לחיות עם פרשת השבוע – גדול קידוש ה' מחילול ה'
בפרשת השבוע מופיעה אחת המצוות המרכזיות, הנוגעת לפרט ולכלל – מצות קידוש ה' וחילול ה'.
כך נאמר (ויקרא כ"ב, ל"א-ל"ג):
וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.
הרבה יש לדייק בפסוקים אלו, ונעמוד על ענין אחד. "ולא תחללו את שם קדשי" – מה מיוחד במצוה זו שבה מוזכר שם ה' יותר מאשר במצוות אחרות, ובצורה בולטת – "שם קדשי"?
שאלה זו שואל המהרש"ל בביאורו לספר המצוות של הסמ"ג, והוא עונה, ששמו של הקב"ה נקרא על עם ישראל, כפי שאמר יהושע בתפילתו אחרי ההפסד במלחמת העי (יהושע ז', ט'): "וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל". כשעם ישראל מפסיד במלחמה ונמצא במצב נמוך ושפל – זו פגיעה בשם ה'.
לאור דבריו של המהרש"ל אפשר להרחיב1, שיש שלושה דברים שנקראו בשם ה': עם ישראל, כפי שראינו מיהושע; ארץ ישראל, כפי שנאמר (דניאל ט', י"ט): "כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ"; והתורה, כפי שנאמר (דברים ל"ב, ג'): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ", ומכאן למדו חכמים (ברכות כ"א ע"א) לברכת התורה, שנאמרת כשקוראים בשם ה' – בתורה.
בשלושת הדברים הללו יש ענין של מסירות נפש, שזהו הביטוי העיקרי של מצות קידוש ה'. כך דרשו חכמים (ספרא אמור פרשה ח'):
"ולא תחללו", שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי" – מסור את עצמך וקדש שמי.
החידוש שיש בציווי "ונקדשתי" על פני "ולא תחללו", הוא החיוב של מסירות נפש, ובשלושת הדברים שנקראו בשם ה' מצאנו חובת מסירות נפש.
על התורה – חייב אדם למסור נפשו שלא לעבור על אחת משלוש העברות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בשעת השמד – חייב למסור נפשו על כל מצוות התורה.
על העם – האריך הרב קוק לבאר שיש חובה למסור נפשו להצלת כלל ישראל, כפי שיש ללמוד מאסתר המלכה ומעוד מקרים (עי' משפט כהן תש' קמ"ב-קמ"ד).
ועל הארץ – כפי שמבאר במנחת חינוך (מצוה תכ"ה), שמצות המלחמה על הארץ מלמדת שיש מצוה למסור את הנפש על ארץ ישראל, שהרי בטבע העולם נהרגים במלחמה, והתורה לא סומכת על הנס.
"שם קדשי" – מכוון לדברים שנקראו בשם ה', ובהם מתבטא קידוש השם בחובת מסירות הנפש.
ביטוי נוסף בפסוקים אלו שיש לעמוד עליו הוא: "ונקדשתי". קידוש ה' הוא תוצאה שנעשית מאליה. אין מעשים מסויימים המוגדרים כקידוש ה'. כשאדם חי את חייו בצורה נכונה, ממילא מתקיים "ונקדשתי" – שם ה' מתקדש.
גם ההגדרה ההלכתית של קידוש ה' וחילול ה', איננה קובעת מעשים מסויימים שיש לעשות או להימנע מלעשותם. כאשר אדם שמייצג בעיני הציבור את דבר ה' עושה מעשים לא ראויים בעיני הציבור – זהו חילול ה'. אם הוא עושה מעשים ראויים – זהו קידוש ה'.
"ונקדשתי" מלמד שצורת החיים שלנו מצד עצמה, בצורה נכונה וטובה, צריכה להיות ביטוי של קידוש ה'. אין צורך להיעמד דווקא באמצע התחנה המרכזית לתפילת שמונה עשרה כדי לקדש את ה'. קידוש ה' איננו יח"צנות של שם ה', אלא ביטוי לחיים נכונים שמקרינים את מעלתם כלפי חוץ.
מבחינה כלל ישראלית, אנו נמצאים בימים אלו בתקופה מיוחדת. מאחורינו יום השואה ולפנינו יום הזכרון ויום העצמאות. תקופה זו משופעת במאורעות שחילול ה' וקידוש ה' בא בהם לידי ביטוי בצורה כלל ישראלית.
השואה, ומנגד הקמת מדינת ישראל, הם דברים שמעורבים מחילול ה' וקידוש ה'.
השואה היתה חילול ה' נוראי, כשכבוד ישראל מושפל עד לעפר. מצד שני, אנו מגדירים את הנרצחים בשואה כמי שמתו על קידוש ה', שהרי מתו משום היותם יהודים. רבים גם המקרים של יהודים שקידשו את השם במסירות נפשם על תורה ומצוות בשנות הזעם.
מהעבר השני – הקמת מדינת ישראל היא ודאי קידוש השם עצום. הנביא אומר (יחזקאל ל"ו, כ'): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". העובדה ש"מֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" היא חילול ה' גדול, וממילא חזרת עם ישראל לארצו היא קידוש ה'. מעמד הכרזת המדינה היה גם הוא קידוש ה' גדול מאוד, ובהמשך לכך החיים של עם ישראל בארצו, ההישגים הגדולים של מדינת ישראל שבסייעתא דשמיא הגיעה לריבוי עצום של תורה וחסד, לכלכלה חזקה, לנצחונות במלחמות, להישגים מדעיים יוצאי דופן – יש בהם קידוש השם גדול.
יחד עם זאת, מציאות החיים במדינת ישראל לא נמלטת מחילול ה'. הדבר הבולט ביותר הוא מערכת המשפט, המבוססת על מערכות משפט של אומות העולם, בניגוד לכתוב (שמות כ"א, א'): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". המשפט מבטא בצורה בולטת את התרבות, הערכים והמעמד הרוחני של האומה, וכשמערכת המשפט נסמכת על ערכים זרים – זהו חילול השם.
גם התרבות במדינת ישראל איננה ראויה במקרים רבים, ויש בזה חילול השם.
הרצי"ה זצ"ל היה מציין בהקשר זה גם את החינוך. חלקים גדולים ממערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל איננו כפי שהתורה מציירת וזה כואב.
הרצי"ה זצ"ל היה אומר על מציאות זה את דברי הירושלמי בקידושין (פ"ד ה"א):
רבי אבא בר זמינא בשם ר' הושעיה: גדול הוא קידוש השם מחילול השם…
יש להבין מה בא הירושלמי לחדש? מדוע צריך להגיד לנו שקידוש השם גדול יותר מחילול השם?
הרצי"ה מבאר את דברי הירושלמי בשתי דרכים.
א. האות מ במילה "מחילול" איננה מ היתרון – קידוש ה' גדול יותר מחילול ה'. אלא זוהי מ המציינת "מתוך". גדול קידוש השם כשהוא נובע מחילול השם. כשיש מציאות של חילול השם, וממנה נובע ענין של קידוש השם – זהו דבר גדול. השואה, למשל היא חילול השם גדול, אך התוצאה שנולדה ממנה היא הקמת מדינת ישראל שהיא קידוש השם גדול.
הרב עמיטל ז"ל היה אומר שבעוד שנים רבות ימצאו עיתונים, שבחלק מהם מתוארת הובלת היהודים לתאי הגזים בשואה, ובחלק אחר מתוארים הנצחונות של צה"ל במלחמת השחרור, והאשמת ישראל באימפריאליזם במלחמת ששת הימים. מה יאמרו החוקרים? כנראה עברו מאות שנים בין תאי הגזים לנצחונות במלחמות. בפועל עברו שנים מועטות מאוד. ניצולי השואה עצמם נלחמו במלחמות ישראל והובילו לנצחונות. זהו ביטוי לכך שקידוש השם גדול כשהוא יוצא מחילול השם.
ב. הירושלמי עוסק במציאות שיש בה תערובת של קידוש השם וחילול השם. במצב כזה – גדול קידוש השם, והוא הקובע את שמה של המציאות ואת ההתייחסות הראויה אליה.
אף כי במדינת ישראל יש צדדים של חילול השם, הרי שיש בה גם קידוש השם גדול – וקידוש השם הוא מגדיר לנו כיצד יש להתייחס למדינת ישראל.
מתוך כך, נעמוד על דברים של הרצי"ה זצ"ל בהקשר זה.
בשיחתו לג' באלול (יום פטירת הרב קוק זצ"ל) בשנת ה'תשל"ז, אמר הרצי"ה (מתוך התורה הגואלת, ח"א עמ' נ"א):
מידות הרחמים האלוהיים אינן מידות אנושיות, חולשתיות אלא גזירות, חוקות שמים וארץ. חוקות סדרי עולם.
כשאמרו על הרב אבא ז"ל, שהאהבה קילקלה את השורה אצלו, נתתי על זה תגובה חריפה מאוד בג' באלול…
אנחנו חיים בהקפה, עד חילול השם. וצריך בירורים, מה זה – חילול השם. אבל כשמגיעים לזה – אין יותר הקפה.
בגמרא מובא (קידושין מ' ע"א): "אין מקיפין בחילול השם". על רוב העברות אין הקב"ה מעניש את האדם מיד, אלא "בהקפה", ממתין לאדם שיעשה תשובה ויתכפר לו. בחילול השם – אין מקיפין. התגובה מגיעה מיד.
נכחתי פעם במציאות כזו אצל הרצי"ה בעצמו. בשיחה שנתן בסעודה שלישית היה בשמחה, כדרכו בכל שבת. מיד כשנגמרה ההבדלה פרץ הרצי"ה בבכי ולא הצליח לדבר, עד שהסביר – "אין מקיפין בחילול השם". באותו שבוע היתה כתבה בעיתון שהיה בה חילול השם שהסעיר את הרצי"ה, אך הוא נמנע מלהגיב על כך מפני קדושת השבת, ומיד כשיצאה השבת – פרץ בבכי.
ממשיך הרצי"ה (שם):
ארבעה דברים "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה", לרב אבא ז"ל – ואז אש, ריתחת אש על פי התורה.
א. ראשון דראשונים – חילול השם.
תמיד היה כל כך נוח, עדין משי. אבל בחילול השם היה נורא, הרבה דוגמאות יש.
הרב אבא ז"ל אמר לדיזינגוף – מובא בזיכרונותיו של דיזינגוף – "בנינו ישובים, אבל צריך לבנות עיר. אתה תקום ותבנה עיר". הוא לא היה איש הפקר. סודרה שם על ידו חוקת השבת. שבת באופן חוקתי ממשלתי. והיה קידוש השם במשך שנים. כך היה גם לגבי כשרות מסעדות. עד שבעל מסעדה אחד פרץ, ועורך דין הצליח למצוא נקודת פגם בחוקת השבת, והרס את הכל. במחי יד עשה חורבן. וכמובן היה צער גדול. נזדמן פעם, שהגיע אותו עו"ד כאן לבית. אי אפשר להיות לכם מושג מה שהיה. הבית היה דולק באש להבת. וזמן קצר, כמובן, אחרי זה, הלך אותו עו"ד לעולמו.
דוגמא. זו הלכה פסוקה של חילול השם. ואין קץ דוגמאות.
ב. כבוד תורה. זה סמוך לחילול השם. "הקפיד הקב"ה על כבודם של צדיקים יותר מאשר על כבודו".
ג. דיבת הארץ. מרגלים וכדו' ועוד.
ד. פירודים בכלל ישראל. קהילות נפרדות. בתשובות הנצי"ב כותב: "העצה הזאת, קשה כחרב לכלל ישראל".
צריך להרבות ישיבות בישראל, להרבות תורה בישראל. זו העצה לחיזוק. למעשה, הכל סעיפים בחילול השם.
עניינינו להרבות בשקידת התורה בבקיאות וחריפות וכו'. ולהרבות קדוש השם "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
שמירת השבת, במיוחד בצד הכללי של צביון רשות הרבים של ארץ ישראל ומדינת ישראל – היתה דבר יקר מאוד לרב קוק. דיזינגוף ואחרים כמו ביאליק הבינו את חשיבות הדבר. לצערנו היום הכל מופקר, ועלינו להבין שיש בזה חילול השם וזה צריך להרתיח אותנו.
יחד עם זאת עלינו לזכור, שאחר כל המציאות הקשה שאנו חיים בה – גדול קידוש השם מחילול השם.
דברים נוספים של הרצי"ה על חילול השם של ממשלת המיעוט שהיתה בראשות גולדה מאיר (מתוך התורה הגואלת ח"ב עמ' קי"ב):
(הרב פירט את שיחותיו עם השר … , קודם שנוצר הקרע בינו לבין המפד"ל). העמדתי דברים כסדרם:
א. סילוק חילול השם של ממשלת המיעוט הזאת.
ב. ענין יהודה ושומרון, שאין להעלות כלל על הדעת ויתורים בהם.
ג. ענין מיהו יהודי, שזה עסק בינינו, בתוך עם ישראל, וזה יסודר כבר, כמובן, בלי שום ויתורים. אני קנאי יותר מכל הקנאים – זו האמת.
מאז החרפה הנוראה של הגברת הזו, "הרבצין" של המדינה, עם הקמת ממשלת מיעוט, מאז אין לנו על מה לדבר, רק על מושג אחד: חילול השם. עכשיו אין ממשלה ואין כלום. אין להעלות על הדעת איזה מגע עם חילול השם הזה, ההיסתורי, הכללי – ומתוך כך, חילול כבוד האומה. אין שום קיום, ואין שום ממשות לממשלה הזו. אבל מדינה יש לנו. ולכן, לפני הכל רציתי לזרז את ענין הקמת הממשלה…
אח"כ, הוא רצה לבוא הנה, והשבתי, שאיני יכול לראות אותו. אח"כ אמרו: הרגו את המפד"ל.
זה לא מדויק. המפד"ל נוצרה ע"י גדולי תורה. אני זוכר וחי את הדברים. נוצרה ממקור תורה. רבי יצחק יעקב ריינס, מגאוני ליטא. גאון וצדיק – אין מה לדבר. והיה מוחלט אצלו שזו דרך הקודש, והפקיר עצמו על כך. לעומת זאת, האגודה, לא נוצרה ממקור תורה. היא תוצרת פרנקפורט. מיסדה ר' יעקב רוזנהיים, נפגשתי עמו כמה פעמים. יהודי נכבד וקשור אולי לדף גמרא, אבל רחוק רחוק מהגאון מלידא.
אמנם בינתיים הרגו את המפד"ל והמזרחי, זו העובדה. איני יודע, אולי עוד יהיה אפשר להחיותה…
יש דברים שצריך להיאבק עליהם בצורה חריפה, אך אחר כל המאבקים הפוליטיים עלינו לזכור כי מדינת ישראל יקרה לנו, ויש בה הרבה קידוש השם, הגובר על חילול השם שבה.
כך כתב הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל ד', ג'):
האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך.
על הפסוק בפרשה (ויקרא כ"ב, כ"ז):
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד…
דרשו חכמים, ששור בן יומו קרוי שור, אך אצל האדם ההתפתחות היא תהליך שאורך זמן. כך הוא באדם ביחס לבעלי חיים, וכך הוא בישראל ביחס לאומות. אנו לא מפחדים מכך שתפקידנו הוא ארוך. אנו יודעים שבסופו של דבר קידוש השם יגבר על חילול השם.
מובא בירושלמי (תענית פ"ב ה"ט):
אמר ר' אבהו: כתיב "בקראי עניני אלהי צדקי בצר הרחבת לי", אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כל צרה שהייתי נכנס לה אתה הייתה מרחיבה לי…
כל צרה מולידה הרחבה גדולה, וכל חילול השם מוליד קידוש השם. גם כשיש תערובת של חילול השם וקידוש השם – קידוש השם גובר.
אנו צריכים, כדברי הרצי"ה, להרבות ישיבות, להרבות שקידת התורה שהיא קידוש השם הגדול ביותר, לאורך ימים ושנים טובות.
1 עי' על כך במצוה ברה ח"א מצוה ט', ובהערה 1 שם.