לחיות עם פרשת השבוע – לבחור בתורה
4
רוב הפרשה עוסק במות שרה ומציאת אשה ליצחק, והסיום של חלק זה (בראשית כ"ד, ס"ז):
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.
בסיום הפרשה אנו פוגשים ענין נוסף, מורכב ומסובך (בראשית כ"ה, א'):
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.
רש"י מביא בשם חז"ל:
קטורה – זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם.
בהמשך מובא (בראשית כ"ה, ה'-ח'):
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
אברהם נותן ליצחק את כל רכושו, ואת בני הפילגשים הוא משלח.
מיד אחר מות אברהם נאמר (בראשית כ"ה, י"א):
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי.
ומפרש רש"י, מדוע בירך ה' את יצחק:
ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו' – …אף על פי שמסר הקב"ה את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו.
אברהם לא בירך את יצחק. אם מפני שראה את עשו יוצא ממנו, כדברי רש"י, או מפני שהיה אברהם "אב המון גויים", ולא רצה לברך רק בן אחד. הקב"ה הוא שמברך את יצחק וקובע כי הוא ממשיכו של אברהם.
בהמשך מופיעים תולדות ישמעאל, שפתיחתם מעוררת למחשבה (בראשית כ"ה, י"ב):
וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.
מצד אחד הכתוב קורא לישמעאל "בן אברהם", אך מצד שני מדגיש כי הוא בנה של "הגר המצרית שפחת שרה". הכתוב לא קורא לה "קטורה", אלא "הגר המצרית". ולבסוף שוב – "אשר ילדה… לאברהם".
מהי משמעות הפסוק?
הבירור בין ישמעאל ליצחק איננו פשוט. זהו בירור קשה.
לאברהם לא היה קל לגרש את ישמעאל מביתו. הכתוב מדגיש (בראשית כ"א, י"א):
וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.
רק התערבותו של ה' הכריעה את הכף לטובת שרה, שתמכה בגירוש ישמעאל "בן האמה", ובחירה מוחלטת ביצחק. ואכן, אברהם חוזר ולוקח את הגר לאשה.
אברהם גם מתפלל על ישמעאל (בראשית י"ז, י"ט):
לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.
דבריו אלו של אברהם נתנו לישמעאל חיים, ואנו עד היום משלמים את המחיר על כך. הבירור בין בני ישמעאל ובניו של יצחק טרם הסתיים.
נראה, שפסוקים אלו עמדו בפני ר' חזקיה בדבריו בזוה"ק בסיום הפרשה (ח"א חיי שרה, קל"ג ע"ב, בתרגום):
ר' חזקיה פתח ואמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' וגו'". בא וראה, מזמן שחרב בית המקדש הברכות אינן שורות בעולם, ונמנעו, כביכול, שנמנעו מלמעלה ומלמטה, וכל אלו שאר המדרגות התחתונות מתגברות והולכות ושולטות על ישראל, משום שישראל גרמו זאת בעוונותיהם.
הזוה"ק לא מציין איזו פרשה פתח ר' חזקיה בדבריו, ונראה שזו פתיחה לפרשיית המאבק שבין יצחק וישמעאל. ר' חזקיה פותח בפסוק (ישעיהו מ"ב, כ"ד):
מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ.
"משיסה" ו"בוזזים" הם ביטויים שמציינים גם בזיון והשפלה, מעבר לצרות.
מי משפיל את יעקב – שמבטא את המון העם, ואת ישראל, שמבטא את ראשי העם ואת המנהיגים?
הרי המציאות צריכה להיות הפוכה, לכאורה. הקב"ה בירך את יצחק, ואברהם נתן את כל אשר לו ליצחק ושלח את בני הפילגשים. כיצד התהפך הגלגל, שישראל למשיסה ואויבינו מרימים ראש?
הבחירה ביצחק היא צד אחד של המטבע. הצד השני הוא שאברהם, "אב המון גויים", לקח תחת חסותו גם עמים אחרים.
אילו המציאות היתה שאברהם מגרש את ישמעאל, בוחר ביצחק כממשיכו ומברך אותו, ולא מתפלל "לא ישמעאל יחיה לפניך" – הכל היה פשוט.
אך המציאות איננה כזו. אברהם לוקח את הגר לאשה ורואה עצמו אחראי גם על ישמעאל.
אברהם איש החסד איננו משאיר מחוץ לאהלו אף אדם – גם לא את ישמעאל.
בדורות מאוחרים הכניס משה רבנו את ה"ערב רב" לכלל ישראל. על כך אמר לו הקב"ה (שמות ל"ב, ז'): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", ולא "עמי". אולם בהמשך הסכימה שכינה על ידו, עם כל הקושי שבדבר.
דרכו של אברהם מביאה לכך שהיום צריך להיעשות בירור קשה ונוקב – במה אנו טובים יותר מישמעאל? מדוע אנו נבחרים ולא הם?
האם בגלל שהאייפונים שלנו משובחים יותר? בגלל שאנו כותבים בוואטסאפ בלשון הקודש על החביתה שאכלנו אתמול לארוחת הערב?
הבירור צריך להיעשות בתוכן – "הלא ה' זו חטאנו לו".
כל עוד הבירור לא יעשה בשלמות, כל עוד לא יהיה קו ברור שמבדיל בינינו לבינם – לא נצליח לנצח את הטרור, את ה"בוזזים". רק אם נחליט שיש לנו דרך – ה' נתן לנו תורה ואנו הולכים בדרך זו, נוכל לנצח. כל עוד איננו בוחרים בכך בצורה מוחלטת, ממשיך הבזיון. אנו עומדים חסרי אונים, חסרי כח הרתעה, כביכול אנו חלשים.
מובן, שאנו חזקים, ויכולים לנצח את הטרור ברגע אחד, אם רק נחליט לעשות זאת. אך אין לנו ולמנהיגינו את הכח הנפשי לכך.
אנו עומדים מול כל העולם, מול איום איראני, שהעולם המערבי שואף לחתום איתו הסכם, מול לחצים בינלאומיים קשים – המשימה לא פשוטה, ואיש מאיתנו לא היה רוצה להתחלף עם ראש הממשלה באחריות הכבדה המוטלת עליו ובלחצים שהוא נתון בהם.
המציאות הזו דורשת מאיתנו בירור נוקב – במה אנו שונים מאויבינו?
ישמעאל הוא בנה של הגר המצרית, ואנו בניה של שרה. אם נחיה כך – ננצח. אם נהיה ישראלים במובן המלא והאמיתי של הענין – הנצחון יהיה בידינו.
הגיע הזמן – לראשונה בהיסטוריה – לבחור בטוב.
בכל הפעמים שעם ישראל עמד בפרשת דרכים והיה צריך לבחור את דרכו – הוא בחר בדרך הקשה.
עוד מראשית הבריאה, בחר אדם הראשון לאכול מעץ הדעת.
בהמשך, קבל עם ישראל את התורה והתעלה למדרגה רוחנית עליונה, אך בחר בחטא העגל, ובאיבוד המעלה הזו.
אחר הכניסה לארץ ובנין הבית היה עם ישראל במציאות מיוחדת – מלך, נבואה, בית מקדש, סנהדרין – כל המערכות הלאומיות קיימות בצורה שלמה – ושוב בחר עם ישראל בדרך הקשה ויצא לגלות.
גם בדורנו, עת התחילה "שיבת ציון", בחר רוב עם ישראל להישאר בגלות. גם אחר השואה, עוד לא בחרנו בדרך הטובה.
הגיע הזמן, לנסות פעם אחת לבחור בדרך הטובה. בכל פעם אנו מנסים לטעום מעץ הדעת, לחוות קצת את הצד השני, וטרם בחרנו בטוב.
בהמשך דבריו בזוה"ק אומר ר' חזקיה (קל"ד ע"א):
ובשעה שעתיד הקב"ה לפקוד את עמו, כנסת ישראל תשוב מן הגלות בראשונה, ותלך לבית המקדש, משום שבית המקדש יבנה בתחילה, ויאמר לה הקב"ה: קומי מעפר". והיא שבה ואומרת: לאן אלך, הרי ביתי חרב והיכלי נשרף באש. עד שהקב"ה יבנה את בית המקדש תחילה, ויתקן את ההיכל, ויבנה את העיר ירושלים, ואחר כך יקים אותה מהעפר, זהו שכתוב: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". "בונה ירושלים" בתחילה, ואחר כך "נדחי ישראל יכנס", ויאמר לה: "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים".
בדברי חז"ל ישנה סתירה בסדר הדברים שיהיו בגאולה. הגמרא מבארת את סדר ברכות תפילת שמונה עשרה (מגילה י"ז ע"ב):
…ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב (יחזקאל ל"ו): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים… וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם… וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים… והיכן מתרוממת קרנם בירושלים…
הרי שקיבוץ גלויות יהיה לפני בנין ירושלים.
אולם בדברי הזוה"ק שהובאו נאמר להיפך – בנין ירושלים ובית המקדש קודם לקיבוץ גלויות.
נראה, שאין זו סתירה, אלא שיש שני שלבים בקיבוץ גלויות.
אמנם תחילת תהליך הגאולה הוא בקיבוץ גלויות, אלא שקיבוץ גלויות לא יכול להסתיים בלא בית מקדש. לאן ישובו כל הגולים, אם אין בית מקדש? בית המקדש הוא מרכז החיים של עם ישראל, ובלעדיו לא ניתן להתקבץ.
בספר הכוזרי (מאמר שני, כ"ז והלאה) מבאר ריה"ל כי בית המקדש הוא הלב. וכשחרב הבית והלב חדל מלפעום – יצא עם ישראל לגלות, והגוף הולך ומתפורר. בלא נקודה שמאחדת את כל עם ישראל סביבה, אין ערך לקיבוץ גלויות, ולכן בנין בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות בשלמותו.
אולם בנין בית המקדש לא יהיה לפני שעם ישראל יתחיל לבוא לארץ והיה ראוי לכך.
רק אחר ש"יכספו בני ישראל תכלית הכוסף" וירצו בכל מאודם את בנין ירושלים – יבנה המקדש.
יש חשיבות גדולה בגילוי הרצון והכיסופים לירושלים. צריך לרצות זאת.
אולם "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ולא נוכל לשוב בצורה שלמה לארץ ישראל ולבנין המקדש בלי שנתקן את החטאים, בלי שנשוב בתשובה – אנחנו!
עלינו לקבל על עצמנו את דרך ה' בצורה מלאה, בלי לפסוח על שתי הסעפים.
ישנו פחד מללכת עד הסוף עם התורה. עלינו לדעת שזהו פחד דמיוני. התורה היא ידידותית. הקב"ה רוצה שנהנה, שיהיה לנו כיף.
ישנה משוכה קטנה שצריך להתגבר עליה, שבגללה התורה נראית לנו דבר קשה וכבד.. אך אין זה כך. הקב"ה ברא את עולמו לטוב – "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א). את הכל ברא ה' לטובתנו ולהנאתנו. עלינו להתענג על ה' – רק נתגבר ונחליט ללכת בדרך הזו – ועולם שלם של כיף, הנאה וטוב נפתח בפנינו.
אנו בטוחים בכך שאנו ננצח. דבריו של ה': "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כ"א, י"ב) לא ישובו ריקם.
אולם, כיצד יתקיימו הדברים, כיצד נתגבר על ישמעאל – זה תלוי בנו. כמה זמן יהיה הבירור, כמה קשה ומה מחירו, חלילה – זה תלוי בנו ובמעשינו.
"התנערי מעפר". עלינו לקום מהעפר שאנו שרויים בו. עלינו לראות את אור ה' וטובו. ה' חפץ בישובו של עולם, ואין הוא רוצה שנתנתק מהחיים – מהחיים האמיתיים, ולא מהדמיונות שבני ישמעאל ועשיו מציירים לנו כ"חיים".
להיפגש עם החיים באמת – אין דבר משמח מזה. ובחרת בחיים – זו שמחה גדולה. הרי כל הצרות באות "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כ"ח, מ"ז). אנו קרובים לכך מאוד. רק צריך לבחור בדרך זו.
מעולם לא ניסינו את הבחירה בטוב. צריך לנסות את זה פעם אחת ולבחון – מה יעשה הקב"ה כשנבחר בטוב?
זוהי חובתנו. הבירור מול ישמעאל איננו פשוט.
כשמשווים את העולם המוסלמי לעולם המערבי, לא פשוט מיהו הטוב ומיהו הרע. יש בעולם המוסלמי צניעות, תרבות ואפילו אמונה, שאינם בעולם המערבי. הרשעות והרוע לא תמיד נמצאים בצורה גלויה. על כן יש צורך בבירור מעמיק, בעיון ובלימוד בבית המדרש, כדי לעמוד על האמת.
והתנאי הבסיסי לכך הוא הליכה בדרך ה' ובחירה בטוב.
הבחירה בטוב מתחילה בין אדם חבירו – עין טובה, מאור פנים, לא להקפיד איש על רעהו, זהירות מלשון הרע. כל אלו מהווים את התשתית החברתית התקינה לכח הרוחני.
על גבי הצד החברתי יש לעמול על הכח הרוחני – בתפילה, בלימוד תורה ובקיום מצוות, בהארת פנים לכלל ישראל ובמסירות נפש למען עם ישראל.
כשנבחר באלו מתוך תורה – זהו המרשם לנצחוננו על ישמעאל, לבנין בית המקדש ולקיבוץ גלויות, במהרה בימינו אמן.