לחיות עם פרשת השבוע – התפילה
בפרשת השבוע מופיעה מצוה שמיקומה נראה מפתיע. לוּ היינו נשאלים באיזו פרשה נמצא את המצוה הזו, לא היינו חושבים על פרשת משפטים.
ובכן, באיזו פרשה נמצאת מצות התפילה? למרבית הפלא, המצוה כתובה בפרשת משפטים (שמות כ"ג, כ"ה-כ"ו):
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. ס
לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.
הרמב"ם מביא פסוק זה כמקור למצות התפילה בספר המצוות (מצוה ה'):
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם" ואמר (ראה יג ה) "ואותו תעבודו", ואמר (ואתחנן ו יג) "ואותו תעבוד", ואמר (ס"פ עקב) "ולעבדו". ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה.
התורה מבטיחה שבזכות עבודת ה' בתפילה נזכה ל"ברך את לחמך" – פרנסה טובה, כבברכת "ברך עלינו", "והסירותי מחלה מקרבך" – כבברכת "רפאנו", וברכות נוספות.
יש לשים לב (עי' ברש"ר הירש), שהמילים "והסירותי מחלה מקרבך" מסיימות את עליית "שישי", ו"שביעי" מתחיל ב"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". בין שתי ה"עליות" מפרידה פרשה סתומה.
משום כך, פעמים שאין אנו שמים לב לכך שמבחינת התוכן, שני הפסוקים צריכים להיקרא ברצף. הפסוק "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" הוא המשך של הברכות שבאות בעקבות "ועבדתם את ה' אלקיכם".
הערה נוספת בלשון הפסוק:
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
הפסוק פותח בלשון רבים ועובר ללשון יחיד, ויש להבין את משמעות הדבר.
ושאלה נוספת ומשמעותית, בהבנת הקשר הפסוקים. הפסוק "ועבדתם את ה' אלקיכם" חותם פרשיה (שמות כ"ג, כ'-כ"ה):
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם: וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:
והפרשיה הבאה אחריה (שמות כ"ג, כ"ו-ל"ג):
לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: פ
נראה ששתי הפרשיות חוזרות על אותו ענין. הקב"ה יכניס אותנו לארץ, ישמיד את הגוים שיעמדו בפנינו ויתן לנו את ארצם. בשתיהן ציווי בענין עבודת ה'.
יש להבין, אפוא, מה באה כל פרשיה לומר.
הנצי"ב (בביאורו לפסוק כ') מבאר, שבפרשיה הראשונה יש ביטוי מיוחד: "וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". ביטוי זה רומז לבית המקדש, כפי שמופיע בדברי דוד (דברי הימים א' ט"ו, ג'):
וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ:
הפרשיה הראשונה עוסקת בשאיפה לבית המקדש. כדי להגיע לבית המקדש יש צורך לעבור את כל העמים היושבים בארץ ולטפל בהם, אך המגמה הכללית היא לבית המקדש.
סיום הפרשה – "ועבדתם את ה' אלקיכם", מתייחס על פי הבנה זו לעבודת המקדש – עבודת הקרבנות.
הפרשה השניה עוסקת בכיבוש הארץ וירושתה. פתיחתה: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". ומתוך כך ההתייחסות לעמים היושבים בארץ, לגירושם "מעט מעט", ולאיסור לכרות להם ברית.
התורה פותחת בבית המקדש על אף שמבחינה מעשית הוא מאוחר. כך נצטוו ישראל, שרק אחר שינוחו מהמלחמות יבנו את בית המקדש, וכך היה בפועל.
אולם, הסדר העקרוני והמהותי הוא שבית המקדש קודם. הקב"ה הכין לנו מקום, "במקום אשר יבחר", שבו אנו עובדים אותו וממנו מתפשטת הקדושה לכל מרחבי ארץ ישראל.
מתוך כך עולה הבדל בין שתי הפרשיות. הפרשה הראשונה איננה עוסקת בתהליך, אלא בנקודת זמן שבה מגיע עם ישראל אל בית המקדש.
בפרשה השניה מדובר על תהליך, "מעט מעט אגרשנו מפניך". ביטוי זה הוא אחד המקורות לדברי חז"ל ש"גאולתן של ישראל קמעא קמעא" (ירושלמי ברכות א', א'). ארץ ישראל דורשת תהליך ארוך של כיבוש.
הנצי"ב בפירושו עומד על נקודה נוספת. כדי ליישב את ארץ ישראל עם ישראל זקוק לאנשים רבים, שיתיישבו בארץ. על כן פותחת הפרשה בברכה של ריבוי – "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". וכן בהמשך: "עד אשר תפרה ונחלת את הארץ". יש ברכה של ריבוי גדול של תושבים בארץ ישראל, מצד הילודה ומצד אריכות הימים, כדי שלא תהיה הארץ שממה, ותרבה עלינו חיית השדה. החיה הזו יכולה להיות על שתי רגלים או על ארבע, וכדי שאנו נשלוט בארץ ולא תהיה שממה, יש צורך בהתקדמות איטית, התלויה גם בברכה הפריה והרביה.
בין שתי הפרשיות מופיע הפסוק בו פתחנו:
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
פסוק זה קשור הן לסוף הפרשה הקודמת והן לתחילת הפרשה הבאה.
"ועבדתם את ה' אלקיכם" מתפרש בשתי צורות. כפסוק החותם את הפרשיה העוסקת בשאיפה למקדש, יש לפרשו על עבודת הקרבות. ואילו כפסוק הפותח את הפרשיה על ירושת הארץ, יש לפרשו על התפילה.
תחילתו של הפסוק בלשון רבים, שכן בית המקדש הוא מקום בו מתאחד כלל ישראל, ועל כן ביחס לפרשיה זו אנו מופיעים כציבור.
ומיד עובר הפסוק ללשון יחיד, שכן המשך הפסוק מתקשר לפרשה הבאה העוסקת בירושת הארץ. ביחס לירושת הארץ יש ערך פרטי לכל אדם ואדם. כל אדם היושב בארץ זקוק לברכת הפרנסה, וכל אדם תורם את חלקו בבנין הארץ וישובה.
ביחס לכלל אין הבטחה על "מעט מעט אגרשנו מפניך", שכן הכלל איננו נמדד במספרים. ההופעה של הכלל איננה תלויה בשאלה כמה אנשים יש בעם ישראל. אולם הפרשה השניה העוסקת בכיבוש הארץ נוגעת לפרטים. ביחס לפרטים יש משמעות למספרים, ויש צורך לוודא שאין אנו מגרשים את הגויים והארץ נשארת שממה.
"וברך את לחמך ואת מימיך" – התפילה על כך והברכה הבאה בעקבותיה – שייכות לכל אחד ואחד. כל אדם זקוק לפרנסה טובה, ולכן על כל אחד להתפלל ומתוך כך לזכות בברכה האלוקית. הקב"ה פונה לכל אחד ואומר לו: "את מספר ימיך אמלא". כל אחד יש מקום ויש חשיבות, וכל אדם נמדד לעצמו ביחס לירושת הארץ. על כן כותבת התורה כאן בלשון יחיד.
פרשה זו נמצאת בתוך פרשת משפטים. מהי משמעות הענין?
נראה שהמשמעות היא, שאין די בברכה על הריבוי של עם ישראל. כדי לכבוש את ארץ ישראל לא מספיק שישנם מספרים גדולים של תושבים. השאלה המשמעותית היא איזו חברה נבנה כאן? מי יהיו האנשים שיבנו את החברה הזו?
לשם כך באה פרשת משפטים, שעיקרה הוא להציל עשוק מיד עושקו" (לשון הרמב"ם הלכות סנהדרין פ"ב ה"ז).
דיני המשפטים נועדו לחשוף את הטוב שבאדם. כך אומרת התורה (שמות כ"ב, ד'):
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם:
פסוק זה מלמד כי אדם המזיק צריך לשלם לחברו במיטב הארץ, בקרקע המשובחת שיש לו. בפסוק זה מופיעה המשמעות העמוקה של דיני נזיקין, המהווים את עיקר פרשת משפטים.
הנזיקין מבטאים הופעה של רע בעולם, פריצת הגדר וכניסה לתחומו של השני, פגיעה ברכושו – באדם ובחברה.
התיקון נעשה על ידי תשלום "במיטב הארץ". חכמים שינו מלשון התורה, והם מכנים קרקע זו בשם: "עידית". מסביר ר' נחמן מברסלב1, ש"עידית" היא לשון עדן. המשלם ממיטב מתקן את נפילתו של האדם בחטא, ומשיב את העולם למציאות של גן עדן. הנזיקין הם ביטוי לחטא האדם שהביא אל העולם את הרע, והתשלום במיטב – בעידית – משיב את העולם למצבו בגן עדן2.
פרשה זו היא ההבנה לכניסה לארץ, לבניה של חברה המגלה את הטוב שבה ונלחמת נגד הרע.
התורה מבטיחה שירושת הארץ תהיה "מעט מעט". להבטחה זו יש השלכות לא פשוטות. המעבר מכניסתו של עם ישראל לארץ ועד לשליטה מלאה בארץ מתרחש לאט, ויש הרבה מאוד מצבי ביניים, שבהם יש עדיין גויים בארץ, ונוצרים קשרים וחיכוכים בין עם ישראל ובין הגויים יושבי הארץ.
המציאות הזו דורשת מאיתנו עבודה גדולה. אין די במיגור האויבים היושבים בארץ. יש הכרח לעשות עבודה פנימית, כדי לא לכרות ברית לגויים ולא להיות חלק מהתרבות וצורת החיים שלהם.
גאולה קמעא קמעא יוצרת מצב שהגלות והגאולה משמשים בערבוביה. הטוב והרע באים יחד וזו מציאות שקשה להתמודד איתה. כשהטוב והרע באים כל אחד לעצמו, יודע האדם מה טוב ומה רע, מה עליו לעשות וממה עליו להישמר. אך כשטוב והרע באים יחד, מעורבים זה בזה, זה יוצר בלבול. האם המציאות של גויי הארץ כאן זה טוב או רע? כיצד עלינו להתייחס לכך?
המציאות דורשת מאיתנו לעשות עבודה פנימית של בירור הטוב שבנו והאמת שלנו, כדי לראות את הדברים בצורה נכונה.
בפרשה זו מלמדת אותנו התורה, כי עיקר המאבק עם הגויים תלוי ברמה הרוחנית שלנו:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם: וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:
לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:
ככל שאנו נהיה ברמה רוחנית גבוהה יותר, נהיה טובים יותר וחזקים יותר – כך נוכל להפוך את ה"מעט מעט" ל"הרבה הרבה". החשש של התורה הוא "פן תרבה עליך חיית השדה". עיקרו של החשש הזה הוא רוחני – האם יהיה בעם ישראל את הכח לשלוט בכל ארץ ישראל?
במלחמת ששת הימים זכינו להתקרב בצורה משמעותית לחזון המובע בפסוקים: "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". זה לא קרה "מעט מעט", אלא בבת אחת, בששה ימים. לפתע עם ישראל הפל להיות בעל הבית על מרחבי ארץ ישראל. אלא שעם ישראל לא היה מוכן לכך. טרם עמדנו על המשמעות של מדינה בחלקה הקטן של הארץ, וכבר נאלצנו להתמודד עם מרחבים גדולים.
התוצאה היתה "פחד גבהים". עוד בטרם שככו הדי הקרבות, הצהירו שרים בממשלה כי אנו מוכנים לסגת מחלקי הארץ שכבשנו במלחמה תמורת שלום. כך היה היחס להר הבית ולחברון. היתה תחושה שאנו כאן בצורה זמנית, בטעות, ואנו מהר מסתלקים מכאן.
יש צורך בהכנה נפשית כדי לשלוט על ארץ ישראל, ובלי הכנה זו – ההתמודדות היא קשה ומתמשכת. עד היום אנו עדיין לא השלמנו את המאבק על חלקי הארץ ועל גודלה של מדינת ישראל.
המציאות בדורנו נהגה הפוך מהכתוב בתורה, וזה נותן לנו להבין את הקושי הגדול שבדרך זו, ואת הצורך בירושת הארץ בשלבים ובהדרגה.
התורה אומרת לנו, שהדרך לזכות לברכת ה' ולירושת הארץ היא על ידי "ועבדתם את ה' אלקיכם". לצערנו, חסרים אנו את עבודת הקרבנות, ולכן מבחינתנו הפסוק עוסק בתפילה. דרך התפילה אנו יכולים להיקשר לכל הערכים והדברים הטובים המוזכרים בפרשה.
"לחיות עם פרשת השבוע" פירושו – להתחזק בתפילה. במיוחד עלינו להתחזק באמונת התפילה. התורה מבטיחה שהתפילה תביא איתה פרנסה, בריאות, ילדים, אריכות ימים – מי אינו חפץ בכל אלה?!
האמונה בתפילה היא מרכזית וחשובה. להאמין בכוחה של התפילה ובפעולתה.
מצות התפילה נאמרה בלשון רבים, ויש בכך רמז לערכה הגדול של תפילה בציבור. הן תפילה של הציבור והן תפילה בציבור כפשוטו.
כל אדם יודע על מה הוא צריך להתפלל. ומי שחש שאין לו על מה להתפלל – עליו להתפלל על כך שהוא חושב שאין לו על מה להתפלל. לבקש מה' שיפתח לו את הלב ושיזכה להתפלל לפניו כראוי.
יכולים כולנו להתפלל מקירות הלב, מתוך אמונה חזקה בכוחה של התפילה, ובזכות התפילה נזכה להתקיימות הברכות שבתורה:
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.
אמן.
1 ליקוטי הלכות, הל' נזיקין, ה': "וזה בחינת עידית שהמזיקין צריכים לשלם. כי נקראים עידית מלשון עדן. כי השדה הטובה נקראת עדן כמו שכתוב: "כגן עדן הארץ לפניו" (יואל ב'). וכ"ש בחירם מלך צור "בעדן גן אלוקים היית" וכו' (יחזקאל כח). ועל שם עדן נקראות השדות הטובות עידית. וזה בחי' הניזקין שמין להם בעידית. כי כשצריכים לשלם הנזקין לתקן מה שקלקלו בהיזקם צריכין להמשיך התיקון מראש והתחלה שהוא בחי' המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שהוא נהר היוצא מגן עדן להשקות וכו'".
2 נחלקו חכמים האם משלם במיטב השדה של המזיק או של הניזק. אלו הן שתי בחינות של תיקון. המזיק גרם לרע ועליו וגלות את הטוב שבו, ועל כן עליו לשלם ממיטב השדה שלו, המבטא את הטוב שגנוז בו. תשלום במיטב הארץ של ניזק הוא ביטוי לתיקון הרע הקיים בחברה באופן כללי, ולא במזיק באופן מיוחד.