מצוות הכנסת אורחים בימינו

4

בפרשת השבוע אנו פוגשים מצוה חשובה ויסודית, שדווקא בהיותנו בחורי ישיבה – יוצא לנו לקיים אותה: מצות הכנסת אורחים.

רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", כתב ספר בשם "אהבת חסד", העוסק במצוות של גמילות חסדים, צדקה וכדומה. בין שאר הדינים מופיעים שם "הלכות הכנסת אורחים". לא מצאנו בשלחן ערוך הלכות כאלו, אך הוא ליקט וכינס את ההלכות של הכנסת אורחים. אחד המקורות המרכזיים להלכות אלו הוא פרשת השבוע (אהבת חסד ח"ג פ"ב):

הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו, מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקיים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקיים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו, ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". ואילו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח, ט'): "והלכת בדרכיו" – שהוא לגמול חסד ולהיטיב לזולתו – בארה התורה ברחבה. שמע מינה, שכוונת התורה להורות לנו ללמוד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שייך גם לנו.

אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה. אף על פי כן, התורה לא פירטה לנו בכל מצוה ומצוה כיצד קיים אותה אברהם. רק על מצות הכנסת אורחים אנו מוצאים פירוט של התורה, ומכאן שעלינו ללמוד מאברהם כיצד לקיים את המצוה.

נראה, שיש סיבה נוספת לכך שהתורה מפרטת את מעשיו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים, על פי הגמרא (בבא מציעא פ"ו ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו – עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח – עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית י"ח) – "ורוח נסע מאת ה'" (במדבר י"א). "ויקח חמאה וחלב" – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות ט"ז). "והוא עומד עליהם תחת העץ" – "הנני עומד לפניך שם על הצור וגו'" (שמות י"ז). "ואברהם הולך עמם לשלחם" – "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות י"ג). "יוקח נא מעט מים" – "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות י"ז).

כל מה שעשה אברהם בעצמו – הבאת הלחם והבשר וכדומה – עשה הקב"ה בעצמו. ה' המטיר בעצמו את הלחם מן השמים לישראל. רק נתינת המים נעשתה על ידי שליח, ולא נתן זאת אברהם בעצמו. לכן גם בני ישראל קיבלו את המים על ידי שליח – משה – ולא ישירות מה'.
מהי משמעות הדברים?
אברהם השריש באומה בצורה חזקה את החשיבות של היחס לאורח, מעבר למעשה עצמו. השרשה זו היא כה חזקה, עד שגם הקב"ה נוהג כך עם בני ישראל.
שהרי מה ההבדל בין העושה בעצמו לעושה על ידי שליח? מדוע אמרו חכמים "מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מ"א ע"א)? ההבדל הוא ביחס. הנותן על ידי שליח אומר בעצם: העיקר הוא שהדבר ייעשה, לא חשוב איך ובאיזו צורה. אולם כשחשוב לאדם לבטא את יחסו האישי לענין – הוא עושה זאת בעצמו. הוא לא מסתפק בכך שהמעשה ייעשה, אלא רוצה לבטא את יחסו החיובי לענין.
לכן מצוה בו יותר מבשלוחו. כשאדם מתאמץ לעשות מצוה בעצמו, הוא מבטא את יחסו למצוה. המקור לכך הוא בקידושין. מבחינה הלכתית אין הבדל בין המקדש בעצמו למקדש על ידי שליח. אף על פי כן, ראוי לאדם לקדש בעצמו. רגע הקידושין, שבו החתן אומר לכלה את מילות הקידושין ומביט בעיניה – מבטא יחס לענין. אי אפשר לשלוח שליח ולומר: העיקר שהיא תהיה מקודשת, לא חשוב איך ועל ידי מי…
על כן כל דבר שעשה אברהם בעצמו, הוא יצר בכך כלי לקבל את האור והשפע מהקב"ה בעצמו. כשהגיע הזמן שעם ישראל צריך לקבל את הדברים הללו מהקב"ה – עשה זאת הקב"ה בעצמו, והיה לעם ישראל יכולת לקבל דברים אלו מידי הקב"ה בצורה ישירה, ולא בתיווכו של שליח.
במכת בכורות אנו מציינים (הגדה של פסח):

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. "וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" – אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. "אֲנִי ה'" – אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.

ומידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכן במתנות הטובות שהקב"ה נותן לנו – יש ערך גדול בכך שקיבלנו זאת מידי הקב"ה ישירות. עם ישראל אכלו לחם מן השמים, מידי הקב"ה. זה נראה לנו דבר בלתי אפשרי – כיצד יכלו ישראל לאכול לחם כה עליון? אברהם אבינו הכין את הכלים לכך באישיותו ובמעשיו. אברהם עשה זאת לאורחיו בעצמו, והראה להם בכך את החשיבות של היחס הראוי, מעבר לנתינת ארוחה משובחת. לכן גם הקב"ה אומר: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". כביכול הקב"ה נותן לעם ישראל את עצמו יחד עם הלחם.

ענין זה בא לידי ביטוי בהכנסת אורחים, משום שבמצוה זו עיקר הענין הוא היחס לאדם. לכן כאן "מצוה בו יותר מבשלוחו".
מצות הכנסת אורחים מיוחדת בענין זה. לא חינם כתב על כך החפץ חיים הלכות. כיום השתנתה צורת החיים, ואין כמעט מציאות שאדם נקלע למקום בלי תכנון ובלי לארגן לעצמו אפשרות לשהות שם. אולם בגלות היה מקובל מאוד שאנשים עברו מעיר לעיר – לפרנסה או מסיבות אחרות – והיו זקוקים לאירוח בערים שבהן היו עוברים בדרך. על כן היתה בכל עיר "חברת הכנסת אורחים", שהיתה דואגת למקום לינה ולארוחה עבור האורחים שפקדו את העיר.
כשהייתי במילואים חוויתי את החויה הזו, כאשר באתי לבית כנסת בליל ראש השנה, ואף אחד מהמתפללים לא הזמין אותי לביתו. נשארתי אחרון בבית הכנסת וחזרתי בהרגשה כבדה לבסיס. החויה הזו גרמה לי לשים לב כאשר יש חייל בית הכנסת – האם יש לו מקום לאכול?
אך על פי רוב אין אנו נתקלים במציאות כזו.

כדי לטעום קצת את המצוה הזו בצורתה המקורית, סידר לנו הקב"ה בישיבות את השבו"שים¹.
מגיע אדם למקום חדש ולא מוכר, הוא מסתכל ימינה ושמאלה לראות מה לעשות, היכן לשבת וכדומה. חשוב מאוד שיבוא אליו מישהו ויעזור לו להתאקלם – יש לך חדר, מיטה, שמיכה? אכלת משהו?
אם הוא צריך ללכת לשיעור או לשיחה עם אחד הרבנים – חשוב ללכת איתו. מצות ליווי גם היא מצוה חשובה שאנו לא זוכים לקיים בצורתה המקורית.
ידועים הסיפורים על ר' אריה לוין, שכאשר שאלו אותו כיצד להגיע למקום מסויים – הלך עם אותו אדם עד לכתובת המבוקשת, ולא הסתפק בהסבר כללי – "לך ימינה, אחרי הרמזור שמאלה ושוב ימינה"…
איננו רגילים בכך, אך כשעושים זאת, נותנים לאדם הרגשה טובה מאוד בחמש דקות של השקעה. הארת הפנים הזו עושה לו כיף והרגשה נוחה, ששווה את הטרחה.

עיקרה של הכנסת אורחים היא הרגישות. עלינו לחשוב איך מרגיש אדם שמגיע אלינו ולא מכיר את המקום. הוא לא יודע איך מקבלים את האוכל בחדר האוכל, איפה הוא אמור לשבת, ומה לעשות עם הכלים אחרי הארוחה. אם תבין את הרגשתו ותדריך אותו – ההשתלבות שלו תהיה טובה לאין ערוך.

בישיבה יש ערך מוסף להכנסת האורחים. אצל רבים מהאורחים זהו המפגש הראשון המשמעותי שלהם עם עולם התורה. הרושם הראשוני הזה הוא משמעותי מאוד², ויכול לקבוע את יחסו לתורה לשנים רבות.
האם האורח שנכנס זה עתה לישיבה רואה אנשים טובים, מאירי פנים? זה יכול לעשות לו חשק להכיר את התורה. הוא רואה שהתורה עושה טוב לאנשים.
אולם אם המפגש הראשון הוא מביך ולא נעים, למשל כשמתבדחים לידו, והוא לא מבין אם צוחקים עליו או איתו – זה מה שישאר בזכרונו: תורה וישיבה זה משהו מביך ולא נעים.

מעשה שהיה בענין זה.
מעשה בתלמיד ישיבת כפר הרואה, שנסע לשבוע ישיבה. הוא היה תלמיד עם בעיות התנהגות קשות. כשהגיע לאחת הישיבות, הוא נכנס לחדר הראשון שראה, נכנס למיטה הראשונה שעמדה מולו – והלך לישון. הגיע בעל המיטה, העיר אותו בעדינות ואמר לו: סליחה, זו המיטה שלי, שני חדרים הלאה יש מיטה המיועדת לאורחים. האורח קם, ונסע מהישיבה.
משם הוא נסע לישיבת עזתה בנתיבות. ושוב – הוא נכנס לחדר הראשון שראה, נכנס למיטה הראשונה שעמדה מולו – והלך לישון. הגיע בעל המיטה, כיסה אותו בשמיכה, והלך לחפש לו מיטה אחרת. אותו אורח נשאר בישיבה – למשך שנים רבות. בזכות קבלת הפנים הזו הוא הפך לבן תורה.
היחס לאדם, ובמיוחד היחס הראשוני – הוא קריטי, בעיקר בישיבה שמהווה קשר לעולם התורה.

בהלכות שמלקט החפץ חיים בספרו, מודגשת החשיבות של ההתייחסות הראויה לאורח (אהבת חסד ח"ג פ"ב):

הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדיין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האוהל בעת החום, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקיים באופן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ולקבלם בחיבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה].

כפי הנראה, רווח גדול של כסף לא היה משמעותי עבור החפץ חיים, אך עבורנו הוא כותב את הדברים בצורה שתשפיע עלינו.
כשמגיע לישיבה תורם גדול, למשל, משתדלים לקבל את פניו בכבוד גדול, ולהנעים לו את שהותו בישיבה ככל הניתן. מבררים מראש מה הוא אוהב, ודואגים להגיש לפניו דברים שאהובים עליו.
באותה דרך, אנו צריכים להתייחס לאורחים. להתייחס אליהם כמישהו מיוחד שבא אלינו וזו זכות גדולה עבורנו.

בהמשך הוא כותב:

אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגליים מלוכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים לנקותם, וכן כל כהאי גונא. [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים].

בזמן התורה וגם בזמן החפץ חיים, הבאת מים לאורחים היתה טרחה גדולה – מישהו צריך לשאוב את המים האלו מהבאר. אף כל פי כן, אין די בלתת לאורחים אכילה ושתיה, צריך גם לאפשר להם לרחוץ רגליהם במים.
מכאן אנו צריכים ללמוד, שאין לנו לחסוך במאמצים עבור האורח. אם מגיע מישהו לישיבה ואין לו שמיכה, יש לטרוח ולחפש את המפתח של מחסן השמיכות, להביא את השמיכה, להחזיר את המפתח. זוהי טרחה לא קטנה, ואף על פי כן – זוהי הדרך לקיים את המצוה הזו בשלמות.

גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר (בראשית י"ח, ה'): "ואקחה פת לחם וגו' אחר תעבורו". היינו, שתקחו רק לסעוד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם.

החפץ חיים עומד על כך שבעת המפגש הראשון של אברהם עם האורחים, הוא אומר להם "ואחר תעבורו" – תאכלו ומיד תמשיכו ללכת. האם כך ראוי לומר? וכי לא היה ראוי יותר שיאמר להם: "אתם מוזמנים להישאר אצלי כמה ימים"?
אלא שאברהם שם לב שהם ממהרים. חלק מהכנסת האורחים זה לתת לאורח הרגשה נוחה גם ללכת כשהוא צריך. לא לחנוק אותו מרוב אהבה והתייחסות, כשהוא לא מעוניין בכך. לתת לאורח אפשרות לומר "לא" – זה גם חלק מהכנסת האורחים. צריך להיות רגיש ולשים לב – לְמה האורח זקוק, ומה מיותר ומכביד עליו.

חז"ל לומדים מהפרשה (שבת קכ"ז ע"א):

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'".

חשוב לדעת שהכנסת אורחים איננה ביטול תורה. המקסימום שנזכה אליו בלימוד התורה הוא "הקבלת פני שכינה", והכנסת אורחים גדולה יותר. על כן חשוב להשקיע מאמצים לקבל את האורחים בשמחה, במאור פנים ובלב טוב.

---

¹ קיצור של "שבוע ישיבה" – תלמידי כיתה י"ב הבאים לישיבות כדי למצוא את הישיבה שבה ילמדו בשנה הבאה בע"ה.
² עי' בדברי הנצי"ב על המפגש של רבקה עם יצחק המתואר בסוף הפרשה הבאה, שם הוא מבאר כיצד השפיע המפגש הראשון של רבקה עם יצחק על כל חייהם המשותפים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *