להקדים את המשבר

הגמרא בברכות אומרת (ברכות ה' ע"א):

…אלא מה תלמוד לומר "ומתורתך תלמדנו", אל תקרי "תלמדנו" אלא "תלמדנו", דבר זה מתורתך תלמדנו, קל וחומר משן ועין. מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה.

את העובדה שיסורים הם "של אהבה", ניתן ללמוד מהתורה. עבד כנעני שנפגע מאדונו בשן או בעין, יוצא לחירות. הגמרא לומדת מכאן קל וחומר ליסורים, שממרקים כל גופו של אדם, שמוציאים אותו לחירות. יש להבין מהי החירות שהאדם יוצא אליה על ידי יסורים.

משמעות דברי הגמרא תתבאר לאור דבריו של הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א עמ' קמ"ד):

כל מה שהוא מושפל בעולם החמרי המוגבל הלא הוא מוכן לעלות על ידי הארתה הפנימית של הנשמה, המאירה ממקור חייה על כל הנושאים אשר השפלו.

כאשר העולם החומרי מושפל, מתעוררת הארתה הפנימית של הנשמה ומרוממת את המציאות. השפלת החומר גורמת להארתה של הנשמה להתעורר.
כך הוא הדבר בעבד. האדון פוגע בגופו – בשן או בעין – משפיל את גופו, וכתוצאה מכך הנשמה מתעוררת. מציאותו של העבד היא מציאות חומרית. אין הוא אדון לגופו ולמעשיו, והוא עושה רק מה שהאדון מורה לו לעשות. הנשמה שלו אינה באה לידי ביטוי. העבד אינו חי את חייו אלא את חייהם של אחרים. זוהי המשמעות העמוקה של עבדות. כשהעבד נפגע בגופו ויוצא לחירות – מתעוררת הנשמה. כשהעבד בן חורין יכולה הנשמה להופיע ויכול הוא לחיות על פי נשמתו. המשבר והמכה שהעבד מקבל, מאפשרים לו לחשוף את הכוחות הפנימיים שבו ולהוציא אותם לחירות.
מכאן לומדת הגמרא קל וחומר ליסורים. היסורים משפילים ומדכאים את גופו של האדם. התוצאה היא שהנשמה מאירה, ובונה את החיים של האדם.

יש לשים לב, שגם בתוך העבדות יש ענין אחד שבו העבד הוא בן חורין. הדבר נלמד מדברי הגמרא (בבא קמא ד' ע"א), המלמדת שעבד ואמה שהזיקו – פטור האדון מלשלם, בניגוד לבהמתו של אדם שהזיקה, שחייב הבעלים לשלם על נזקיה. החזון אי"ש מסביר מדוע אין האדון חייב לשלם על זנקי עבדו:

שאי אפשר לחייב אחרים על נזקי בעל בחירה.

כיון שהעבד הוא בעל בחירה, בחירתו איננה ברשות האדון ואין האדון חייב בנזקיו.
נמצא, שדעתו ובינתו של האדם אינם שייכים לאדונו. הבינה – עולם החירות – איננה יכולה להשתעבד, ואף כשגופו של האדם משועבד לאחרים – ברוחו הוא יכול להיות בן חורין.
הזכרנו פעמים רבות את דבריו של נתן (אז אנטולי) שרנסקי, בעת משפטו על פעילותו הציונית והחברתית בברית המועצות. בסיום המשפט אמר שרנסקי:

עמי פוזר בכל העולם במשך 2,000 שנה אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב: 'לשנה הבאה בירושלים'. וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי: 'לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

גם כשהיה במקום הרחוק ביותר מירושלים, רוחו היתה בירושלים. גם בכלא – הוא היה בן חורין. במקום שמחשבותיו של אדם – שם הוא (הבעש"ט), ולכן שרנסקי היה בירושלים יותר מאשר אדם שגר בירושלים אך מחשבותיו בחו"ל.
גם בשיא העבדות – יש באדם נקודה שנשארת בת חורין. נקודת החירות הזו היא המתעוררת כאשר הגוף נפגע בשן ועין, והיא המוציאה את העבד לחירות. בעוד הגוף שולט במצב – הוא מסתיר את הדעת, אך כשהגוף מושפל ומיוסר, מתעוררת נקודת החירות של האדם, והוא יוצא לחירות.

הדברים הללו של הגמרא נוגעים גם אלינו. כיון שיסורים מוציאים את האדם לחירות, ניתן ללמוד כיצד פועלים היסורים, ולצאת לחירות בכוחות עצמנו, בלי יסורים.
גם אנו עלולים להיות עבדים.
ישנם שהולכים לישון בעוד המכשיר הסלולרי צמוד אליהם, ומיד אחרי ברכת "המפיל" בודקים שוב מה חדש, ומי אוכל כרגע פיצה… בבוקר הם פותחים את העיניים עם המכשיר, לבדוק את ההודעות הרבות שהצטברו בשעות הלילה.
אנשים ישנים עם המכשיר, קמים עם המכשיר ובין יקיצה לשינה – חיים עם המכשיר. זוהי עבדות. חז"ל לא יכלו להעלות על דעתם מציאות מעין זו, שבה אדם מכניס את עצמו לכלא ומאבד את חירותו בידיים.
עדיף שהמכשיר יהיה ב"כֶּלֶאפוֹן"¹, מאשר שהאדם עצמו יהיה בכלא.

זוהי דוגמא לעבדות שקיימת בקרבנו, וישנן דוגמאות נוספות. אדם יכול להתמכר להרבה דברים, ולהיות עבד להם.
עלינו לדעת, שיש באדם נקודה של חירות שיכול הוא להיאחז בה ולצאת לחירות. אין צורך לחכות ליסורים שיעוררו את נקודת החירות הזו. מהם היסורים? משברים. אדם הולך בדרך מסויימת ומרגיש כי הוא "נתקע עם הראש בקיר". הוא מגלה שטעה בדרך. הוא צריך לעשות "מקצה שיפורים", ומתוך שינוי פנימי ללמוד מחדש כיצד לחיות נכון.
אם כך – טוב יותר לא לחכות למשבר אלא לזהות שאנו בכלא עוד קודם שיגיע המשבר. אדם יכול להיות בכלא של דעות קדומות ומוסכמות, כלא של מנהגים שהוא רגיל בהם, מחשבות שהוא רגיל לחשוב.
הכלא איננו תמיד חיצוני לאדם. את המכשיר הסלולרי ניתן לכלוא, אך המחשבות נשארות עם האדם והוא כלוא בהן. אין הוא מצליח לצאת לחירות מדעותיו הקדומות. הוא איננו נותן לדעת האמיתית להיכנס אל קרבו. אולם גם בתוך העבדות הזו – יש לאדם בינה שהיא בעולם החירות תמיד. עלינו לשים לב – האם אני עושה את הדברים היום רק משום שעשיתי אותם כך אתמול? האם "ככה אני חושב", ואין סיכוי לחשוב אחרת? אלו הן דוגמאות למחשבות ולהרגלים שעלולים להיות כלא.
במצב כזה, משבר הוא דבר חיובי, הוא מוציא את האדם לחירות. המשבר מגלה לאדם שטעה בדרך, הוא משפיל את הגוף, והנשמה יכולה להאיר את החיים באור אחר.
כשאדם חש שהוא עובר משבר, עליו לבדוק האם יש איזו טעות המלווה אותו בחיים, וכיצד יכול הוא לצאת לחירות ולראות את החיים בצורה אחרת.

בעבר שלחנו פתגם לחיילים:

אנו לא קובעים לעצמנו מה יהיה לנו, אך אנו בני חורין כיצד להתייחס למה שיש לנו.

החיים שלנו תלויים בגורמים רבים שאינם בשליטתנו. אך ההתייחסות לדברים אלו – היא בשליטה מלאה שלנו, ואנו בני חורין לבנות זאת נכון. גם בעבדותנו – בני חורין אנו.
הרמב"ם מסיים את הלכות עבדים כך (פ"ט ה"ח):

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר: "כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה", וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו, וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד", ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר: "ורחמיו על כל מעשיו", וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".

האדון והעבד נולדו שניהם בדרך דומה. לשניהם יש אמא שילדה אותם. שניהם בצלם אלוקים נעשו. לכן יש להתייחס לעבד בצורה ראויה. התייחסות זו נובעת מהעובדה שגם בתוך העבדות יש לעבד אישיות עצמית, ודעתו איננה משועבדת לאדון.
בכל בוקר אנו מברכים "שלא עשני עבד". בני חורין אנו, ויכולים אנו להיאחז בבינה שבו, בעולם החירות שקיים בקרבנו, ולהשתחרר מבתי הכלא שאנו מצויים בהם.
בהמשך הגמרא שהובאה בתחילת השיחה נאמר:

והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר "ברית" במלח ונאמר "ברית" ביסורין, נאמר ברית במלח, דכתיב: "ולא תשבית מלח ברית", ונאמר ברית ביסורין, דכתיב: "אלה דברי הברית". מה ברית האמור במלח – מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין – יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם.

גמרא זו מתבארת מתוך דבריו של הרב קוק, בהמשך לדברים שהובאו לעיל²:

רבי נתן אומר אף כפת הירדן כלשהוא. הסגולה העליונה, שדוקא בהיותה מסובבת ממפריעים ומנגדים, המעכבים בעדה, היא יותר מתגברת בשליטתה, קשורה בכפת הירדן, שדוקא בהיותו במקום שריח רע שורה שם הוא מתגבר בסגולת התחזקות ריחו הטוב…

תכונתה של כיפת הירדן היא שהריח הטוב שבה יוצא על ידי ריח רע. ניתן לדמות זאת לחומרים כימיים, שיתכן שריחם רע, והם מצליחים לבודד את הריח הטוב מתוך כיפת הירדן.
גם המלח, תכונתו היא שהוא מלוח, אך הוא מגלה את המתיקות שיש בבשר.
המימרא הראשונה בגמרא מלמדת כי כשהגוף מושפל – הנשמה מאירה. כאן אנו למדים על דרך נוספת לחשוף את אורה של הנשמה – על ידי ניגודים.
כאשר אדם נתקל בדבריו המתנגדים לו – הוא מתעורר לעמוד מולם וכך נשמתו מופיעה.
למשל: בחור בישיבה יכול לשאול שאלות באמונה וכדומה. כשהוא מגיע לצבא, העובדה שיש חיילים שהולכים בדרך אחרת גורמת לו לגלות את האמונה שבקרבו.
כשאדם נמצא בישיבה הוא מקשה על דרכה של הישיבה, אך כשהוא חוזר הביתה, הוא מגן על הישיבה ומוחה על דרכים אחרות. התנגדויות מעוררות את האדם לגלות את החיבור הפנימי שלו.
זוהי דרך פעולה נוספת של היסורים. יסורים יכולים להשפיל את הגוף, או להיות חומר מנגד, שמסייע לאדם להופיע את הסגולה הפנימית שלו.

פעמים רבות אנשים שעומדים בפני נסיונות גדולים מגלים כוחות גדולים שלא היה נראה שהם קיימים בהם. אנשים עומדים בפני דילמות קשות של יושר ואמון ושמירת התורה, שמחירן גבוה בפרנסה ובמעמד וכדומה – והם מוצאים בעצמם כוחות שהיה נדמה שאין בהם.

כיון שנקודת החירות קיימת בנו, אין אנו צריכים לחכות ליסורים, לקשיים ולהתנגדויות. יש בנו יכולת להיות בני חורין בדעתנו כבר כעת.
אנו יכולים להתחבר לנשמה ולשאוב ממנה כוחות ויחס נכון לחיים.
על אחת כמה וכמה מי שמצוי במשבר, עליו להבין שזו הזדמנות להופיע את הנשמה ולחשוב מחדש על המוסכמות ועל סולם הערכים שהוא חי לאורו.
עלינו לשמוח במשברים שאנו חווים, שכן הם מאפשרים לנו להגיע לעומק שקשה להגיע אליו בדרך רגילה.

החירות היא כח הקיים באדם תמיד, ועלינו להיאחז בו ולבנות את חיינו לאורו.

---

¹ הישיבה רכשה ארונות עם לוקרים, שבהם יכולים התלמידים להניח את מכשיריהם בזמן הסדרים והתפילות. הכינוי בישיבה ללוקרים הוא "כֶּלֶאפוֹן"…
² דבריו של הרב בתחילת השיחה הם פירוש על "מעלה עשן כל שהוא", וכאן מסביר הרב את ההמשך "אף כיפת הירדן כל שהוא". אמנם הרב איננו מזכיר את הגמרא בברכות, אך דבריו מבארים את עומק שתי המימרות המובאות בגמרא ברצף, ודו"ק.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *