כיבוד הורים
4בנושא זה יש מדרש מופלא של חכמים, שכבר הזכרנו בעבר.
התוודעתי למדרש זה בספרו של הרב אלימלך בר שאול זצ"ל, "מצוה ולב". הרב בר שאול, שלאחרונה (י' בחשון) מלאו חמשים שנה לפטירתו, היה מהראשונים שפיתחו והרחיבו את לימודי האמונה ומחשבת ישראל. העמיד תלמידים הרבה וכתב ספרים הרבה.
המדרש מבוסס על המבנה של עשרת הדברות. כידוע, מחולקים עשרת הדברות לשנים, חמשת הדברים הראשונים הכתובים על הלוח הראשון, הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת הדברים השניים הכתובים על הלוח השני, הם מצוות שבין אדם לחברו.
מצות "כבוד אב ואם", המופיעה בסוף הלוח הראשון, קושרת בין שני החלקים, בין המצוות שבין אדם למקום ובין המצוות שבין אדם לחברו.
המדרש מראה כיצד קשורה מצות כיבוד אב ואם לכל אחת מהמצוות שבלוח השני (תנא דבי אליהו, כ"ו):
דבר אחר: "כבד את אביך ואת אמך" ו"לא תרצח". מה עניין כבד אצל לא תרצח? אלא ללמדך: אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואת אמו אפילו בילדותן, ואין צריך לומר בעת זקנותן – נחשב לו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני הקב"ה; לכך נאמר: "כבד" – "לא תרצח".
דבר אחר: "כבד" ו"לא תנאף". מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו, נחשב לו, כאילו הוא נואף כל ימיו לפני הקב"ה; לכך נאמר: "כבד" – "ולא תנאף".
דבר אחר: "כבד" ו"לא תגנוב" – מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו – נחשב לו, כאילו הוא גונב נפשות כל ימיו לפני המקום; לכך נאמר: "כבד" – "ולא תגנוב".
דבר אחר: "כבד" ו"לא תענה" – מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו – כאילו הוא מעיד עדות שקר כל ימיו לפני המקום; לכך נאמר: "כבד" – "ולא תענה".
דבר אחר: "כבד ו"לא תחמוד" – מה עניין זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם, ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו – כאילו הוא חומד את ממון של אחרים כל ימיו לפני המקום.
בקריאת המדרש אנו חשים שיש לחז"ל יחס מיוחד למצוה זו, ואנו צריכים לקנות ממנה קניינים שיש להם השלכה על כל מרחבי החיים שלנו.
ננסה לעמוד על כל חלק במדרש בפני עצמו.
"לא תרצח"
מי שאינו מכבד את אביו ואת אמו, כופר בכך בערך של המשכיות הדורות. הוא רואה כל דור כעומד לעצמו, בלא קשר לדורות שלפניו ושאחריו. אני אדאג לעצמי, ואתם – ההורים – תדאגו לעצמכם. אינני רואה צורך לפרנס אתכם ולדאוג לכם.
מצות כיבוד אב ואם מעוררת להתבוננות בצורה שבה ברא הקב"ה את העולם – האנשים בעולם מתחלפים, וכל דור מוסיף את החלק שלו בבנין העולם. כך יש בכל דור התחדשות, והדורות כולם שותפים לתהליך אחד שיש לו מטרה ומגמה. הדורות כולם הם קו, שכל דור הוא חלק ממנו, והוא קשור לדורות שלפניו ולדורות שיבואו אחריו.
פגם בכיבוד אב ואם הוא פגם בהבנת המושג "חיים". הרב קוק זצ"ל מבאר, שיש שתי דרכים שבהן האדם מתייחס לחיים (אורות הקודש ח"ב עמ' שפ"ב):
עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה. וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.
אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית.
הדרך המצויה היא, שהאדם איננו אוהב את החיים מצד עצמם אלא מצד פחדו מהמוות. פחד זה מהווה את "מלח החיים", וממנו בא הרצון לחיים.
אולם, הדרך העמוקה והאמיתית יותר היא לאהוב את החיים מצד עצמם, מצד "קדושת החיים בתכנם העליון". מרכז הענין הוא ההבנה שיש לחיים מגמה ותכלית. הקב"ה, מקור החיים, נתן לנו את מתנת החיים כדי שנהיה שותפים בהבאת העולם למטרתו, ובהוצאתו מן הכח אל הפועל.
החיים הם המוציאים את העולם מן הכח אל הפועל, ולשם כך ניתנו לאדם החיים. אהבת החיים באה מן ההבנה שזוהי מתנה גדולה, הקושרת את האדם אל המגמה של הבריאה בכללה.
אדם שאיננו מכבד את הוריו, רואה רק את תכלית חייו הפרטית. החיים עבורו הם מאבק הישרדותי בלבד. אדם זה איננו מעריך את החיים. הרי הוא כמו רוצח. הוא רואה את החיים בצורה מעוותת ולא נכונה ולכן הוא רוצח את המושג "חיים".
"לא תנאף"
ענין זה דורש ביאור והעמקה, במיוחד בדורות האחרונים. הקב"ה ברא את העולם כך, שיש קשר בין התאוה ובין המשכיות הדורות. מי שמנתק בין תאוות המין ובין הצורך בהמשכיות הדורות – כאילו נואף. הוא רואה את תאוות המין כדבר העומד לעצמו, ולא כחלק מבנין העולם. הוא מבין שגם הוריו הביאו אותו לעולם מתוך תאוותם, ולא מתוך רצונם בילדים שימשיכו אותם בעולם.
הרב קוק זצ"ל מבאר את היחס הראוי לתאוות (אורות הקודש ח"ג עמ' ש"א):
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
אדם הרואה את עצמו כחלק מהבריאה כולה, ורואה את התקדמותה של הבריאה – נותן מקום נכון לתאוה. אולם אדם שהשקפתו פסימית, מנתק את התאוה מן הקשר לעולם ולהתקדמותו – ואין בכך אלא התפרצות של יצרים.
בדור שלנו יש ניתוק בין הדברים, והדבר מוביל לסטיות הרואות בתאוה ערך עצמי, גם כשהוא לא מוביל ליצירת הדורות הבאים.
הניתוק הזה מופיע במקומות נוספים, בהם אנשים לא רואים את המשפחה ובניינה כצורת החיים הנורמלית והתקינה. אנשים דוחים את החתונה ואת הולדת הילדים, ומוצאים אלטרנטיבה, כביכול, לחיי משפחה. המחשבה כי אפשר לספק את היצר בלי לבנות משפחה – עליה נאמר "כאילו נואף". זהו היחס של מי שאינו מכבד את הוריו, הוא רואה את החיים כהתפרצות של תאוה בלבד, ולא כחלק מבנין העולם.
אין פלא שבדורנו, יחד עם היחס לתאוה בא גם משבר גדול ביחסי הורים וילדים ובסמכות ההורית. כשלא מבינים נכון את הקשר בין התאוה ובין המגמה הנצחית של הבריאה – נוצר משבר ונתק בין הדורות. אין רציפות והמשכיות. האדם חושב כי הכל מתחיל ממנו, מה שהוא מרגיש ורוצה – אלו החיים, בלא מחוייבות וקשר לעולם שממנו הוא בא.
"לא תגנוב"
חז"ל ביארו שבפסוק זה יש איסור על "גונב נפשות", ומכאן אמרו שכל מי שאינו מכבד את הוריו, כאילו גונב נפשות.
נראה, שכאן רומזים חכמים למושג שקיבל משמעות רבה בתקופה האחרונה: שייכות. חכמי הנפש והחברה אומרים, שכל אדם צריך לחוש שייך. כך בנויה נפש האדם.
השייכות הראשונה והבסיסית ביותר היא השייכות לבית, למשפחה – להורים.
מתוך השייכות להורים נבנית נפשו של האדם בצורה טובה, וממנה גם נובעות הבעיות בקשר בין הורים לילדיהם. פעמים רבות ילד רוצה להיות שייך, אך הוא לא קולט נכון את מושג השייכות. הוא רוצה להיות בלבם של הוריו, ולשם כך הוא מוכן לעשות מעשים שליליים. כשהוא גורם להוריו בעיות – הוא נמצא עמוק בתוך הלב שלהם, וכך הוא מרגיש שייך. האב כועס על בנו ומעניש אותו. זה כואב לבן, אך בעצם הוא מרגיש טוב עם זה – אני בלב של אבא.
ביטוי לדבר זה אפשר לראות בעובדה שאין אומרים תחנון בתשעה באב. כך מובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תקנ"ט סעיף ד'):
אין אומרים תחנון בתשעה באב, ואין נופלים על פניהם, משום דמקרי מועד.
ומסביר במשנה ברורה (ס"ק י"ז):
כדכתיב "קרא עלי מועד וגו'".
הפסוק הוא (איכה א', ט"ו):
קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי.
תמוה, וכי זהו מועד שראוי לא לומר בו תחנון? משום "מועד לשבור בחורי"?
מסביר ר' וולוולה מבריסק: כשהקב"ה נותן לעם ישראל סטירה – זה כואב. אך לפחות הוא נוגע בנו… אילו היה אדיש כלפינו וכלפי מעשינו – היה הרבה יותר גרוע. לכן ביום בו קיבלנו סטירה כואבת מהקב"ה איננו אומרים תחנון – הקב"ה מתייחס אלינו. אנו בלב שלו.
כך גם בין הורים לילדיהם – ההורה כועס, מתעצבן ומעניש, הילד בוכה, אך בעומק לבו הוא אומר לעצמו: קניתי משכן קבע בלבו של אבא.
כאשר ההורים מבינים שהתנהגותו של הילד נובעת מרצון לקשר עם ההורים, הם יכולים לעצור את מעגל הקסמים הזה. אם ההורה שמח במעשיו של הילד מתוך הבנה שהוא בעצם מחפש קשר – הילד יחדל ממעשיו הרעים. אין לו כבר צורך בכך. זה לא מעצבן את ההורים ולא זו הדרך לשכון בלבם.
אדם שאיננו מכבד את אביו ואת אמו, כאילו גונב נפשות. מבטא הוא בכך שאין לו צורך בשייכות למשפחה ולהורים. זוהי כפירה במושג השייכות, שיש בה עקירה של אנשים מבית גידולם, מהמקום שאליו הם שייכים. זוהי בחינה של גניבת נפשות.
כל אחד מאיתנו הוא גם ילד להוריו, ובע"ה גם אבא לילדיו. צריך לדעת כיצד להיות שייך להורינו, וכיצד לבנות שייכות נכונה לילדינו.
מתוך השייכות להורים נבנית השתייכות למעגלים נוספים – מעגל חברתי ולאומי. חלק מהשייכות זה להיות שותף עם ההורים, להיות "זן ומפרנס" אותם. גם במעגלים נוספים השייכות דורשת שותפות, עשיה ותרומה לחברה ולאומה.
"לא תענה… עד שקר"
כשאדם בא להעיד עדות, מזהירים אותו שעליו לומר: "את האמת ואת כל האמת". לומר חלק מהאמת זה כמו לומר שקר. אמנם לא אמרת דבר לא נכון, אך הצגה חלקית של המציאות מעוותת אותה לחלוטין. אנו מכירים איך זה עובד אצל עיתונאים…
אדם שאומר:
שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים.
לא אמר דבר לא נכון. זהו ציטוט של פסוק. אלא שהציטוט החלקי יוצר שקר (תהלים קמ"ה, כ'):
שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.
אדם שרואה את עצמו מנותק מההורים – מעיד עדות שקר. הוא לא רואה את התמונה הכוללת. הוא חושב שהעולם מתחיל בו. האמת היא שהעולם התחיל הרבה לפניו, וימשיך הרבה אחריו. מאדם הראשון ועד סוף כל הדורות יש כאן תהליך אחד המונהג בהשגחה אלוקית.
הרואה מקטע אחד של התמונה וחושב שהוא התמונה השלמה – מעיד עדות שקר. הצורה שבה הוא חי מהווה עדות שקר ביחס לצורה שבה רוצה הקב"ה שנחיה בעולם.
"לא תחמוד"
העולם בנוי בצורה של "שלי – שלי, ושלך – שלך". זו הצורה הבסיסית. הקנין הוא דבר מהותי, וכל אדם בעלים על רכושו.
מה גורם לאדם לחמוד? מה מניע את האדם לרצות שמה שיש לחברו – יהיה שלו?
נראה שיש כאן גם תפיסת עולם עמוקה, שיש בה טשטוש של הגבולות – מה שלי ומה שלך.
אנשים חשים לפעמים בלב, ואולי גם אומרים בפה – מגיע לי! ילד מבקש מהוריו אופניים. מגיע לי. אתם הבאתם אותי לעולם, זה נחמד מאוד. רציתם שיהיה לכם ילד. אני מקבל זאת באהבה, אך עליכם לתת לי את כל מה שאני צריך. אתם לא יכולים להביא אותי לעולם ולא לתת לי. זה מגיע לי.
כך אומרים גם לקב"ה. אתה בראת את העולם ואותי – תן לי את מה שאני צריך. אדם שמתקבל לעבודה שדורשת נסיעות – מקבל רכב. אם הוא צריך לדבר עם אנשים – הוא מקבל מכשיר נייד. אתה, הקב"ה, הבאת אותי לעולם, אתה רוצה שאעשה בעולם דברים טובים – תן לי את התנאים לכך. מגיע לי שיהיה לי כל מה שאני צריך.
מדוע, באמת, תפיסה זו איננה נכונה?
החיים אינם עול, אלא מתנה. אדם צריך לומר: תודה רבה שהבאתם אותי לעולם ונתתם לי את מתנת החיים. אעשה עבורכם כל מה שתבקשו.
הקב"ה בחר בי ובנשמתי לבוא לעולם ולפעול כאן? זה דבר עצום, אני לא צריך יותר מזה כלום. מתנת החיים כשלעצמה היא הדבר הגדול ביותר.
כך גם צריך להסתכל כלפי ההורים. אחד מהדברים הכלולים במצות כיבוד הורים הוא הכרת הטוב. יש להכיר טובה להורים על שעשו אותך שותף לבריאה, לעולמו של הקב"ה.
מי שרואה את העולם בדרך אחרת, שהכל מגיע לו – מגיע לחמוד. אתם צריכים לתת לי הכל, ואני לא צריך לתת כלום. לי מגיע הכל, ולהורים לא מגיע דבר ממני. אין כאן הכרת תודה מתוך ראיית הטובה הגדולה שההורים עשו בעצם הבאתו לעולם.
אדם שאינו מכבד את הוריו, שחושב שהכל מגיע לו – עובר על לא תחמוד. הכל מגיע לי והכל "שלי". אין דבר כזה "שלך". אם אני רוצה את זה – זה מגיע לי.
מתוך הכרת הטובה להורים, מגיע אדם להכרת טובה לקב"ה. הוא קם בבוקר שמח על עוד יום שבו הוא יכול לפעול ולחיות בעולמו של הקב"ה. זו חויה אדירה של חיים, שראשיתה בכיבוד הורים, בראיית החיים כדבר טוב ונעים.
המדרש מעורר למחשבה עמוקה סביב חמישה מושאים:
א. חיים. ב. משפחתיות. ג. שייכות. ד. ראיית האמת. ה. ראיית הקנין.
מצוות כיבוד הורים היא מצוה יסודית, שממנה משתלשלים ערכים נוספים ומצוות נוספות, ויש בה כדי לבנות התייחסות עמוקה, מאושרת ושמחה אל החיים ואל העולם.