לחיות עם פרשת השבוע – צו זירוז לדורות
4שמה של פרשת השבוע, "צו", קשור לדרשה שדרשו חכמים בי"ג. מידת "בנין אב משני כתובים" מוסברת כך (ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל, פרשה א'):
מבנין אב משני כתובים כיצד, לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות, הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות.
בפרשת שילוח טמאים מן המחנה נאמר "צו" (במדבר ה', א'-ד'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
פרשה זו נאמרה "מיד", לביצוע מיידי, ואכן בסיום הפרשה נאמר: "ויעשו כן בני ישראל".
פרשת הנרות אף היא נאמרה ב"צו" (ויקרא כ"ד, א'-ד'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד:
פרשה זו נאמרה לדורות, כפי שאומרת התורה: "חוקת עולם לדורותיכם".
חכמים דרשו שתי פרשיות אלו יחדיו, ב"בנין אב משני כתובים". במקום אחד נאמר "צו" מיד, ובמקום אחד נאמר "צו" לדורות, ומשני המקומות יחד עולה שכל מקום שנאמר "צו" הרי זה זירוז מיד ולדורות.
מהי המשמעות של לימוד זה?
האר"י מבאר, שמידת "בנין אב משני כתובים" שייכת לספירות נצח והוד. ביאור למשמעות שתי הספירות הללו מופיע בדברי הרב קוק זצ"ל, ונעיין בדבריו שיש בהם לימוד חשוב לחיים (שמונה קבצים ח', רנ"ג):
עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשתיהן יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום.
יש בעולם דברים הנמצאים בתנועה, ויש דברים קבועים. אלו הן שתי צורות שבהן העולם עובד, ולא ניתן לעולם להתקיים בלא שתיהן יחד. שתי המערכות הללו – היסוד הקבוע והיסוד המשתנה, בונים את האדם ואת העולם, וכל מציאות חיים בעולם.
ניתן לקחת את דבריו של הרב לכיוון נוסף.
האנשים מתחלקים בדרך כלל לשני סוגים. יש אנשים השייכים ל"דורות", אנשי נצח וחזון, ויש אנשים שפועלים "מיד", לשעה, ועסוקים בהישרדות בהווה.
למשל, הפוליטיקאים הם על פי רוב אנשי השעה, העושים הכל כדי לשרוד ולהעביר את הרגע בצורה טובה. ולעומתם הסופרים, המשוררים, ולמעלה מהם הנביאים ואנשי התורה הם מביטים על העקרונות, על הדרך הארוכה אל הנצח.
חלוקה זו של העולם יוצרת בעיה. אנשי השעה, עוסקים רק בפוליטיקה קטנה, ומנסים רק להסתדר כאן ועכשיו, ואילו אנשי החזון מרחפים מעל המציאות רואים את העתיד אך אין להם השפעה על ההווה.
השלמות היא כששני סוגי האנשים פועלים יחד.
למשל, יש מפלגות דתיות שבהן יש פוליטיקאים ויש רבנים הקשורים למפלגה. השאלה היסודית היא – מי מוביל את מי? אפשרות אחת היא שהחזון הוא המוביל, ואנשי המעשה וההווה פועלים על פי הדרכותיהם והנחיותיהם של אנשי החזון. בצורה כזו הרגע הופך לחלק מהנצח.
אפשרות אחרת היא, שאנשי ההווה משתמשים באנשי החזון לקידום מטרותיהם העכשוויות – לארגן הפגנה גדולה יותר או להשיג עוד כסף למוסדות הקשורים למפלגה.
מידת "בנין אב משני כתובים" מלמדת כי אי אפשר לזה בלא זה, וצריך את שניהם. הקישור של המידה לספירות הנצח וההוד מלמדת גם על סדר הדברים. הנצח מימין וההוד משמאל, והימין צריך להוביל את השמאל. הנצח והחזון צריכים להוביל את ההוד המשתנה.
"הוד" יכול להפוך ל"דוה" – ביטוי של טומאה ושל גלות. הוא צריך את הנצח כדי שהשינויים החלים בו לא ישנו אותו לרעה.
גם הנצח זקוק להוד, כדי להפוך את הרגעים המשתנים לחלק מהחזון הגדול והנצחי.
לצערנו, פעמים רבות אנו רואים כיצד הרגע הוא השולט, והוא המוביל את המציאות. בהסכמים שונים, בחוקים כאלה ואחרים ניתן לראות כי העיקר הוא הרגע, הקולות וההישגים שרוצים להשיג בפוליטיקה, והרבנים הם רק כלי כדי לשרוד את הרגע בצורה טובה.
מספרים, שכשהקימו את הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל, ופנו לרבנים חשובים שיצטרפו וינהיגו את התנועה, באו גם לר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, מחשובי הרבנים, בעל שו"ת אחיעזר. הוא התנגד באופן כללי להקמת הגוף הזה. ר' חיים עוזר טען שמה שיקרה בסוף הוא שהעסקנים יובילו את הרבנים.
מדוע זה כך? רבנים גדולים וחשובים אינם קוראים עיתונים באופן שוטף. זמנם מוקדש ללימוד תורה, ואין להם זמן לעדכוני חדשות שוטפים. כיצד הם יודעים מה קורה ועל מה הם צריכים להגיב וכיצד? העסקנים מספרים לרבנים את החדשות. ממילא הרבנים רואים את העולם דרך עיניהם של העסקנים, והם משתכנעים לחתום על מכתב זה או אחר על פי רצון העסקנים המקורבים אליהם. כך אנשי הרגע מובילים את אנש החזון ומשתמשים בחזון לטובת הרגע. החזון הופך לדבר חשוך וכהה, והוא לא מאיר את המציאות באור הנצח.
אנו צריכים לפעול כדי שהנצח יוביל את ההוד, שכל רגע יהפוך למשהו נצחי. זהו החיבור הנכון בין "מיד" ו"לדורות".
בתקופה האחרונה אנו רואים כיצד רבנים חשובים נמצאים בדיסאינפורמציה, ומקבלים את המידע מן העסקנים הפוליטיים מהרמות הנמוכות. הם מסבירים לרבנים מה קרה, מה חוקקו ומה צריך לעשות עכשיו. התוצאה היא קרע ומחלוקת בין הציבורים בעם ישראל. מובן שאנו צריכים להרבות שלום ואהבה, ולא להשיב חלילה בשנאה.
המציאות הזו היא דוגמא לכך שהשעה מנצחת את הנצח.
אנו צריכים לפעול בתשובת המשקל – להיות אנשי חזון, להביט אל הטווחים הארוכים, על בנין התורה בכלל ובארץ ישראל בפרט. עלינו לעמול על חיזוקה ופיתוחה של תורה ארץ ישראל, על גדולתה וחשיבותה. עלינו לפעול כדי ללמוד וללמד כיצד הרגעים שאנו חיים בהם הופכים להיות חלק מחזון גדול של הופעה של תורה גדולה.
הדברים נכונים גם ביחס לכל אדם באופן אישי.
יש דברים בחיים ששייכים לנצחיותו של האדם, ויש דברים ששייכים להווה. צריך להיזהר לא לבלבל ביניהם.
הגמרא אומרת שסדר נשים נקרא "חוסן" (שבת ל"א ע"א). חוסן הוא לשון נחלה, שכן על ידי האשה האדם מוליד ילדים הממשיכים את נחלתו. סדר נשים בונה את הנצח של האדם ושל העולם. המשכיות הדורות והקיום של העולם תלויים ב"סדר נשים".
פעמים קורה שאדם מתבלבל, ונותן לשעה להנהיג אותו גם בדברים הקשורים לנצח. הוא רואה את החיים בקטנות, ומאפשר לשיקולים קטנים לאבד דברים נצחיים.
אדם הולך להתחתן והוא מחפש את בת זוגו. זהו תהליך ששייך לבנין הנצח, ודברים רגעיים שנעשים בתקופה הזו הופכים להיות נצחיים. חשוב לשאול את עצמנו – מה מוביל את מה? האם הצורך ב"להסתדר" ברגע הקרוב, או שהמציאות הנצחית היא הנותנת את המבט הנכון על ההווה.
שאלה דומה עלינו לשאול את עצמנו בהקשר של פרנסה. מצד אחד יש לאדם חזון, תכונות שהוא צריך להופיע בעולם, ערכים שהוא חי לפיהם. מצד שני, עליו לשרוד בהווה ולפרנס את בני משפחתו. האם הצורך בפרנסה הוא המוביל, והאדם מקריב את ערכיו וחזונו לטובת ההישרדות הרגעית, או שמא יודע הוא כיצד להשתמש בכל הדברים הרגעיים כדי לבנות את הנצח?
ההשלכות של השאלה הזו הן בפרופורציות של העבודה לעומת המשפחה, בסוג העבודה שאדם עובד בה, ביחס שהוא נותן לתחומים אחרים בחיים – משפחה, לימוד תורה, חסד וכדומה.
זהו "צו" – מיד ולדורות. יש צורך לאחד בין שני הצדדים.
גם בישיבה אנו חווים את שני התחומים הללו. יש בישיבה חלק חשוב של חזון – לימוד תורה, בנין אישיות, העמקה בהשקפת עולם, חיזוק הקשר לתורה ועוד ועוד. יש גם חלק של הישרדות פשוטה – כל אדם צריך לישון, לאכול, להיות נוכח בישיבה וגם לנסוע הביתה לפעמים.
השאלה היא, גם כאן, מה מוביל והיכן מונח המשקל הכבד.
פעמים קורה שההישרדות היומיומית קובעת את מצב הרוח של האדם, ואת מצבו הרוחני. נכון, יש הכרח של נוכחות בישיבה, ואנו צריכים לעמוד בביקורות של משרד החינוך. אך אסור לתת לזה לקבוע את מצב הרוח הכללי ואת האוירה. אל לנו לשכוח כי יש לנו תורה גדולה וחזון עצום והם צריכים להוביל את החיים. כמובן שחזון לא אוכלים, וצריך לדאוג גם ל"מיד", אך לא זהו עיקר החיים, מצב הרוח והאוירה. החזון צריך לקבוע את האוירה ואת היחס לכל הדברים האחרים.
ידועים דבריו של הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז):
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
את כל הדברים הקטנים בחיים צריך לראות במבט של גדלות, לאור החזון והשאיפות הגדולות, האישיות והלאומיות.
אנשי הנצח והחזון ניגשים לדברים הקטנים והיומיומיים בצורה גדולה מתוך הבנה כי הם משרתים את הנצח.
חלילה עלול להיות הפוך – "האנשים הקטנים באים להמבוקשים היותר גדולים בדרכים של קטנות". עלולים לקחת את הדברים הגדולים והחשובים בחיים ולהשתמש בהם לשרוד טוב יותר.
יכול אדם לקחת את החזון הגדול של ישיבת הסדר, של שילוב בין התורה והחיים, של תורה גדולה הקשובה לדור ולשעה, ולהפוך אותו לדרך לחיים נוחים יותר, לשירות צבאי מקוצר. מחשבה כזו היא פסולה וחמורה.
עלינו לזכור תמיד כי החזון הוא המוביל את הרגע, ולא ההיפך.
נסיים בדבריו של הרב באגרתו (אגרות ראי"ה ח"ג אגרת תשע"א):
וגאון יעקב הולך הוא ומושך משך ענות צדק בכל תועפות רוחו ובכל היקום. מכיר הוא את הקוטן מתוך הגודל, את הגלוי מתוך הנעלם, שומע הוא את דפיקת השעות והרגעים מתוך רגשת הרת עולמים של נצחי נצחים, והולך הוא וחוצה בעזוז נצחו, בתוך שטפי גלי הזמנים, ומימיהם וימי שאונם כהמון מים כבירים לא יבעתוהו. יודע הוא כי כחם כח עובר הוא, ועמו עזוז נצח והוד ממקור חיי העולם, אשר בחילו ישוב ויחיה גם כל מתי עולמים, בנצחו ינצח כל רגעים שוטפים, אשר נהיו לימים ושבועות ויקוו במעין הנצח…
בע"ה נזכה לראות את השעה לאור המבט של הנצח, ומתוך כך לרומם את השעה לאורך ימים ושנים טובות.