לחיות עם פרשת השבוע – שתי הנהגות – אחת לישראל, אחת לאומות
הפסוק הפותח את הפרשה, הוא פסוק מיוחד, שחכמים דרשו אותו בצורות שונות. נעמוד על אחת הדרכים (שמות ו', ב'):
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.
הרבה יש לדקדק בפסוק זה. שני חלקי הפסוק מקבילים זה לזה, וחוזרים זה על זה:
וידבר – ויאמר,
אלהים – ה',
אל משה – אליו.
החלק הראשון של הפסוק עוסק במידת הדין. על כן מופיע בו שם אלהים. גם לשון "וידבר" היא לשון קשה. החלק השני עוסק במידת הרחמים. על כן מופיע בו שם הויה, ולשון "ויאמר", שהיא לשון רכה.
הבנה זו של הפסוק היא מקור לדרשות רבות של חכמים. למשל (שמות רבה פרשה ו', א'):
לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו", ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר: "ה' למה הרעות לעם הזה"… ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב "וידבר אלהים אל משה", ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים הדא הוא דכתיב "ויאמר אליו אני ה'".
חז"ל דורשים פסוק זה וכפילות זו בפנים רבות, ונעמוד כאן על אחד הפנים של הענין.
הפרשה עוסקת בשתי הנהגות שונות.
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה" – זו הנהגת של מידת הדין כלפי המצרים.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" – זו הנהגה של מידת הרחמים כלפי ישראל.
עם ישראל נמצא במצרים, בשעבוד קשה. פרעה מלך מצרים הוא המשעבד אותם. אומר הקב"ה למשה, שהוא מנהיג כעת את העולם בשתי הנהגות שונות. מידת הדין נתונה למצרים, ואילו מידת הרחמים נתונה לישראל.
הבנה זו מובילה לקשור את הדברים לאחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן – מידת קל וחומר.
האר"י הקדוש מבאר, שמידת קל וחומר היא כאשר חלק מהעולם מונהג בקל – ברחמים, וחלק בחומר – בדין. זו ההופעה של מידת קל וחומר.
אין פלא, אפוא, שאנו מוצאים בתחילת הפרשה קל וחומר, "אחד מעשרה קל וחומר שבתורה".
בתחילת הפרשה שולח הקב"ה את משה לומר לבני ישראל את בשורת הגאולה, שאנו מכנים בשם "ארבע לשונות גאולה (שמות ו', ו'-ח'):
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
משה מציג בפני עם ישראל את היעוד האדיר שלהם – יציאה ממצרים, להיות עמו של ה' ולהיכנס לארץ ישראל. ותגובת בני ישראל (שמות ו', ט'):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
מיד אחר כך אומר ה' למשה:
בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
אין פלא שמשה עונה מיד בקל וחומר:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
מה היתה ה"טעות" של משה רבנו? מדוע באמת קל וחומר זה איננו נכון?
הקל וחומר נכון, אם משה צריך לומר אותם דברים לבני ישראל ולפרעה. אם כך הוא הדבר – משה צודק. אם בני ישראל אינם יכולים לשמוע את היעוד הגדול הזה, ודאי שפרעה לא יקבל אותו.
אולם הקב"ה מסביר למשה שאין הכוונה שיאמר לפרעה את אותם דברים שהוא אומר לבני ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
יש בדברים אלו שני ציוויים שונים. אחד אל בני ישראל – מה שמתאים להם, ואחד לפרעה – מה שמתאים לו.
את בני ישראל יש להנהיג בנחת. לאלו דברים זקוקים בני ישראל? המשימה העיקרית של משה היא להוציא אותם מהמנטליות של עבדות ושל גלות. להוציא את ישראל מהגלות, ובעיקר – להוציא את הגלות מישראל. אחרת יכולים בני ישראל להגיע לארץ ישראל – והגלות איתם.
על כן משה מדבר אל בני ישראל בשפה גדולה. משה מרעיף על בני ישראל דברים של גאולה, ואף שהם לא שומעים אליו – הדברים מחלחלים. כבר עכשיו משה לא מסתפק ב"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", אלא ממשיך עד "והבאתי אתכם אל הארץ". יש עתיד גדול שמחכה לכם – קבלת תורה, כניסה לארץ ישראל. לשם כך יש להתכונן.
