לחיות עם פרשת השבוע – מורכבות החיים, חטא נדב ואביהוא
4אחד הנושאים בפרשה שיש הרבה מה ללמוד ממנו הוא פרשת הכניסה של נדב ואביהוא אל הקודש.
התורה מתארת את המעמד המיוחד של היום השמיני (ויקרא ט', כ"ג-כ"ד):
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
בהמשך לגילוי שכינה נשגב זה נאמר (ויקרא י', א'-ב'):
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':
מדרשים רבים נאמרו בחז"ל בנסיון להגדיר את חטאם של נדב ואביהוא. חז"ל לומדים מדגשים שונים בתורה חטאים שונים שמיוחסים להם.
מהציווי שנאמר לאחר מיתתם שלא להיכנס שתויי יין למקדש למדו חכמים שהם נכנסו שתויי יין. מדברי משה "ראשיכם אל תפרעו" למדו שנכנסו פרועי ראש. עוד למדו דרשו שלא נטלו עצה זה מזה, שהורו הלכה בפני רבם, שלא נשאו נשים ושנכנסו מחוסרי בגדים, ועוד. בצורה פשוטה נראה שכל דרשה עומדת לעצמה ואין קשר בין כל החטאים שחז"ל מייחסים לבני אהרן. כיון שהתורה סתמה ולא פירשה את חטאם, באים חכמים ומוצאים להם חטאים רבים.
האם יש משהו העומד בבסיס רשימה זו, שאנו יכולים ללמוד ממנו לימוד לחיינו?
הרב קוק זצ"ל באורות הקודש (ח"ג עמ' ש"ס) עומד על נקודה אחת העומדת בבסיס כל החטאים שמונים חכמים לבני אהרן:
הבאים אל הקודש
כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי.
והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם…
חטא נדב ואביהוא הוא הליכה אחר ההרגשה האישית של האדם, בלי להיות כפוף לתורה, למידותיה, לשיעורים ולאיזונים שהתורה כוללת במצוותיה.
החטא נובע מרצון עז אל הקודש, אך יש לדעת שגם כשאדם רוצה את הדברים הטובים ביותר – יש לכך גבולות. הכניסה למקדש בלא כיסוי ראש מלמדת שהם לא נתנו גבול על ראשם. עלינו ללמוד מכך שגם לשאיפה למעלה, כלפי שמיא, יש גבול.
עלינו לדעת כי הקיצוניות איננה נכונה, ואיזון הוא יסוד חשוב ביותר בחיים. הרבה דברים טובים יש בעולם, הרבה ערכים שכל אחד מהם טוב וחיובי. חייבים אנו ללמוד כיצד לאזן ביניהם, כיצד לקחת את הטוב שיש בכל דבר, ולחיות בצורה מאוזנת.
מצוותיה של תורה מחייבות את האדם לחיות בצורה מאוזנת. למשל – המצוה להקים משפחה ולהוליד ילדים. על נדב ואביהוא נאמר (במדבר ג', ד'): "וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם". זהו ביטוי לכך שהם לא היו מוכנים לעשות דברים שיגבילו אותם. חז"ל מגדירים אדם שנשא אשה כ"ריחיים בצוארו" (קידושין כ"ט ע"ב). יש עליו עול כבד המושך אותו כלפי מטה. יש מרבותינו שאמרו שלימוד פנימיות מתאים רק לנשואים. אחת הסיבות לכך היא שאדם נשוי לא יכול "לרחף" יותר מידי. אם יצא מהגבול – אשתו וילדיו ידאגו להשיבו לאיזון. כשירצה לקום לתיקון חצות – יצטרך לטפל בבנו הבוכה ולהחליף לו חיתול… אין הוא יכול לצאת מאיזון ומנורמליות של חיים.
המצוות ומציאות החיים המתוקנת של האדם הם כח מאזן.
אדם שאיננו נושא אשה, ואין לו ילדים, יכול לרחף, ולחיות בדמיונות שהוא בא אל הקודש בעוצמה גדולה. בעצם הוא חוטא בכך.
יתכן שהדברים קשורים לענין נוסף המופיע בפרשה.
פעמים רבות עסקנו בענין סימני הטהרה, בעיקר של דגים1. עמדנו על כך שסימני הטהרה הם בעצם סיבות לטהרה. אלו הם דברים היוצרים את הטהרה של הדגים.
עקרון זה שייך גם לסימני הטהרה של בהמות. העלאת גרה היא ביטוי לטהרה, והיא יוצרת את הטהרה.
מדוע העלאת גרה היא דבר טוב וחשוב? היכן בחיים שלנו אנו יכולים לפגוש במציאות של העלאת גרה כדבר חיובי שבונה את הטהרה והשלמות?
על דרך הדרוש נראה לומר, שהעלאת גרה מבטאת את היכולת לחשוב מחדש על דברים שכבר חשבנו עליהם פעם אחת. למרות שהחלטנו החלטה מסויימת, ולמרות שהתרגלנו לחשוב בצורה מסויימת, אנו שוב מעלים את הדברים ולועסים אותם – האם חשבנו בצורה נכונה? האם יש עוד דברים שניתן למצות בנושא זה?
היכולת לחדש ולשנות היא חשובה ביותר. אל לו לאדם לומר לעצמו: "כך אני חושב" ובזה לשים סוף פסוק לענין.
אחד החטאים שמונים חז"ל בנדב ואביהוא היא "שלא נטלו עצה זה מזה". זוהי אמירה: "יש לי דעה ומחשבה משלי, וכלל לא מעניין אותי מה עוד יש לחשוב על כך". הנוטל עצה שומע כיוונים נוספים והוא יכול לחדש, לחשוב שוב, ללכת בדרך חדשה.
הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד, נתן פעם הרצאה בארגון "בני ברית", ושם אמר: שני דברים למדתי מאבותי היהודים, והם מיסודות תורתי המקצועית. האחד הוא היכולת להשתחרר מדעות קדומות, והשני הוא הנכונות להישאר באופוזיציה.
כשראיתי זאת בפעם הראשונה תמהתי – את היכולת להשתחרר מדעות קדומות למד פרויד דוקא מאבותיו היהודים?! והרי היהדות היא, לכאורה, מלאה בדעות קדומות. יש לנו אמונה ואנו הולכים איתה בלי לשנות ובלי לחשוב. מנין לקח פרויד את האמירה שזו תכונה יהודית?
נראה לי שהוא לקח זאת מריבוי המחלוקות בתורה. אין לך דבר בתורה שאין בו מחלוקת. ישנם כאלו שזה מפריע להם. על כל שאלה וכל נושא ניתן למצוא כמה דעות. פרויד ראה בכך, כפי הנראה, דבר יפה. העובדה שיש מחלוקת מאפשרת לנו לחשוב מחדש. אין אנו יכולים לומר משהו ולהישאר איתו בלי מחשבה, שהרי יש דעה אחרת שצריך להקשיב לה ולהתייחס אליה. עלינו לחשוב: מהי נקודת האמת שיש בדבריו של החולק עלי? מה אני יכול ללמוד ולקחת לעצמי מדעתו?
המחלוקות מעשירות את העולם ואת דעתו של האדם.
המחלוקות גם מאזנות. היכולת להקשיב לשני, הנובעת מקיומן של מחלוקות, יוצרת אצל האדם איזון. אף כי יש לך דעה – יש דעה נוספת, וגם היא נאמרה על ידי אדם חשוב. לא ניתן לבטל אותה במחי יד. אם אתה רציני, אתה חייב להקשיב לכל הדעות, וזה יוצר אצלך איזון.
נדב ואביהוא לא הקשיבו. הם לא היו מוכנים לחשוב מחדש. חז"ל אומרים שהם "הורו הלכה בפני רבם". אף זהו ביטוי לחוסר הרצון להקשיב. הם כלל לא רצו לשמוע שיש מישהו שהורה הלכה בענין – יש להם דעה והם לא מוכנים לבחון אותה שוב.
גם האמירה כי חטאם היה בכך שנכנסו שתויי יין להיכל קשורה לענין זה. כשאדם שותה, הוא מאבד שליטה. הוא נכנס לאקסטזה, ומאבד את השליטה על מעשיו. בצורה כזו נכנסו בני אהרן אל הקודש.
היום היינו מתרגמים זאת לסמים. אדם מכניס עצמו למצב של "היי", הוא שמח ומחייך והכל טוב ומאושר. אבל זה לא הוא באמת, זה לא בא משליטה שלו במצב, אין כאן איזון של כוחות בצורה אמיתית. בני אהרן רצו מאוד את הקודש, אבל הם רצו את הקודש כפי שהם מבינים אותו ומרגישים אותו. הם לא רצו ליטול עצה – מהתורה, מרבם, זה מזה ואפילו מעצמם. הם לא הקשיבו לאף אחד, אפילו לא לעצמם, שכן היו שתויים.
החטא הכולל את כל החטאים של נדב ואביהוא הוא חטא חוסר האיזון.
כדי להיכנס אל הקודש צריך להיות בצורה נכונה ומאוזנת. לשם כך יש צורך להקשיב, לחשוב מחדש, לבחון את הדברים שוב ולאזן בין כוחות שונים וערכים שונים.
עלינו לדעת שהחיים מורכבים מכמה כוחות, ולא נבנים רק מכח אחד, מדעה אחת, ממעשה אחד וממחשבה אחת. בנין שנבנה מכמה כוחות – נבנה בצורה מאוזנת.
פעמים שנדמה לנו שדרכם של נדב ואביהוא היא דרך טובה. הם הולכים עד הסוף עם האמת שלהם, הם התחברו למה שעשו, היו משוחררים מכל מגבלה של רבים או מסגרת אחרת. נדמה לנו שכך אפשר להגיע הכי גבוה והכי רחוק.
אולם, דרך זו שייכת לעולם התוהו. עולם התיקון הוא עולם מאוזן, עולם שיכול להכיל כוחות שונים ודעות שונות. עולם מאוזן, שיש בו יכולת להשתחרר מדעות קדומות, ולחשוב מחדש. עולם שיש בו מחלוקות.
אמנם, גם בכך יש סיכון. פעמים שהאיזון גורם לאדם לא לקחת דברים עד הסוף ולא לחיות האמת את הערכים.
עלינו לדעת שלהיות מאוזן ולא קיצוני, אין פירושו לוותר על האמת של התורה או של עצמך, אלא לחיות את האמת בצורתה המלאה.
מספרים, ששאלו את הרבי מקוצק, שהיה ידוע בדרכו הקיצונית – והרי הרמב"ם אמר ללכת בדרך האמצע?!
ענה להם הרבי – תסתכלו על הדרכים בעולם, בני אדם הולכים בשני הקצוות של הדרך, ורק החמורים הולכים באמצע.
נראה, שיש להמשיך את דבריו. אדם יכול אף הוא ללכת באמצע, אם האמצע בנוי משני הקצוות. מי שרוצה ללכת גם בקצה הזה וגם בקצה הזה – ימצא את עצמו באמצע הדרך.
נמצא, שבאמצע הדרך ניתן למצוא אנשים משני סוגים. האמצע הוא מקומם של אלו שנמצאים גם בקצה זה וגם בקצה השני, והוא גם מקומם של אלו שלא נמצאים באף קצה בצורה אמיתית. יש דמיון בין הצורה החיצונית, אך בעומק אלו הן שתי דרכים שונות.
ישיבת הסדר, למשל, היא ביטוי ל"דרך האמצע". ניתן ללכת לישיבת הסדר ובכך לא ללמוד בישיבה באמת ולא לעשות צבא באמת. אולם האמת של המושג ישיבת הסדר היא גם וגם, איזון בין שני הדברים ובניית חיים מורכבים.
אחד הדברים החשובים בחיים הוא היכולת לקלוט דברים מורכבים. רוב בני האדם לא מסוגלים לקלוט מורכבות. זה נראה להם לא רציני. הם רוצים לשמוע רק צד אחד, ובגדול. כך קל להשתכנע.
אולם הדרך האמיתית היא הדרך של התיקון, שהיא דרך מאוזנת ומורכבת, היודעת להכיל את הערכים השונים והצדדים השונים. לא רבים יכולים ללכת בדרך זו.
בדמיוננו, עלינו לחשוב על כבישים שבהם החמורים הולכים בשני הקצוות, ובני האדם באמצע. זו ההסתכלות הנכונה על העולם המורכב שברא הקב"ה.
בעולם מורכב, אדם לא אומר לעצמו: אינני מקים משפחה כי אני הולך עד הסוף עם התורה. הדרך הנכונה היא שאדם נשוי ויש לו ילדים – וכך הוא מתקרב אל הקודש.
החיים מורכבים, הרבה מטלות יש והרבה ערכים והרבה דעות. עלינו להכיל את כולם ולקחת מכל דבר את נקודת האמת שבו. עלינו להיות אנשים שנוטלים עצה זה מזה, מרבם ומעצמם. עלינו להיות קשובים.
אם נשכיל לבנות חיים כאלו – נצליח לבוא אל הקודש בצורה נכונה ולטווח ארוך.
ההולך בקצה, בדרך התוהו, מרגיש אולי שהוא חי באמת גדולה, אך אין לזה קיום לטווח ארוך. דרך זו מובילה לשבירה.
הרוצה לבוא אל הקודש לטווח ארוך, עליו לבנות חיים שלמים ומלאים, של אשה וילדים, של עבודה ופרנסה, וכך לבוא ולהתקרב אל הקודש.
רק היכולת לחיות בעולם מורכב ומאוזן יכולה להביא את האדם אל הקודש לטווח ארוך, לאורך ימים ושנים טובות.
1 עי' במשוש הארץ עמ' שסב.