לחיות עם פרשת השבוע – ערכים, תורה ותפילה בעניין החטופים

4

"פרשת השבוע" מבחינה אקטואלית היא ודאי החטיפה של שלושת הנערים, שאנו מתפללים ומייחלים לשובם במהרה, בריאים ושלמים.

נעמוד על שתי נקודות בענין. א. הצד הלאומי והצבאי של המאבק מול אויבינו. ב. חלקנו בענין.

א.
אירוע זה מבטא, ללא ספק, את השחיקה המתמשכת בכח ההרתעה של צה"ל מול אויבינו.
במלחמה בכלל ומול טרור בפרט, עיקר הענין הוא כח ההרתעה. זה מה שימנע פעולות נגד מדינת ישראל ואזרחיה.
איך בונים כח הרתעה? גם בספרי המחקר בענין מובא, שכח הרתעה איננו נבנה רק מעוצמה צבאית. ריבוי טנקים, מטוסים וחיילים לא יוצר הרתעה, אלא מוביל להתעצמות צבאות האויב. מול כח צבאי בונים כח צבאי חזק יותר. כח הרתעה בנוי מעוצמה ערכית, מאמונה, נחישות, בטחון בצדקת דרכנו. אלו הדברים שנותנים לחיילים כח ומוטיבציה להילחם, מתוך הבנה שהם עושים את המעשים הנכונים והצודקים. גם בצבאות העולם, הצד הערכי הוא מרכז כח ההרתעה, והוא זה שמייצר את הנצחון.
לצערנו, מדינת ישראל איבדה בשנים האחרונות הרבה מכח ההרתעה. הסיבה לכך איננה רק חוסר ההצלחה לנצח את אויבינו ולמנוע פגיעות בנו, אלא בעיקר ההתייחסות הערכית. כיצד אנו מתייחסים לארץ ישראל? כיצד אנו מתייחסים לאויבים?
אויבינו יודעים, שחטיפה שלהם משביתה את המדינה. הם למדו מן הנסיון, לצערנו, שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את החטופים. זה הערך העליון והיחיד שקיים, והוא מבטל את כל הערכים האחרים. אין ערך אחר שעומד מולו. התייחסות זו מעודדת חטיפות נוספות, חלילה.
אילו היה לנו כח הרתעה, המחיר שאויבינו היו משלמים על חטיפה היה כה כבד, עד שהם היו חדלים מכך. הציבור הערבי לא היה נותן להם להמשיך בכך. כיום הם מבינים כי לטווח הארוך הם לא מפסידים, ואפילו מרויחים. בסופו של דבר הם יקבלו את מה שהם רוצים, היל"ת.

מה דבר זה אומר לנו?

ננסה להתבונן בדברי חכמים על פרשת השבוע, ולדלות מהם התייחסות נכונה למאורעות השעה.
הזוה"ק על הפרשה פותח כך (ח"ג, קרח קע"ו ע"א, בתרגום):

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו'". רבי אבא פתח: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". כמה עליונים דברי התורה, כמה יקרים הם, נחמדים הם למעלה, נחמדים הם לכל… רבי יצחק אמר: כל מי שעוסק בתורה יש לו חירות מהכל, חירות מהמיתה, כמו שאמרנו, משום שהחירות שורה עליו ואחוזה בו. אילו היו ישראל מתעטרים בתורה היו ניצולים מהכל, ולא היו נמצאים בגלות, וזהו שכתוב: "חרות על הלוחות", אל תקרי חרות אלא חירות, והחירות הזו נמצאת בתורה. התורה היא כח הימין, כמו שנאמר: "מימינו אש דת למו", והשמאל נכלל בימין, מי שעושה הימין שמאל והשמאל ימין הרי הוא כאילו מחריב את העולם.
בא וראה, אהרן הוא הימין, והלויים הם השמאל, קרח רצה לעשות חלוף של ימין לשמאל, ומשום כך נענש, ולא עוד אלא שנמצא בו לשון הרע, ונענש בכל. רבי יהודה אמר: השמאל נכלל תמיד בימין, קרח רצה להחליף התיקון שלמעלה ולמטה, משום כך אבד ממעלה ומטה.

הזוה"ק עוסק בשתי בחינות עליונות – ימין ושמאל. מתוך התבוננות בדרכו של קרח, ננסה לעמוד על משמעות אחת פשוטה במושגים אלו.
כיצד שכנע קרח את הציבור בצדקת דבריו? קרח טען שמשה במנהיגותו, "תפס ג'וב". את שאר הג'ובים חילק לבני המשפחה, לאחיו, לבני הדודים וכדומה. מתנות הכהונה, טוען קרח, הן טובות הנאה שיש לכהנים מכח התפקידים שהם נושאים. כך מתארים חכמים את טענותיו של קרח (ילקוט שמעוני קורח רמז תש"נ):

"ובמושב לצים לא ישב" – זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס עליהם כל הקהל שנאמר: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו". באת לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים". באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה. באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: "כל הבכור אשר יולד וגו'". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה: "וראשית גז צאנך תתן לו". אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם, אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: "כל חרם בישראל לך יהיה", נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה, כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה (כך כולם עושים לעלובה זו, ותולין בהקב"ה).

ועוד דרשו (תנחומא קרח, ג'):

"ויקח קרח", לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. בשעה שאמר ליה הקב"ה למשה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו'", מיד עשה משה כן לקרח, התחיל לחזר על כל ישראל לא היו מכירין אותו. אמרו לו: מי עשה בך כך, אמר להם: משה עשה בי כך, ולא עוד אלא נטלוני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרים לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובני אהרן סגני כהונה, תרומה לכהן, מעשר ראשון לכהן, כ"ד מתנות לכהן, מיד "ויקהלו על משה ועל אהרן וגו'"…

קרח מתאר את משה ואהרן כ"מחלקי ג'ובים", ואת מתנות הכהונה כטובות הנאה שהכהנים נוטלים מהמסכנים לטובת עצמם. גם את פדיון הבן ניתן לראות כ"הוצאה לפועל" של הכהן, הדורש חמישה סלעים על לידה של כל בכור…
מבט זה הוא מבט של שמאל, מבט שרואה את המציאות מלמטה. במבט כזה, הכל נמדד ב"קח ותן". ארץ ישראל היא נדל"ן, רכוש, או מקום לגור בו, ותו לו. במבט של בחינת השמאל, הכל נבחן על פי עיני הבשר, ועל כל דבר שואלים: מה אני מרויח מכך? כך ראה קרח את המציאות.
הפרשה פותחת במילים (במדבר ט"ז, א'):

וַיִּקַּח קֹרַח…

וכבר שאלו רבים (עי' ברש"י): מה לקח? יתכן לומר שכוונת התורה היא, שקרח התייחס לכל העולם במבט של מקח וממכר. כל דבר הוא נושא למשא ומתן. אין ערכים קדושים שהם מעל לאדם ולמבטו.
מבט של ימין הוא מבט מלמעלה, מבט שרואה את הדברים מתוך הסתכלות של קדושה. יש ערכים מוחלטים, שאינם לדיון ולמשא ומתן.

לאור זאת ניתן לראות את פרשת קרח כפתיחה לפרשת מתנות כהונה שבאה אחריה. הרי ניתן לראות את מתנות הכהונה כטובות הנאה, ולחשוב שככל שאדם עולה בדרגה – כך עולה יכולתו לקבל מן הציבור מתנות.
אולם, בישראל המבט הוא הפוך. ככל שאדם עולה בדרגה – כך עולה המחוייבות שלו למדרגתו ולציבור. הרי הוא "עבד לעם קדוש". הכהן נדרש לשמור על מעלתו, ולכן יש לו איסורי חיתון ואיסורי טומאה. דרגה של קדושה היא בעיקר איסורים, ולא טובות הנאה.
מתנות כהונה הן השותפות של כל עם ישראל בקדושה. אדם זוכה לכך שהקדושה מהווה חלק מהרכוש שלו. הוא זוכה להכניס את הקב"ה לתוך העולם שלו.
כל אדם מישראל זוכה לקבל חלק מהכהונה – חלק מרכושו ניתן לכהן, בנו הבכור נולד ככהן ויש צורך לפדות אותו. זוהי זכות גדולה, ולא עול שהכהנים מטילים עלינו לטובתם.

מי שמחליף את המבטים, ומתבונן על דברים של קודש במבט של שמאל, של משא ומתן, פוגע בעולם כולו.
נראה שאנו נמצאים בתקופה האחרונה בבעיה כזו. ארץ ישראל הפכה להיות נושא למשא ומתן, ואילו אויבינו, הרוצחים והשונאים אותנו, הפכו להיות "פרטנר לשלום". זהו בלבול של הטוב והרע.
עלינו לבודד את הרע. יש לקוות שלפחות אחר החטיפה הנוראית הזו, יבינו כולם עם מי יש לנו עסק, עם חוטפי ילדים. אולי עכשיו נבין כי הם בצד של הרע, ושם עליהם להישאר, ואנו בצד של הטוב. אסור לנו להתבלבל.
השבת כח ההרתעה מתחילה בבירור הערכים שאנו חיים לאורם. יש דברים שאינם כלל לדיון. אנו כאן, בארץ ישראל, מכח ההבטחה האלוקית. שבנו לכאן ואנו לא הולכים למקום אחר. אם נהיה נחושים בדרכנו, המלווה בעוצמה צבאית שזכינו לה, ב"ה, ישוב כח ההרתעה למקומו, בע"ה.
לכך אנו מייחלים.

ב.
עד כאן עסקנו בתפקידם של הצבא ושל המנהיגות. אולם, גם לנו יש חלק בבניית כח ההרתעה. גם אנו עלולים להתבלבל ולהחליף את השמאל והימין.
אנו צריכים לדעת, מהו ימין ומהו שמאל. התורה ניתנה בימין, כפי שמובא בזוה"ק. השמאל כולל את הצדדים המעשיים – צבא, כלכלה וכדומה. מי שולט על מי? מי מוביל?
אנו חייבים להבין שהתורה צריכה להיות מרכז הכובד, היא הנקודה העיקרית, ורק מכוחה יש משמעות לעוצמה צבאית ולשירות בצבא. ראשית יש לעסוק בהתגדלות בתורה, של הפרט ושל הכלל, ומתוך כך יש מעלה גדולה בהיות האדם "נושא בעול עם חבירו" בשירות הצבאי, ולא "עוסק בתורה בלבד", שהוא כמי שאין לו אלוה (עבודה זרה י"ז ע"ב).
בשנים האחרונות, הדיון של בני הנוער הוא: איך אני עושה שירות משמעותי בצבא? כלל לא שואלים: איך אני גדל בתורה? איך אני דואג לכך שהבית שאבנה יהיה בית של תורה?
אלו הן השאלות החשובות, ומכוחן ייבנה כח ההרתעה. הוספת חיילים וטנקים היא בעלת ערך רק כשהיא באה מכח התורה. ההופך את השירות הצבאי לגורם המוביל והתורה טפלה לו – הרי הוא מחליף את השמאל והימין.
שיבוש בסולם הערכים הנכון בעם ישראל הוא דבר קשה ביותר, זוהי פגיעה אנושה בכח ההרתעה שלנו, שמקורו בעוצמה הרוחנית.

יש לנו תפקיד גדול וחשוב בהחזרת הדברים למקומם ולסדרם. עלינו להשיב את התורה למרכז החיים שלנו ושל האומה. התורה איננה רק דרך לעשות את השירות הצבאי בצורה טובה. לימוד תורה לא נועד כדי להתחזק לפני הצבא. התורה היא בנין החיים הפרטי והכללי, ומכוחה יש ערך לדברים נוספים.
כח ההרתעה ישוב כשהערכים ישובו למקומם, התורה שמקורה בימין – תוביל, והשמאל – הצבא והבנין המעשי – יהיה כפוף לתורה.

ג.
ענין נוסף שיש לעסוק בו בימים אלו הוא כוחה של תפילה. אנו מרבים בתפילות להשבת החטופים, ויש לבאר כמה דברים ביחס לתפילה.
לתפילה יש כח עצום. פסוקים רבים מורים כך: "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" (ישעיהו נ"ח, ט'), "ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהלים כ', י'), ועוד רבים. אנו מאמינם בכח של התפילה.
יחד עם זאת, עלינו לדעת, שעצמתה של התפילה והשפעתה איננה מופיעה תמיד בצורה שאנחנו רוצים. בצורה חריפה נאמר, שהקב"ה לא עובד אצלנו, ואין הוא מחוייב לעשות מה שאנו אומרים בתפילה.
אנו מתפללים, ולתפילה יש השפעה גדולה, גם אם מה שעליו התפללנו לא קרה.
כך אומר המבי"ט בספרו "בית אלקים" (פרק י"ז):

בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים – ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים, בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג' פעמים מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים, וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה.
ולתשובה זו אני אומר כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא ית', כ"ש בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק…
ומלבד כל זה נשמעת תפלת כל ישראל בכל דור ודור בענין הגאולה שגואלם הוא יתברך, ונותנם לחסד בעיני כל שוביהם למעלה ולכבוד, ומתקיימים בהם קצת הבטחות הגאולה, וכמו שאמרו על הונא בר נתן שנתקיים בו (ישעיה מ"ט) והיו מלכים אומניך, ואין לך דור מן הדורות שאין בא עליו אי זו צרה והוא יתברך מושיע אותם וגואלם מיד חזק מהם, ואף בלי צרה, להעמיד אותם ולקיימם בין כל האומות, הוא מצד תפלתם על הגאולה, כי הוא יתברך רואה ומשגיח בענינם וטרם יקראו עונה אותם, וטרם מכה ציץ רפואה יפרח, ואם כן הרי הוא כעין גאולה בכל דור ודור, וכמו שכתוב (ויקרא כ"ו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.

דורות רבים מתפללים על הגאולה, וטרם זכינו לגאולה השלמה. הכיצד?
ראשית יש לדעת, שהתפילה פועלת עלינו – היא מחזקת בנו את האמונה בכך שאין מי שישלים לנו את החסרונות מבלעדי ה'. גם אדם שלא נענה בתפילתו, הרי הוא יודע שחסרונותיו תלויים בה', ואליו הוא פונה.
אולם, התפילה פועלת יותר מכך. אף אם לא זכינו לגאולה שלמה, זכינו לגאולות קטנות. הרבה צרות היו לעם ישראל בגלות, ולמרות כולן שרדנו. הרי זה בזכות התפילות על הגאולה, שפעלו גאולה מהצרות.
גם כיום, אנו בטוחים בפעולת התפילה, גם אם אין היא פועלת על פי התסריט שאנו רוצים בו. גם במקרה זה יש ערך ל"גאולות קטנות", הן ביחס לחטופים, והן ביחס לעם ישראל כולו.
אנו מתפללים ונמשיך להתפלל, ונדע לא להישבר, חלילה, אם לא קרה מה שציפינו לו והתפללנו עליו.

בע"ה ישובו הנערים בקרוב, בריאים ושלמים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *