לחיות עם פרשת השבוע – המעבר אל הכלל

השבת אנו מתחילים בע"ה לקרוא את ספר שמות. הדבר המייחד את הספר בכללו ואת פרשת שמות בפרט, הוא המעבר מן הפרטים אל הכלל.
החומש פותח במנין משפחת יעקב היורדת למצרים. בניו של יעקב נזכרים בשמותיהם (שמות א', א'-ה'):

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:

כמה פסוקים אחר כך אנו פוגשים בדבריו של פרעה בהגדרה חדשה (שמות א', ח'-ט'):

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

על כך יש לדרוש את הפסוקים בתהלים (תהלים קכ"ו, ב'-ג'):

…אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:

פעמים שהגויים יודעים עלינו דברים שאנחנו מגלים בשלב מאוחר יותר. פרעה כבר יודע שאנחנו עם, עוד לפני שמישהו מתוכנו מגדיר כך את בני ישראל.

נראה, אפוא, ש"לחיות עם פרשת השבוע" כעת הוא לחשוב ולהתבונן שוב במושג הכלל ובחיבורו אלינו.
מושג הכלל הוא חדש יחסית בעולם המחשבה של עם ישראל. בכל שנות הגלות הוא לא בא כל כך לידי ביטוי, ובדורות האחרונים, בעיקר על ידי הרב קוק, נכנס "כלל ישראל" לתוך עולם המושגים שלנו. עדיין אין בכך די, ונראה שאחר דורו של הרב קוק היתה נסיגה ביחס אל הכלל, שעדיין אנו מצויים בה או בתוצאותיה.
בהיות עם ישראל בגלות, החשיבה היא ברמה של יחידים. כל פרט חושב על הדרך שבה הוא מממש את עצמו ואת יכולותיו וכשרונותיו. גם ביחס לתורה – ההבנות העמוקות של תורה נלמדות לאור השאלה – מה זה עושה לי, מה זה בונה בי. כל העולם – הגשמי והרוחני – סובב סביב האני הפרטי של האדם.
זכה עם ישראל לחזור לארצו, ותהליך זה דורש מאיתנו לרענן את מושג הכלל. הגלות בנתה את היחס ליחידים, וכעת יש לבנות את היחס הנכון והראוי לכלל. אל לנו לחשוש שעיסוק בכלל יטשטש את היחס הראוי ליחידים. האגואיזם והדאגה של כל פרט לעצמו לא יעלמו מן העולם. אולם חשוב לחזק את ההבנה והקישור לכלל.

אחד הכלים המרכזיים שבהם מופיע הכלל הוא ארץ ישראל. על כן יש להבין את המשמעות של העובדה שעם ישראל כעם נוצר דווקא במצרים. חז"ל עומדים על כך בכמה מקומות.
בגמרא מובא (מגילה י"ד ע"א):

…לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה, כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.

ובמכילתא (בא, הקדמה):

…ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות.

הנבואה והשירה נוצרו לפני שעם ישראל נכנס לארץ ישראל. הם נוצרו מתוך קישור לכל העולם.
הכניסה לארץ עלולה להגביל את ההופעה של התורה. כך דרשו חכמים (מכילתא, יתרו – בחדש, ה'):

ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל… שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי נתנה תורה, וזה אומר בארצי נתנה תורה, לפיכך נתנה תורה במדבר, דימוס פרהסיא, במקום הפקר.

לוּ היתה התורה ניתנת בארץ ישראל, היה כל שבט רוצה שתינתן התורה בחלקו, והיה בזה הופעה פרטית של התורה. על כן ניתנה התורה במדבר, במקום הפקר, וכך היא שייכת לכל עם ישראל.
גם עם ישראל נוצר מחוץ לארץ ישראל, מחוץ לחלוקה לנחלות ולשבטים. היצירה צריכה לבוא ממקום שאיננו מחולק, מקום שכולם שוים בו. אחר כך בא שלב הכניסה לארץ, והחלוקה לשבטים איננה פוגעת באחדות שנבנתה בעת יצירת האומה.
אחר שכבשו ישראל את הארץ – אין מקום אחר בו יכול עם ישראל להופיע כעם. קודם הכניסה לארץ היה דבר זה אפשרי, אולם אחר שנכנסו – רק ארץ ישראל מתאימה לגידולו ולהתפתחותו של עם ישראל.

הרב קוק זצ"ל מבאר ענין זה בביאורו לברכת חכם הרזים.
כך פוסק הרב בסידורו "עולת ראיה" (ח"א עמ' שפ"ז):

הרואה אוכלוסי ישראל שהם ששים רבוא ביחד בארץ ישראל מברך…

ברכת חכם הרזים שייכת רק בארץ ישראל¹. על פי זה מבאר הרב את עניינה של הברכה:

כדי להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה, ובעם ד' אלה יגלה רק אז יתרונם הכללי בתור גוי גדול וקדוש. המכשירים הם: הארץ והמספר. הארץ ארץ הקדושה, רק היא שבעזרתה הרוחנית ההיסתורית והחמרית וכל תנאיה, נתראה בתור עם שהוא המובן של אוכלוסא.

ארץ ישראל עוזרת לגלות את המהות של עם ישראל, באמצעים רוחניים, הסטוריים וחומריים. לְמה מתכוון הרב ב"עזרה הסטורית"?
אמנם עם ישראל נוצר בחוצה לארץ, אבל אחר שנכנס לארץ, הרי שהקשר שנוצר בפועל בין העם והארץ יש לו משמעות רבה. התהליכים שעם ישראל עובר בארץ ישראל, היצירות המיוחדות שנוצרו על ידי עם ישראל בארץ ישראל, הנבואה, השייכת רק בארץ ישראל, המלחמות על הארץ – כל אלו הם דברים הסטוריים, שיש להם חלק בהופעת עם ישראל כעם בארץ ישראל.

הכלל נבנה על ידי הארץ, על ידי המספר – הציבור, האנשים, ועל ידי התורה. שלושת אלו בונים את מושג הכלל.

על מנת להבין את ערכו של הכלל, נעיין בשתי פסקאות מדבריו של הרב קוק.
אחד המקורות החשובים לענין זה הוא תשובה שהשיב הרב לרב דן פלאצקי, מחבר הספר "כלי חמדה" על התורה, בעקבות קבלתו את הספר (שו"ת משפט כהן, סי' קכ"ד). הרב מתייחס למחלוקת שהיתה בין חכמי ישראל ובין הצדוקים ביחס לקרבן התמיד. חכמי ישראל אמרו כי קרבן התמיד יכול לבוא רק מהציבור, ואילו הצדוקים טענו שיחיד יכול להתנדב גם קרבן ציבור, כגון התמיד.

ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים.

יש שתי הבנות למושג הכלל.
הבנה אחת היא, שהכלל הוא מעֶבֶר ליחידים, הכלל הוא ערך עליון שממנו באים היחידים.
הבנה שניה היא, שהכלל מורכב מהיחידים.
מבאר הרב קוק, ששתי הבנות אלו יוצרות את ההבדל בין ישראל ובין אומות העולם ביחס לכלל.
אומות העולם רואות בכלל כלי לשיפור חייו של הפרט. זהו "פרט הצריך לכלל" – הפרט צריך את הכלל כדי שיוכל להגן על עצמו, לשפר את איכות חייו, להשיג דברים רבים יותר. כל אחד מהפרטים מתפתח בצורה המיטבית כשהוא חלק מהכלל. מטרת הכלל היא להיטיב עם היחידים.
בישראל הדברים פועלים הפוך. הכלל צריך לפרט. הפרטים בונים את הכלל, אך הכלל נמצא מעליהם. הפרטים נולדים מכח הכלל, והם שואפים, מתקדמים ומשתוקקים אל הכלל.

בראשית קיומה של התנועה הציונית, היתה השאיפה "להיות עם ככל העמים". לא להיות מיוחדים. אין אנו רוצים את האחריות שבכך או את הזכות שבכך. ואכן, לפעמים כשרואים את האומה "בגודל טבעי", בזמנים קטנים – קשה לראות את היחוד שבעם ישראל. מתעוררת השאלה: מה מייחד אותנו מאומות אחרות? מתוך כך קשה לרבים לקבל את האמירות על ערכו של הכלל בעם ישראל בניגוד לאומות העולם.
אולם, כך אומרת התורה, ולא ניתן להזיז קוצו של יו"ד מהתורה. כל הדעות והערכים הסותרים את התורה יתנפצו אל סלעי המציאות הגדולה של עם ישראל, שהחלה להתגלות ותוסיף עוד ועוד בע"ה.
ביחס לכלל עם ישראל שונה מכל העמים. אין אנו "חברת אחריות גדולה", בה כל אחד רוצה להרויח כמה שיותר מתוך חיבורו אל הכלל. אין אנו רק שותפים בהקמתה של מדינה. אנו חלק מכלל – מערך עליון, רוחני, אלוקי. ממנו באנו ואליו אנו שואפים.
לכן, אין חיות לאדם מישראל בניתוקו מן הכלל. כל הנכסים של האומה, החומריים והרוחניים, מקורם בכלל. איבר מדולדל שניתן את קישורו אל הכלל – מאבד את מקור חיותו ואין לו קיום.

