לחיות עם פרשת השבוע – מלחמה ללא תכלית ותיקון ערכים
בפרשת השבוע אנו מוצאים שתי מלחמות. בתחילת הפרשה מופיעה המלחמה נגד מדין. בסוף הפרשה מתחייבים בני גד ובני ראובן לצאת חלוצים למלחמה על כיבוש הארץ ורק לאחר סיום הכיבוש לשוב לבתיהם.
לכל מלחמה היתה מגמה שונה. מלחמת מדין איננה מלחמה לכיבוש שטח, אלא נגד אנשי מדין. הרמב"ן (במדבר ל"א כ"ג) מבאר, לשיטתו, שלנקמת מדין לא היה ההגדרה ההלכתית של "מלחמה", כיון שמלחמה היא רק כדי לכבוש קרקע1. על כן לא נהגו כאן דיני מלחמה, והיה צורך להגעיל את הכלים.
המלחמה השניה, שאליה מיועדים לצאת בני גד ובני ראובן, היתה מלחמה של כיבוש – כיבוש ארץ ישראל. זוהי המלחמה הקלאסית של עם ישראל.
העולה מכאן הוא, שמלחמה נבחנת לאור היעד שלה. לשם מה אנו יוצאים למלחמה? חשוב להגדיר זאת בטרם היציאה למלחמה.
רש"ר הירש מבאר (במדבר ל"א, ב'):
נקם נקמת וגו'. משה מסר לישראל את תורת ה' המבוססת על צניעות ועל נאמנות לה', ולפני מותו הוא יבטיח את קיום שני העמודים האלה של שליחותו; ולפיכך הוא שנצטווה להכות את המדינים כדי להגן על עמו מפני גילוי עריות ועבודה זרה.
נקם וגו'. כבר עמדנו בפי' בראשית ד, טו על קירבת "נקם" ל"קום" (השוה "נאץ" – "אוץ", "נדח" – "דוח", "נהם" – "הום", "נזל" – "זול", "נזר" – "זור", "נסג" – "סוג", "נפץ" – "פוץ" ועוד). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו.
נקמת מדין היתה כדי להרים ולהקים ערכים שהושפלו – ערכי הצניעות והאמונה בה'. ערכים אלו נפלו וירדו בחטא בנות מדין, ועתה יצאו ישראל לנקום את נקמתם ולהקים את הערכים הללו למקומם.
גם כבוד ישראל הושפל, ועתה יש צורך להרימו משפלותו. זוהי מלחמה על כבודה של האומה.
אחת המחשבות שמעסיקות רבים בתוכנו בימים האחרונים היא המחשבה על כבוד האומה. נראה שיש מי שמזלזל במושג זה של "כבוד האומה". והרי יש לברוח מן הכבוד…
אולם אנו רואים כי זהו ערך חשוב, העומד למבחן. החמאס פרסם את תנאיו להפסקת אש. זוהי בסך הכל חתיכת נייר, אולם מטרתה הוא להשפילנו. כביכול הם מוכנים להפסיק לירות אם רק נעשה מה שהם רוצים.
כבוד האומה הוא דבר חשוב ביותר, משתי סיבות.
א. אמר החכם מכל אדם (קהלת ט', ט"ז): "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". לעם ישראל יש מסר לעולם, יש לנו תורה, אמונה, ערכים שאנו מופיעים בעולם. כשאנו מבוזים, גם חכמתנו ותורתנו מבוזה, ודברינו אינם נשמעים בעולם.
ב. כבוד האומה נוגע לדיני נפשות. המורל וכח העמידה, שהם נובעים ומושפעים מכבוד האומה, משפיעים על הלחימה ועל תוצאותיה.
הנקמה היא להקים את כבוד האומה המושפל.
אנו נמצאים במציאות מיוחדת. זוהי מלחמה של מדינה נגד ארגון טרור. במקום אחר ביארנו2 את משמעות הדברים לאור דברי האר"י על מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה.
למדינה יש מסגרת, חוקים, גבולות, היא לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. ארגון טרור הוא חסר גבולות.
ניתן לראות זאת בצורה מוחשית כאשר חייל יושב בעמדה, חבוש קסדה ועטוף בשכפ"ץ, ומולו נער יחף ללא חולצה זורק עליו אבנים.
המדינה מופיעה דרך לבושים, מסגרות וגבולות. זה מכביד ומגביל – אך בסופו של דבר זה מה שמנצח. הטרור יכול להפחיד, אך המדינה היא שתנצח בסופו של דבר.
לאחרונה התחלנו בדף היומי מסכת מגילה. הגמרא (ב' ע"ב), מחפשת מקור לכך שערים מוקפות חומה שבהן קוראים מגילה בט"ו באדר – הכוונה היא למוקפות חומה מימות יהושע בן נון. הגמרא לומדת זאת מגזרה שוה:
יליף "פרזי" "פרזי", כתיב הכא (אסתר ט'): "על כן היהודים הפרזים", וכתיב התם (דברים ג'): "לבד מערי הפרזי הרבה מאד", מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
יש להבין את הלימוד הזה. הגמרא מחפשת מקור לערים מוקפות חומה, והיא לומדת זאת מערי הפרזי. והרי הפרזים הם לא מימות יהושע בן נון. הרי לא היתה להם חומה מאז ומעולם. כיצד לומדת זאת הגמרא?
נראה שהלימוד הוא שיש הנהגה של חומה, ויש הנהגה של פרזי.
הדברים עולים משירת דבורה (שופטים ה', ו'-י"א):
בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל… מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם ה'.
בימי השופטים שקדמו לדבורה, כגון שמגר בן ענת, "חדלו פרזון" – לא היו ערים פרוזות. היתה אוירה של פחד. השופטים לא הצליחו להנחיל את המשפט והצדק כך שירתיעו אנשים מלעשות פשעים. לכן גם הולכי הדרכים הלכו ב"ארחות עקלקלות". אנשים הסתגרו בערים בצורות, מפחד.
דבורה החזירה את כח ההרתעה. מערכת המשפט והצדק פעלה בעוצמה, ואנשים לא העיזו לבצע פשעים. השקט חזר, חזרו ערי הפרזות וחזרו הולכי הדרכים.
בימינו אנו חווים זאת ביחס לכיפת ברזל. זוהי המצאה מדהימה. היכולת לזהות לאן מכוונת כל רקטה, ולפגוע במדוייק רק ברקטות שעלולות ליפול במקומות יישוב – זה מעל למה שניתן לתפוס.
שמעתי מפי אחד מראשי הפרוייקט שהיא פועלת מעל למה שציפו. ב"ה יש גם סייעתא דשמיא.
אך היה יותר מדהים, לוּ לא היינו צריכים להשתמש בכיפת ברזל. אנו לא רוצים לחיות בצורה ממוגנת, אלא בצורה חופשית. "להיות עם חופשי בארצנו". הצורך בכיפת ברזל הוא בעיה.
דבורה הצליחה להביא למצב של "צדקת פרזונו" – שילוב ומיזוג3 של פרזות וגבולות – צדק ומשפט מצד אחד, וערים פרוזות ופרוצות מצד שני. גם באישיותה היא היתה שילוב של נביאה, בעלת חזון ומעוף, ושופטת, בעלת דין וגבולות.
כשיש שלטון חזק, המוכן להילחם כשצריך, ומופיע את הצדק והיושר בשיא השלמות – זהו שילוב בין חומה לפרזי. כשיש חומה מימות יהושע בן נון, המבטאת עמידה איתנה, נחישות, קביעות – יש גם פרזי מימות יהושע בן נון. על ידי הנהגת חומה ניתן לשבת גם בערי הפרזות.
הדברים קשורים לשאלה המנסרת בחלל העולם – האם יש להיכנס כניסה קרקעית לעזה?
יודגש, כי הדברים אינם נאמרים מן הבחינה האסטרטגית. אין לנו הבנה עמוקה בכך. אנו מדברים מן הבחינה הרוחנית.
כפי שביארנו, לכל מלחמה יש מטרה ויעד שלשמם נלחמים. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל, המטרה היתה כיבוש הארץ. בספר שופטים נאמר על כך (שופטים ב', כ' – ג', ד'):
וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי. גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת. לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא. וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ.
וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן. רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם… וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה.
העמים נמצאים בארץ כדי לנסות אותנו, האם אנו הולכים בדרך ה'. כך גם הגויים בעזה. האם אנו עומדים בנסיון הזה?
נניח שיכנסו לעזה, ויצליחו להשיג חלק מן היעדים של הלחימה – ישמידו אמצעי לחימה, טילים, יתפסו מבוקשים. ומה יקרה אחר כך? הרי לא נכנסים על מנת להישאר, כמאמר הפתגם: "מה יש לנו לחפש בעזה?". צה"ל יצא מעזה, והחמאס ימשיך להתחמש. מידי פעם נתפוס ספינת נשק, וזהו. מול עינינו הרואות וכלות ימשיך החמאס להתחמש, לחפור מנהרות – עד לסבוב הלחימה הבא.
ה' מניח את החמאס לנסות אותנו. האם למדנו משהו? האם בכניסה הזו יש משהו חדש? למשל: נכנסים – ונשארים בעזה, כדי לשמור שלא יחפרו מנהרות חדשות, ולא יתחמשו. יש בזה דבר חדש, למדנו משהו. עמדנו מעט בנסיון.
אולי חידוש גדול יותר – עם ישראל יתחיל ללכת בדרך ה'. אנו נכנסים לעזה, ואויבינו בורחים שלא על מנת לחזור. הרי עם ישראל הולך בדרך ה', ומי יעיז לגעת בו?…
כניסה קרקעית כפי שהיה עד היום איננה גורמת הרתעה, אלא להיפך. אם אין שינוי מהותי, אם לא למדנו דבר מכך שה' הניח גויים לנסות אותנו – אין סיבה להיכנס לשוא.
עלינו להבין שהחלק הרוחני הוא הנקודה העיקרית. זהו הכבוד הלאומי האמיתי. עלינו לנקום – להקים את הערכים והאנשים מהשפל, מהתחושה שהמציאות מדשדשת ולא מתקדמים לשום מקום.
היציאה ממעגל הקסמים של הלחימה נגד החמאס היא בכך שנבין מה אנו עושים כאן. מהי המטרה של המלחמה.
במלחמת לבנון השניה יצאו למלחמה בלי שהיתה ברורה המטרה. אני זוכר שהתקשר אלי תלמיד ביום שישי, ושאל: אנו נכנסים בשבת, מה מותר לי לקחת איתי. בסוף התברר שלא נכנסו. חשבתי אז, שאולי החיילים הפשוטים אינם מבינים, אך הגנרלים ודאי יודעים ומבינים מה קורה. אך לאחר המלחמה קראתי את דו"ח ועדת וינוגרד, והבנתי שגם המפקדים הבכירים ביותר לא ידעו מהי מטרת המלחמה.
כך גם כאן – האם רוצים לכבוש או לא? מה רוצים לעשות עם התושבים? אם אין תשובה ברורה לשאלות הללו – אין ערך לכניסה לעזה.
הנצחון במלחמה יבוא כאשר אנו נטפל בעצמנו. כאשר אנו מול עצמנו נהיה ברורים, נדע גם כיצד לטפל באויב. אם נכיר את הערכים שלנו, ממילא יבוא הנצחון ותהיה ברורה הדרך להילחם.
בהקשר לכך נעיין בשתי פסקאות של הרב קוק זצ"ל.
א. (אורות עמ' כ"ה):
לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם "בשם ד' אלהינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף הא-להי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים. ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל.
מתוך הרקבון של חוסר ההכרה שלנו את עצמנו – יבוא עולם חדש של הכרה בישראל. אנו מתפללים שהצמיחה תהיה בדרך הקלה. רקבון של המציאות הקיימת יכול להיות דבר קשה מאוד. הזכרנו את התפילה שמשיח בן יוסף לא יהרג, ושמתוך המציאות הנוכחית, מתוך הציונות, תבוא הישועה, בחינת (תהלים י"ד, ז'): "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל".
כאשר נכיר ונדע את ערכינו – ממילא יכיר כל העולם – וגם אויבינו – את ערכנו. אין לנו עסק עם האויבים אלא עם עצמנו – להבין מי אנו ומה אנו עושים כאן.
ב. (אורות עמ' נ"ה):
אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו.
אנו גדולים, יש לנו נשמה גדולה, ייעוד גדול ותכלית אדירה. נשמתנו מכילה עולמות גדולים ונשגבים. אסור לנו לשכוח את גדולתנו, כי היא שכחת עצמנו.
כאשר אנו שוכחים מי אנו, אויבינו רואים אותנו כעם קטן ושפל, ומתגרים בנו. אנו מפחדים להגיב – איך זה יראה? מהן התמונות שיופיעו בתקשורת? אנו מפחדים מהצל של עצמנו מפני שאיננו יודעים מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן.
אם נדע את ערכנו – לא נצטרך להשתמש בכח שלנו. נוכל לשבת בערי הפרזות, בלי להתמגן, משום שהעולם וגם האויבים יכירו את ערכנו.
עלינו להיות גדולים, ראויים לתקופה הגדולה שבה אנו חיים, וגדלות זו תביא לנו את הגאולה השלמה, בחסד וברחמים.
1 עי' בהרחבה ב"משוש הארץ" עמ' רה.
2 ראה בשיחת אקטואליה "בעקבות הפיגוע בארה"ב", באתר הישיבה.
3 "פרזי" "פרזי" נלמד בגזרה שוה, שכן זוהי מידה שעניינה המיזוג בין החסד והגבורה, וזה עניינן של ערי הפרזות, ואכמ"ל.