם גדולתו העצומה בתורה, היה אדם מאוד מעשי. כשהיה דן עמנו בתכניות בניה, למשל, היה בודק כל פרט, כל חדר וכל אגף – מה עניינו וכיצד יש לתכננו בצורה הטובה ביותר.
נראה שיש בכך לימוד גדול. בנייתה של דרך לא יכולה להיות רק בצד הרוחני. יש הכרח לבנות גם את הצד המעשי, ולהקיף את כל חלקי המציאות. יש צורך ב"זקן בא בימים", יחד עם "זקן ביתו המושל בכל אשר לו".

מפרשת השבוע אנו למדים כיצד יש להתייחס לחלקים באומה העוסקים בצדדים המעשיים. אף שלפעמים יש בכך דברים קשים וחשוכים, עלינו לדעת שבעומק המציאות יש אור גדול, שיצמח מתוך העיסוק בחלקים המעשיים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *