לחיות עם פרשת השבוע – ירושלים- תוצאה של מדרגתינו באחדות
4
בפרשת השבוע אנו פוגשים בפעם הראשונה בתורה את ירושלים. יתכן שהמאבק על ירושלים – שהוא "פרשת השבוע" האקטואלית – מקורו כבר בתורה.
כך אנו קוראים בפרשה (בראשית כ"ב, א'-ד'):
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.
אברהם יודע שהוא הולך ל"ארץ המוריה", אך המיקום המדוייק לא נאמר לו: "על אחד ההרים אשר אומר אליך". יש בדברים אלו רמז למה שמופיע בתורה מאוחר יותר, שהתורה איננה מציינת את מיקומו של המקדש, אלא רק מכנה זאת (דברים י"ב, ה' ועוד רבים): "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".
גם בהלכה מזכיר הרמב"ם את פרשתנו בציון מקום המקדש (הל' בית הבחירה פ"א הל' א'-ב'):
המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: "זה מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: "ולך לך אל ארץ המוריה", ונאמר בדברי הימים: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי".
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק…
במורה נבוכים (ח"ג פמ"ה) מבאר הרמב"ם את הענין בדרך שיכולה לשפוך אור על מה שאנו חווים בימים אלה.
ואין ספק אצלי גם כן שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר: "ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו'"…
אברהם ראה את קדושת המקום בנבואה, וייחד אותו לדורות לעם ישראל. ירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה, וכשם שהמזבח למטה מכוון במקום העקדה, כך בירושלים של מעלה "מיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו" (עי' פירוש המשנה לרמב"ם מידות פ"ג מ"א). קדושת המקום נגלתה לאברהם אבינו בנבואה.
דבר זה עבר במסורת בעם ישראל, והיה ידוע גם למשה רבנו. תפילתו של אברהם היא, שבמקום זה "אשר יבחר ה'", יהיה גם בית עבודה, מקום העליה לרגל והקרבת הקרבנות.
ברור אפוא לרמב"ם, שרבים בעם ישראל ידעו מהו "המקום אשר יבחר ה'".
לאור זאת, מעורר הרמב"ם שאלה:
ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו'…
אם מקום המקדש היה ידוע לרבים בעם ישראל, מדוע התורה לא מציינת מהו המקום הזה? מדוע התורה מסתפקת ברמז: "המקום אשר יבחר ה'", ולא אומרת: ירושלים?!
על כך עונה הרמב"ם שלוש תשובות:
יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים…
א. אם האומות היו יודעות את חשיבות המקום, שהוא "תכלית התורה", היו מרכזות מאמץ במלחמה על המקום הזה, כדי למנוע מאיתנו להקים בו את המקדש.
ב. האומות ששולטות במקום הזה לפני עם ישראל, עלולות להשחית את המקום, ולכסותו באשפה – כפי שעשו במהלך ההיסטוריה.
שתי הסיבות הראשונות קשורות לגויים. הסיבה השלישית והמרכזית קשורה אלינו, לעם ישראל פנימה.
ג. ידיעת המקום היתה עלולה לגרום למחלוקת בין השבטים מי יזכה לנחול את המקום הזה. כשציון המקום הוא עמום, אין מלחמה בין השבטים. למעשה, יש דעות שירושלים לא התחלקה לשבטים, ולכן ניתן לבנות בה את בית המקדש בלי ליצור מחלוקת בעם ישראל.
הרי כשבחר ה' באהרן לכהונה – קם מיד קורח וחלק על כך. לוּ היו יודעים את מקום המקדש מלכתחילה, יתכן שהיו שבטים שקובעים לעצמם מקום אחר – כפי שהיה מעין זה לאחר חלוקת המלוכה. לכן מסתירה זאת התורה.
זהו העומק של סדר המצוות שנצטוו ישאל בכניסתן לארץ. מינוי מלך קודם לבנין בית הבחירה, כדי שבית הבחירה יבנה על ידי המלך לאחר שכל עם ישראל מאוחד, ולא תהיה מחלוקת על כך.
ניתן היה לחשוב, שהתנגדות האומות היא הסיבה העיקרית להסתרת התורה את מקום המקדש. אך אין זה כך. יחס האומות הוא תוצאה של הרמה הרוחנית של ישראל. אנו קובעים את היחס.
כיום ידוע לכולם מקום המקדש, ואכן אומות העולם נלחמות נגדנו על המקום הזה. אולם הבסיס נשאר – הסיבה העיקרית לכך שמקום המקדש אינו לגמרי בידינו תלויה בנו.
כל זמן שאין שלום בתוכנו – אין אנו יכולים להגיע לבית המקדש. שלום אמיתי נובע מקריאה בשם ה', "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח). שם ה' הוא המאחד אותנו, ועל שלא נהיה מאוחדים באמת – אין אנו ראויים לירושלים. האחדות בינינו היא הסיבה העיקרית לכך שאיננו זוכים לבית המקדש בירושלים.
הרב נריה זצ"ל היה מבאר כך את ההבדל ביחס למלחמה על ירושלים במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים.
בשתי המלחמות ניכר שיד ה' עשתה זאת.
במלחמת העצמאות, לא היתה סיבה אמיתית לנפילת העיר העתיקה בידי אויבינו. אף על פי כן – ירושלים נלקחה מאיתנו. הסביר הרב נריה, שהסיבה לכך היא שהיו קבוצות שונות שניסו לכבוש את ירושלים. היה זה בעת התגבשות הצבא, וטרם היה צבא אחד ומאוחד. האצ"ל חדר לעיר משער זה, והפלמ"ח משער אחר. כל ארגון רצה להיות הארגון שיגן על ירושלים, ולא התאחדו ביניהם. בצורה כזו – ירושלים נלקחת מאיתנו.
במלחמת ששת הימים היה גילוי מיוחד של אחדות. האחדות התחילה מלמעלה, מהממשלה. עקב הכוננות והמצב הקשה הוקמה ממשלת אחדות. לראשונה מאז הקמת המדינה היתה חרות חברה בממשלה. דבר זה גרם להתרוממות רוח בעם ישראל. הרגישו כולם את גודל השעה. האחדות הזו – שהתחילה מלמעלה וחילחלה אל הציבור – גרמה לכך שירושלים נפלה בידינו כפרי בשל, בלי שהיה זה חלק מהמטרות שהוגדרו מראש.
אגב, גם במלחמת יום הכפורים ניתן היה לראות כיצד ה' שומר על ירושלים.
במלחמת ששת הימים הצטרפה ירדן למלחמה מאוחד, לאחר שצבאות סוריה ומצרים הושמדו. כך זכינו בירושלים. במלחמת יום הכפורים, לוּ היתה ירדן מצטרפת למלחמה – לא היה מה שיעצור אותם מלכבוש את ירושלים מחדש. באותם ימים שירתתי בגדוד נ"ט, שהיו ברשותו תותחים ישנים. היינו מתלוצצים שתרח השתמש בתותחים אלו כשעוד היה צעיר… כדי להעביר את התותחים ממקום למקום היו צריכים רכבים, ומחוסר רכבים השתמשו בטרקטורים של מושבניקים מפרוזדור ירושלים. לא היה זה כח משמעותי שיכול לעצור את הצבא הירדני. כדי ליצור הרתעה, צה"ל השתמש בטנקים מקרטון שהועמסו על מובילים, ונסעו הלוך וחזור בכבישים באורות מלאים, כדי ליצור אצל האויב תחושה שיש כאן כוחות רבים. אלו היו הכוחות ששמרו על ירושלים.
בכל זאת – ירדן לא הצטרפה למלחמה.
על ירושלים הקב"ה שומר, ומעמדה תלוי בעיקר בנו. עם האומות עוד אפשר להסתדר – המחלוקות בינינו הן הגורמות לנו לאבד, חלילה, את ירושלים.
החזקתנו בירושלים היא תוצאה של מדרגתנו הרוחנית. על כן אנו צריכים להתחזק בענין זה. עלינו להרבות אחדות, ראשית בתוך החבורה המצומצמת וממנה יתפשט הדבר. לחיות בשלום זה עם זה, בלי הקפדות ובלי מחשבות שליליות, בלב נקי של אחד כלפי חברו. זו הדרך להאבק על ירושלים.
כמובן, עלינו לחזק את הממשלה. אנו חיים בתחושה קשה של חוסר אונים. כבר תקופה ארוכה שבירושלים זורקים אבנים, בקבוקי תבערה ועוד – ואין תגובה. אנו מאבדים את כח ההרתעה וזהו הדבר הגרוע ביותר מול האויבים.
כח ההרתעה שלנו איננו רק כח צבאי. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כ"ח, י'). כח ההרתעה קשור לקריאתנו בשם ה'.
אחדות וקריאה בשם ה' – אלו הדברים שבע"ה יחזקו את הקשר שלנו לירושלים, ויביאו אותנו לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.