לחיות עם פרשת השבוע – ציפית לישועה
בפרשה מופיע פסוק קצר (בראשית מ"ט, י"ח):
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.
פסוק זה צריך ללוות אותנו כל החיים. אין צורך להאזין לחדשות כדי לדעת שאנו בתקופה של ציפיה עמוקה לישועה.
אחת השאלות שאדם נשאל עוסקת בכך (שבת ל"א ע"א):
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר.
במדרש מופיע (שמות רבה פרשה ל', כ"ד):
שאלו ישראל לבלעם: אימתי תהיה ישועה, אמר להם: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", אמר להם הקב"ה: זו היא דעתכם, אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי, אלא היו דומים לאביכם, שאמר: "לישועתך קויתי ה'", צפה לישועה שהיא קרובה, לכך נאמר: "כי קרובה ישועתי לבא".
מסתבר, שבלעם היה "בעל מופת", ואנשים רבים התייעצו איתו בענייניהם, ואולי אף קיבלו תשובות מתאימות. הוא אמר לאחד שהוא יעבור טסט – וזה עבד, לאחר הבטיח רפואה – וכך היה. מתוך כך התפתו ישראל לשאול אותו גם על הגאולה.
במאמר מוסגר יש לציין, שגם מי שיש בכוחו לראות מעבר לעולם החומרי ולייעץ לאדם הפרטי בענייניו, אין זה אומר שהוא יכול לעסוק בענייני הגאולה. עניינים של כלל ישראל הם מעל לתפיסת האדם, והם במישור עליון.
מה פירוש "צפה לישועה שהיא קרובה"? קרובה זה ענין יחסי, האם הישועה תבוא מחר? בשנה הבאה? מתי זה נקרא קרוב?
"קרוב" זה לא קביעת תאריך, אלא לראות כיצד התקופה שאתה חי בה – גם היא שלב בגאולה. עליך להבין איזה שלב בגאולה נבנה בתקופתך, מה תורמת תקופה זו לישועה, ומה אתה תורם כחלק מזה. עליך להבין שהישועה קרובה, ואתה יכול ליטול בה חלק, לקרב ולקדם אותה.
אין צורך לשאול מתי תגיע הישועה – לא את בלעם ולא אחרים – אלא לצפות לישועה ולקדם אותה.
הרמח"ל כתב מאמר בשם "דרוש על הקיווי", הפותח בפסוק "לישועתך קיויתי ה'".
וכך הוא כותב שם:
וזה: ״לישועתך קויתי ה״׳. לזה השם יקו״ק שהוא ראשית הכל, צריך שתהיה התקוה. ולא שום כינוי. וכל המקוה תפלתו עולה בלי אמצעי, לא על ידי מלאך, אלא: ״לישועתך״ דייקא, כמו שמדבר לנוכח, לא על ידי שליח. כי הוא קו הבוקע ונוקב ועולה עד ה׳ ממש.
הקיווי – התקוה – באים מלשון "קו". יש קו ישר שעולה מהאדם עד הקב"ה. משום כך הכתוב פונה לה' בנוכח. האדם עומד כביכול מול ה', בצורה ישירה. מכח הקשר הזה אנו שואבים את הכוחות ומלאים בבטחון.
בהמשך כותב רמח"ל:
המקוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד. ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה מיד מת, ונשאר רחוק מהשם. ונענש על שאינו מקוה לה' ומי שהוא מקוה נאמר בו: ״גם כי אשב בחשך ה׳ אור לי״, ה׳ דייקא. ״לישועתך קויתי ה'״.
ההיפך מהקיווי הוא הסתר פנים, גלות. אז איננו פונים לה' בנוכח. אחד הביטויים של הגלות הוא בהמנון המדינה, שבו מוזכרת השורה: "עוד לא אבדה תקוותנו".
ההמנון נכתב בתקופה שבה העובדה שלא אבדה תקוותנו היתה דבר גדול מאוד. אחר 2000 שנים עדיין מקווים – זה דבר עצום.
אבל אנו צריכים להוסיף לתקוה מימד נוסף. לא רק שלא תאבד, אלא שתתעצם. התקוה מחיה אותנו. אין זו "תקוה סתם", כדבר ערטילאי, אלא משהו ממשי – אנו מקוים לישועתו של הקב"ה.
אחד ההבדלים שעמדו עליהם חז"ל בין הגלות ובין ארץ ישראל קשור לענין1.
בברכת המזון יש הבדל ניכר בין שתי ה ברכות הראשונות.
ברכה ראשונה כתובה בנסתר: "הוא נותן לחם… כי לעולם חסדו ובטובו הגדול…".
ברכה שניה כתובה בנוכח: "נודה לך… על שהנחלת… ועל שהוצאתנו…".
מנין נובע ההבדל? מה קרה בין הברכה הראשונה לשניה שגרם לשינוי הסגנון?
מבארים חכמים, שברכה ראשונה תוקנה על ידי משה בשעה שירד להם המן במדבר, לפני שנכנסו ישראל לארץ, ולכן היא כתובה בנסתר. בגלות השכינה נסתרת. ברכה שניה תוקנה על ידי יהושע אחר שכבשו ישראל את הארץ, ולכן כתובה בנוכח. בארץ ישראל השכינה גלויה ונוכחת.
בארץ ישראל "תמיד עיני ה' אלקיך בה", אדם מסתכל – ורואה אלוקות.
התקוה שאנו רוצים בה היא בנוכח. רואים את הישועה בעיניים – אם רק מסתכלים לכיוון הנכון.
קיומה של מדינת ישראל הוא פלאי ממש. לא רק שאנו מצליחים לשרוד בין אויבינו ושונאינו ומבקשי רעתנו – ביניהם המעצמות הגדולות. מעבר לכך אנו רואים עוצמת חיים גדולה מאוד שמופיעה כאן, בארץ ישראל ובמדינת ישראל. המצאות מדעיות, פיתוחים חקלאיים, פרסי נובל – ועוד הרבה דברים, בכל שטח ומקצוע – ניתן לראות דברים מדהימים.
שר המדע לשעבר, הרב דניאל הרשקוביץ, סיפר בביקורו בישיבה על פיתוחים מדעיים הנעשים במדינת ישראל – ומכל העולם באים ללמוד עליהם. סוכנות החלל של ארצות הברית לומדת מאיתנו על תקשורת בחלל. זהו תחום אחד מני רבים שבו אנו מובילים בעולם. זהו ביטוי ל"ישועתך", בנוכח.
כשאדם נוסע בדרכים ונתקל בפקק הנגרם כתוצאה מעבודות בכביש הוא יכול לכעוס. אך אפשר גם לשים לב לפיתוח העצום שמתרחש כאן. הדרך ממעלות לדרום עברה בעשרים השנים האחרונות שינויים מופלגים, שמעוררים התפעלות.
כשחושבים על כך, קשה להאמין כיצד מדינה כה קטנה, הסובלת לא מעט מבצורת, מלחמות חוזרות, תקציב בטחון ענק, ובכל זאת מצליחה לשגשג ולהתפתח כשבכל העולם סובלים ממשברים כלכליים קשים. אנו לא רק שורדים אלא מפתחים וממציאים ובונים – זהו נס שאנו חיים בתוכו.
אם הקב"ה לא היה מסתיר את הנס הזה עם בעיות של מחלוקות, פוליטיקה ושאר דברים – היינו מסתנוורים מהאור הגדול. אבל גם אחר כל ההסתרות – זהו נס גלוי.
בניגוד לבלעם שאמר "אשורנו ולא קרוב", אנו מצפים לישועה הקרובה. ציפית לישועה – בימיך2. יש כאלה שלא מודים בגאולה ומבקשים להרחיק אותה, ואנו צריכים להכיר בה, לדעת שהיא קרובה ולהודות על כך.
הסמ"ק רואה בכך מצות עשה, חלק ממצות האמונה. כך לשונו (מצוה א'):
לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') "אנכי ה' אלהיך" וגומר, וכתיב (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"… ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר.
מצות האמונה אינה רק אמונה במציאות האלוקית, אלא להאמין שהשגחתו עלינו לא הסתיימה ביציאת מצרים. זה ממשיך לאורך כל הגלויות. זה חלק ממצות האמונה.
כשישאלו את האדם "ציפית לישועה", יכול הוא לענות בשאלה – איפה כתוב שצריך לצפות לישועה? על כך אומר הסמ"ק – זה כתוב בפסוק: "אנכי ה' אלקיך". כשם שהוציאנו ממצרים כך יגאלנו לעתיד.
יציאת מצרים לא היתה סתם כך, אלא חלק ממהלך שעתיד להגיע ל"ושב וקבצך מכל העמים", לישועה שלמה.
עלינו לדעת, שהישועה היא דבר שצריך להתכונן אליו.
בפרק שירה מופיעה השירה של הטבע – צמחים, חיות, הרים וגבעות. בתוך כך מופיעה שירת התרנגול. שירתו מורכבת משבעה קולות, והרביעי שבהם הוא: "לישועתך קיויתי ה'".
מהו הקשר שבין התרנגול לישועה?
דבר זה מתבאר על פי הגמרא (סנהדרין צ"ח ע"ב):
דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה…
העטלף הוא עוף שפעיל רק בלילה, בחושך. התרנגול פעיל, אוכל ומטיל ביצים רק ביום. לכן שואל התרנגול את העטלף – לשם מה אתה מחכה לאור? האור יהיה לך כחושך.
כך אומר הנביא עמוס לרשעים – לשם מה אתם מצפים לישועה, ליום ה', הרי האור האלוקי שיתגלה אז יהיה בעיניכם כחושך.
יבוא יום שבו יופיע אור כה גדול, שרק מי שרגיל לאור – יוכל לראות. מי שהקשיב ושמע דברים גדולים, מי שעסק בתורה והעמיק בה, ומצא בה גדלות ופנימיות ועמקות – הוא ראוי ליום ה' ולאור שיבוא איתו. הוא יבין את דברי התורה שיאמר המשיח.
אולם מי שראשו ורובו בחלק המלוכלך והנמוך של העולם – האור האלוקי יסנוור אותו ויהיה לו כחושך. המשיח לא יודיע על בואו בווטסאפ… מי ששם עולמו – לא יבין על מה מדברים.
מי שרוצה להבין ולהתרגל לאור, צריך להיות משוחרר מהכלא של העולם הזה, ולשם כך עליו ללמוד לשים את מכשיריו בכלאפון3. האייפון ילך לכלא, ואתה תיכנס ותלך לחיים טובים ארוכים ולשלום…
כדי להיות ראויים לאורו של המשיח צריך להתרגל לדברים גדולים, צריך שחרור, עוצמות אופקים רחבים. יש לנו כלים להגיע לכך, יש לנו תורה פנימית ועמוקה, יש עומק אדיר שניתן להגיע אליו, וניתן לדלות מהתורה מים חיים.
כשישאלו אותנו אם ציפינו לישועה, לא נשאל: "איפה זה כתוב", אלא נוכל לומר: כן, עשינו כל מה שאנו יכולים כדי להיות ראויים לאורות הגדולים של ישועת ה'.
1 עי' בזוה"ק ח"ב ע"ט ע"ב.
2 עי' בפירוש המיוחס לר"ן על הגמרא בשבת ל"א ע"א שהוזכרה לעיל.
3 בישיבה יש לוקרים לנעילת מכשירים סלולריים, המכונים בפי התלמידים "כֶּלֶאפוֹן".