בלי הכנה, יכולה לבוא הגאולה – וישראל אינם יודעים מזה.
הרי כל אחד מישראל יושב לו מאחורי הסטנדר בישיבה, ומתכנן כיצד תיראה הגאולה, ומהי דמותו של המשיח – איזה שטריימל הוא יחבוש ובאיזה אורך צריך להיות הזקן שלו.
כאשר המציאות איננה חופפת את התכניות – אין זו גאולה. הוא מרגיש שהקב"ה מחוייב לתכניות שלו, ואם לא – הוא אינו רואה בכך גאולה.
על כן צריך להתכונן לגאולה. הכניסה לארץ ישראל יוצרת שינויים גדולים בחיים של עם ישראל (מאמרי הראי"ה עמ' 414):
אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה – איננה עדיין תחיה אמתית.
תחייתו של עם ישראל ושיבתו לארצו יוצרת חידושים גדולים – בתורה, בעבודת המידות, בתפילה. אם איננו מוכנים לכך – אין זו עדיין תחיה לאומית אמיתית. לכן צריך להתכונן לכניסה לארץ.
עם ישראל שב לארץ ישראל לפני למעלה ממאה שנה, ואף על פי כן, אנו עדיין מרגישים בתחילת הדרך. עוד יש אנשים שהמושג "תורת ארץ ישראל" חדש להם, אף שחז"ל דברו על כך לפני אלפי שנים, והרב קוק חזר והדגיש זאת לפני מאה שנים.
מסתבר, שדברי חז,ל על כך שהגאולה היא קמעא קמעא – הם רציניים… לוקח הרבה זמן עד שעם ישראל מבין את המציאות החדשה של הגאולה, ואת ההתחדשות שהיא מביאה. עלינו ללמוד כיצד להתייחס מחדש לנושאים רבים, למשל ליחס שבין תורה וצבא. עוד יש בתוכנו כאלה הרואים סתירה בין התורה והצבא. הרבה עבודה נדרשת כדי ללמד שהם מציאות אחת משולבת.
הגאולה מחדשת הארות בתחומים רבים, ויש להתכונן לכך. אין זה רק מעבר דירה מהגלות לארץ ישראל, אלא שינויים רבים ועמוקים בכל תחומי החיים.
אלו הדברים שמשה צריך לומר לבני ישראל. הוא צריך להכין אותם לקראת הגאולה שעומדת להגיע.
מהצד השני נמצא פרעה, ואליו יש לדבר בדרך אחרת. את פרעה צריך להכות, עד שיודה שיש אלוקים בארץ (שמות ט', ט"ז):
וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
התורה רואה חשיבות רבה בכך שפרעה יודה במציאות ה' בהנהגתו את העולם. מדוע?
כיון שיש כאן התמודדות בין שני כוחות, בין הטוב ובין הרע. קילוסו של הקב"ה צריך לבוא משניהם – מצד הרחמים ומצד הדין. חשוב שגם הרע יהפוך לחלק מהטוב. בהיכלו של משיח יכול להיכנס מי שיודע להפוך חושך לאור ומרירות למתיקות (הקדמת הזוה"ק). אנו לא מסתפקים בכך שאנו טובים, אלא אנו רוצים להפוך גם את הרע לטוב. לא רק להוסיף אור, אלא להפוך את החושך לאור.
זו המשימה שהתורה רואה כלפי פרעה, ואלו הדברים שמשה נדרש לומר לפרעה.
כך "פותר" הקב"ה למשה את הקל וחומר. פרעה ובני ישראל אינם באותו צד, אלא כל אחד מהם עומד לעצמו. כיון שאינם נמצאים באותו מישור ועל אותו סולם, לא ניתן ללמוד מזה על זה בקל וחומר.
לבני ישראל עליך לומר את הדברים המתאימים להם, ולפרעה את הדברים המתאימים לו.
בדברים אלה יש לימוד גדול למציאות החיים שלנו.
נראה שיש בלבול גדול, הן בהנהגה וביחס כלפי ישראל והן בהנהגה וביחס כלפי אויבינו.
מהם הדברים שיש לומר לישראל בימים אלו?
עלינו לשוב ולשנן מהי המטרה שלשמה באנו לארץ ישראל (תהלים ק"ה, מ"ג-מ"ה):
וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו. וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּיָהּ.
הסיבה שלשמה הביא אותנו הקב"ה לכאן, לארץ שיש בה גויים שעלינו להיאבק בהם, היא כדי לחיות כאן את התורה. לא באנו לכאן כדי שיהיו לנו עוד חיילים טובים, אלא כדי שיהיו לנו עוד תלמידי חכמים.
הרבה מדברים על מימוש עצמם כחיילים טובים. לא מספיק מדברים על מימוש עצמם כתלמידי חכמים. זו משימת הדור. תלמידי חכמים של ארץ ישראל השותפים למשימות הצבאיות. זו שליחות הדור, ושליחות זו נעשית אך ורק על ידי ישיבות ההסדר. יש להוסיף לשיח של הבחורים את הצורך הגדול בתלמידי חכמים של ארץ ישראל בדור הזה, השותפים וחיים את המציאות הסובבת אותנו.
הגענו לארץ ישראל כדי להופיע תורה. אנו חיים בתקופה גדולה ועלינו להיות מוכנים לה. עלינו להבין ולהסביר שיש לנו תורה גדולה. התורה איננה רק הלכות, איסור והיתר. יש בה עומק גדול ורוח גדולה. עלינו להבין את המשמעות של התקופה שלנו ושל הופעת התורה בתקופה זו.
אלו הדברים שיש לומר לבני ישראל.
גם בדברים הנאמרים כלפי האויבים יש בלבול גדול.
כלפי האויבים מדברים במידת הרחמים, במקום במידת הדין.
זו טעות גדולה. לאויבים יש לדבר במידת הדין. כאשר מדברים אל האויב במידת הרחמים, הוא איננו רואה בזה רחמים אלא חולשה. הוא מתחזק, ואנו מאבדים את כח ההרתעה.
מדהים לראות כמה ישראל הם רחמנים בני רחמנים. אנו משקיעים הרבה כוחות ברחמים כלפי האויבים. הן בשחרור רוצחים, ל"ע, והן בצורה בה אנו נלחמים.
אחרי מלחמת ששת הימים יצא ספר בשם "שיח לוחמים", ובו שיחות שנערכו בתנועה הקיבוצית בעקבות המלחמה. קשה לתאר את הדיבורים שהיו שם, על מידת הרחמים כלי האויב. אחד הלוחמים סיפר שחייל מצרי ירה לעברם, והרג את חברו. החייל כיון את הנשק אל המצרי, ירה והחטיא. והוא אומר: "אבן נגולה מעל לבי. לא הייתי יכול לחזור הביתה אם הייתי פוגע בו".
האויב הרג את חברו – והוא שמח שלא פגע בו. אלו דברים שראויים לבקורת רבה, אך יש בהם לימוד על מידת הרחמים הגדולה שיש בנו, גם כלפי אויבים.
ניתן לראות את כף הזכות שיש בכך, אך אסור לנו להמשיך בדרך זו. את הרחמים עלינו להפנות פנימה, כלפי ישראל. לדבר בגדלות, בתורה, בבירור ערכי עמוק. ולפרעה, לאויב – יש לדבר במידת הדין. יש להכות בו, "למען ספר שמי בכל הארץ". רק בדרך זו הרע יהפוך לטוב. אם לא נדע להעמיד את הרע במקומו – הוא ימשיך להיות רע. רק אם מדברים אל הרע בשפה הראויה לו – הוא יכול לחשוף את הטוב שיש בו.
אנו בטוחים שגם באויבינו יש דברים טובים, וניתן לחיות איתם בשלום. אולם הדרך להגיע לכך איננה על ידי ויתורים ורחמים, אלא על ידי עמדה תקיפה. מידת הדין היא ההופכת את הרע לטוב. אם הטוב מאבד את כח ההרתעה שלו – הרע הולך ומשתלט. אם מעמידים את הרע במקומו – מתעורר בו הרצון לשלום, לאחוה ולטוב.
פרשת וארא היא פרשה של קל וחומר, דין ורחמים.
עלינו לדעת כיצד לנהוג בכל תחום.
גם בעצמנו – את הטוב להעצים ברחמים, וברע לטפל במידת הדין.
אם נדע כיצד לנהוג בכל תחום בהנהגה הנכונה – זו הדרך לגאולה השלמה בע"ה.