במקום נוסף מבאר הרב קוק את הקשר המיוחד שבין עם ישראל וארץ ישראל (עולת ראיה ח"א עמ' ר"ג):

בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה. קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, על ידי המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חבה הסתורית, הבאה מתוך התרגלות לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהוה בין העם והארץ. מה שאין כן הקשר האלהי ממקור הקדש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה, שהתחיל החותם הקדוש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, על ידי ההערה האלהית העליונה, ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כי אם בתור גרים, ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה אלהית, בדבר ד' וברית קדשו, בחק שבועת עולם, אשר הוא אמר ויהי. בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה.

באומות העולם, הקשר של אומה אל ארצה נוצר בתהליך התפתחותי. כשמספר רב של אנשים גרים לאורך זמן רב במקום מסויים, נוצרת חיבה וקשר אל המקום העוברת מדור לדור.
בישראל אין זה כך. זהו "קשר אלוקי ממקור הקודש". הקשר התחיל "בהיותכם מתי מספר" – לא על ידי אנשים רבים אלא על ידי אדם אחד – אברהם אבינו. "כמעט" – לא היה זה תוצאה של זמן רב של ישיבה בארץ, אלא מיד כשהגיע אברהם לארץ, ועוד קודם לכן – בהיותו בחרן. לא ישיבה קבועה ישבו אברהם ובניו בארץ אלא "וגרים בה" – כגרים. כך נוצר הקשר.
עוד קודם שהיינו בארץ, כבר היינו קשורים אליה. הקשר אינו תוצאה של ישיבתנו בארץ, וממילא איננו מפסיק כשאנו מחוץ לה. זהו קשר עצמי, פנימי, רוחני, אלוקי.

עלינו להתרגל לחשיבה שרואה בעולם מעבר לצדדים הטבעיים שבו. העולם רגיל למדוד כל דבר על פי נטיות לבו של אדם ועל פי טבעו, וכך כל אדם בוחן כל ערך רק ביחס לעצמו. מתוך כך קשה לראות את ערכה של ארץ ישראל.
עלינו להבין שביחס לעם ישראל יש להתרגל לשפה אחרת, שפה לא טבעית אלא אלוקית. מושג הכלל הוא מושג רוחני ולא טבעי. אנו חיים כאומה ולא כיחידים. התורה ניתנה לכלל – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". הארץ ניתנה לכלל. כלל ישראל הוא הרעיון האידיאלי שכל אדם ואדם מגשים בחייו.

היחס לכלל צריך להיות במרכז השקפת עולמנו.
עלינו להבין שהכלל הוא מקור החיים של הפרט, וממנו הוא יונק כוחות, ערכים, השגות ועוד.

גם היחס לתורה צריך להשתנות. אין התורה רק הלכות פרטיות. התורה לא ניתנה רק כדי לבנות את חייו של האדם הפרטי בצורה נכונה.
בארץ ישראל מופיעה התורה בצורתה הכללית – כל ההלכות נובעות מכלל עליון שיש לעמוד עליו ולחשוף אותו (ספרי דברים פרשת האזינו, פיסקא ש"ו):

דבר אחר, "יערף כמטר לקחי", היה רבי נחמיה אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים.

בכל פרט עלינו לשאול – מאיזה כלל הגיע פרט זה? וכשאנו לומדים כלל עלינו לשאול: אלו פרטים נולדו מכלל זה?
בכל לימוד עלינו לשאוף לעמוד על הכלל שממנו נולדו הפרטים שאנו למדים.

החשיבה על הכלל מקורה בפרשתנו, והיא דורשת עמל רב. מן הפרשה נקבל הסתכלות נכונה וכוחות לעמול ולהבין את מושג הכלל.

---

¹ עי' שו"ע או"ח סי' רכ"ד סע' ה', ואכמ"ל.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *