פרק כ"ו
(לא עבר את הגהת הרב)
נפתח בתוספת לסיפור נבל מהשיעורים הקודמים.
שאלנו מדוע חשוב לומר שאנשיו של דוד נחים:
(שמואל א', כ"ה, ט') וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ:
דוד שולח את הנערים הללו לבקש אוכל. הם באים מהשטח אחרי שמירה שביצעו, אחרי שלא ישנו, והם צריכים לנוח. הנביא מדגיש לנו שהם באים אל נבל בעיצומה של עבודת השמירה הגדולה על כל המרחב. בהנגדה אליהם, מי שממש לא צריך לנוח, נבל, מתואר שהוא דווקא הולך לישון. הרמיזה הזו באה לתת את הדגש הנכון – מי נמצא בצד הנכון ומי בצד הלא נכון של הסיפור).
הפרק הקודם נגמר בפסוקים הללו:
(מג) וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים: (ס) (מד) וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים:
לדוד יש אישה נאמנה ביותר – מיכל; אישה שנכנסת לעימות חריף עם אביה, המלך שאול. בכל זאת, הוא לוקח את אחינועם לאישה. אפשר להגיד שזו הסיבה ששאול נותן את מיכל לפלטי. ועדיין, איך שאול יכול להעביר את מיכל לפלטי בן ליש?
ברם, סדר האירועים הוא ממש לא כפי שקוראים בקריאה ראשונה. בפסוק יש 'עבר מוקדם': "ושאול נתן" (במקום "ויתן שאול"), המרמז שפעולה זו נעשתה לפני המתואר קודם לכן. עוד לפני שהיה את הסיפור עם אביגיל, שאול נתן את מיכל לפלטי בן ליש. מבחינה מסוימת התמונה הפוכה – מיכל נלקחת מעם דוד, ואח"כ דוד מתחתן עם אביגיל.
גם אצל אחינועם הביטוי הוא של עבר מוקדם, "לקח דוד". דוד לקח את אחינועם לאישה לפני הסיפור עם אביגיל. כשנגיע לשמואל ב' נתייחס לזה.
לקיחתה של מיכל לפלטי בן ליש, אם כן, קרתה לפני הסיפור עם אביגיל. ההשלכות של זה – בהמשך.
פרק כ"ו:
(א) וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: (ב) וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף: (ג) וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ וְדָוִד יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה: (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי בָא שָׁאוּל אֶל נָכוֹן: (ה) וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים (סביבתו) סְבִיבֹתָיו: (ו) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ: (ז) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָיו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים (סביבתו) סְבִיבֹתָיו: (ס) (ח) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹקִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ: (ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה: (י) וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה: (פ) (יא) חָלִילָה לִּי מה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָיו וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלֲכָה לָּנוּ: (יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם: (יג) וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהֶם: (יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ: (פ) (טו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ: (טז) לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָיו: (יז) וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (יח) וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה: (יט) וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (כ) וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים: (כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד: (כב) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה (החנית) חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ: (כג) וה' יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה': (כד) וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה' וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה: (פ) (כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ: (פ)
התחושה החזקה היא שהסיפור חוזר על עצמו. אפילו מבחינת המיקום. בפרק אצלנו כתוב: (א) וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:
הפסוק הזה עומד מול הפסוק שבפרק כ"ג: (יט) וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן:
שוב הזיפים מספרים לשאול על הימצאו של דוד. יש כמה אפשרויות להסתכל על זה:
א. יש כאן חוסר זהירות מצד דוד, החוזר אל המקום שבו כבר הלשינו עליו.
ב. יש כאן הפוך על הפוך -דוד חושב שדווקא כאן כבר לא יחפשו אותו.
ג. יש אפשרות שלישית – והיא הנראית יותר – שדוד מרגיש ששום מקום כבר לא בטוח והוא נאלץ לחזור לאותם מקומות – אין לו לאן לברוח. כדי לחזק טענה זו בא הפסוק הפותח את הפרק הבא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ".
לכאורה, זה נראה כמו אירוע המסתיים באווירה מפויסת. זה כתוב בעדינות:
(כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ:
אולם יש לשים לב כי אין כאן סימטריה. שאול יכול לשוב למקומו, אבל דוד לא יכול לשוב למקומו – אלא עליו להמשיך להסתובב בדרכים. ההנגדה חריפה: שאול חוזר בנחת הביתה, דוד ימשיך להסתובב.
(כד) וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה' וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה:
גם זה לא סימטרי, היה אמור להיות כתוב: "כן תגדל נפשי בעיניך". אולם דוד לא סומך על שאול – אלא על ה'. הוא אומר לשאול בפירוש שהוא לא יכול לסמוך עליו.
דוד מחזיר את החנית לשאול (ולא את צפחת הדבש), כי זה סמלי. זה הנשק האישי. זה ביזיון אם שאול היה חוזר לביתו ללא הנשק האישי שלו.
אבישי רוצה להרוג את שאול. זוהי הזדמנות, שאבישי רואה אותה כאלוקית. לאבישי יש סיבה טובה להגיד "סיגר אלוקים", כי זה לא נראה כל כך הגיוני שכולם ישנים והגישה לשאול היא חופשית – זה נראה ממש כהזדמנות אלוקית.
ברם, דוד אומר – בשום פנים ואופן:
(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה:
אסור לפגוע במשיח ה' בידיים, אלא:
(י) וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה:
דוד לא אומר "אל תגעו במשיחי", כאילו שאול לא צריך למות. להפך! דוד אומר בפה מלא – מגיע לשאול למות. אבל דוד לא מוכן לבצע את גזר הדין במו ידיו. דוד סובר שמישהו שנמשח על ידי הקב"ה, רק הקב"ה יכול להורידו מהמלכות. ברור לדוד שמגיע לשאול עונש מוות, אבל אסור לו להיות המבצע. מלכות לא לוקחים בכוח – מלכות מקבלים מה'.
(ז) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָיו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים (סביבתו) סְבִיבֹתָיו:
ה"מעגל" המתואר בפסוק הוא מחנה צבאי, בחניון מסודר. כולם ישנים. מדוע? "תרדמת ה' נפלה עליהם". אם הקב"ה עושה ניסים שכאלה, למה הוא מסתפק בזה? יש רעיון יותר טוב: רוח סערה באה ולוקחת את החנית של שאול ושמה אותה בידיו של דוד.
אלא שהנס נכנס כאן בצורה טבעית: כל אחד מאיתנו מבין שמצב חלופי לא היה מתקבל על הדעת, מצב בו דוד ואנשיו ישנים ומגיעים שאול ואנשיו. דוד ואנשיו חוששים מצבא שאול כדי לאפשר לעצמם לישון ברוגע, ללא שמירה. לנוכח העובדה שבמחנה שאול אנשים יכולים להירדם – זה רק כיון שברור להם שהם אינם נמצאים בלחץ. לאחר שלדוד הייתה את ההזדמנות האידיאלית ביותר להרוג את שאול והוא לא עשה כן, הם אינם חוששים עוד שדוד יבוא ויהרוג אותו עם אנשיו.
בני צרויה הם האחיינים של דוד (צרויה היא אחות דוד): יואב, אבישי ועשהאל.
(ח) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹקִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ:
אחרי מכה אחת של בני צרויה – לא צריך מכה נוספת.
(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה: (י) וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה: (פ) (יא) חָלִילָה לִּי מה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָיו וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלֲכָה לָּנוּ:
למה פעמיים "ויאמר דוד"? כנראה שדברי דוד לאבישי בפסוק ט' לא עשה רושם כביר על אבישי. דוד צריך לשכנע את אבישי; דוד כמו נעמד על הרגליים האחוריות. זה לא הפעם האחרונה שהוא ייכנס לויכוח הזה מול בני צרויה.
דוד פנה לשניים: לאחימלך החתי, מגיבורי דוד, ולאבישי בן צרויה. לכאורה, אחימלך היה צריך להסכים ראשון, ואולי אפילו דוד רצה שאחימלך יהיה זה שיילך, אבל אבישי קפץ ואמר: "אני אלך", ואחימלך לא באמת יכול להתנגד לאבישי.
כשהם יורדים למחנה שאול, זה לא בשביל אבישי להסתפק בלקיחת צפחת מים. לא בשביל זה הוא ירד עם דוד. לכן הוא לא זה שלוקח את הצפחת אלא דוד:
(יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם:
אבישי מסרב פקודה. דוד נאלץ לעשות את זה לבד.
(ו) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ:
השם "יואב" מרחף פה. מדוע דוד לא שולח את יואב למחנה שאול? כנראה שדוד פחד שאת יואב הוא לא יצליח לעצור בכלל. המנהיגות של דוד עוברת פה מבחנים קשים. בני צרויה הם אנשים הרוצים בטובתו של דוד, בזה אין ספק. יש להם עוצמות אדירות. אבל קשה מאוד לפקד עליהם. במיוחד כשיש להם טענות טובות.
הרי עכשיו השאלה על דוד מתעצמת -דוד כבר שחרר את שאול פעם אחת, וזה לא גרם לשאול להפסיק לרדוף אותו. ככל הנראה, גם אם עכשיו דוד ישחרר את שאול, שאול ימשיך לרדוף את דוד. יש פסוק שמאשש לנו את ההנחה הזו:
(שמואל א', כ"ז, ד') וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת וְלֹא (יוסף) יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ:
הפסוק הזה אומר שרק כיוון שדוד ברח לגת, שאול הפסיק לבקשו. משתמע מכך שאילולא ברח דוד לגת, היה שאול ממשיך לבקשו.
האם דוד באמת חשב שזה ישכנע את שאול? למה דוד עושה את כל ההצגה הזו? דוד כבר הוכיח לשאול שהוא צדיק, ועדיין שאול ימשיך לרדוף אותו.
דוד לא עושה את ההצגה הזו לשאול, הוא לא סומך על שאול. הוא עושה את זה בשביל החיילים שנמצאים עם ישראל, בשביל בחורי ישראל. את זה דוד מנסה למנוע – שהצבא לא ירדוף אותו. זה אותו צבא שעוד דוד פיקד עליו, ויצא איתו לפעולות תגמול אצל הפלשתים. כל ההצגה הזו לא נועדה לשאול, אלא לצבא הזה.
בתוך כל הצבא, יש כתובת אחת מאוד ברורה לעניין הזה: אבנר. אבנר שר צבא שאול הוא איש עתיר זכויות, רבות מאוד. רוב הדברים שנזקפים לזכותו מסתתרים בין הפסוקים.
לאבנר אין רוח רעה, ואבנר יודע את האמת לגבי דוד. אין אחד כמו אבנר שיודע את האמת – ואבנר יכול היה להתנהל אחרת. אבנר יכול היה להוכיח לשאול את המציאות, ואם זה לא עוזר – להודיע לצבא שלמלך יש רוח רעה ואסור לציית לו.
אבל לאבנר יש תוכניות אחרות.
(יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ:
יש בפסוק זה דו שיח מוזר, שעיקרו:
דוד קורא: "אבנר".
אבנר עונה: "מי קרא אל המלך"?
דו השיח הזה מוזר, כיוון שדוד בכלל לא קורא למלך. למה אבנר אומר: "מי אתה קראת אל המלך"?
רדיפת דוד על ידי שאול מתאימה מאוד לתוכניות של אבנר. הסיפור של אבנר עם דוד מאוד לא פשוט מבחינתו של אבנר.
(שמואל א', י"ז, נ"ה) וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: (נו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: (ס) (נז) וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: (נח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי:
גוליית רוצה שמישהו יבוא וילחם איתו, ושאול היה אמור להילחם איתו, אבל הוא פוחד. יש מישהו שאמור להיות שם – שר הצבא הגיבור של שאול, אבל גם הוא לא הולך. כרגע לא נחשוף מהן הסיבות.
דוד הולך ושאול נדהם – מי זה הגיבור הזה?
אבנר אומר – לא חשוב.
אבנר מרגיש שהכסא שלו מתחיל להתנדנד. אבנר יכול לצאת עכשיו לגמלאות, הוא כבר לא בדיוק הגיבור הגדול.
אבנר לא שש לשתף פעולה ולספר לשאול מיהו. הוא לא הלך לברר, כאילו זה לא רלוונטי. יותר מתבקש שהוא הלך לברר ועוד איך, אך לא חושב לחלוק את המידע הזה עם שאול.
דוד מפנה את הדברים שלו לאבנר ולא לשאול. בד"כ רגילים לומר שבסצנה הזו דוד קורא לשאול – אבל זה לא נכון! הוא קורא לאבנר בצורה מאוד בולטת! הוא גוער באבנר:
(טו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ: (טז) לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו:
כמה הוא מדגיש לאבנר את המקום שלו – "אדוניך המלך", "המלך אדוניך". אתה משחית את אדוניך. למה הלכת לישון? סימן שאתה יודע שהאדון שלך לא נמצא בסכנת נפשות! אם כך, מדוע אתה משתף פעולה עם הדבר הזה?
ממה נפשך: אם אתה כל כך חרד לגורלו – מגיע לך עונש מוות, כי לא שמרת על משיח ה'! אם זה לא נכון – אז למה אתה רודף אחריי?
דוד מדלג על שאול ומדבר ישירות לאבנר. ואבנר לא מסוגל לענות לזה.
אבנר הוא גיבור עם זכויות רבות בביטחון ישראל במלחמות רבות שהוא ניהל. ואעפ"כ, אנו מרגישים שיש בעיתיות. אבנר חושב שהוא הראוי להחליף את שאול, אם שאול כבר לא ראוי למלוך.