לחיות עם פרשת השבוע – נחישות מול אומות העולם
פרשת וישלח מיוחדת בכך שיש בה התייחסות למאבק בין ישראל לאומות העולם, יותר מאשר בכל פרשה אחרת. החל מהמלאכים ששולח יעקב בתחילת הפרשה, ועד לסיום הפרשה, כפי שנראה, יש לימוד כיצד להתייחס לאומות העולם ולמאבק נגדם.
התורה מדגישה מאוד את העוצמה של עשו. בסיום הפרשה אנו קוראים רשימה ארוכה של אלופי עשו, והסיום (בראשית ל"ו, מ"ג): "אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם". עשו כבר אבי אדום, יש לו אומה, אלופים "למקומותם במושבותם", ואילו יעקב עוד בקושי מסתדר עם המשפחה שלו. זה נראה מפחיד. חז"ל מספרים שגם יעקב התיירא מכך. איך מתמודדים עם זה?
נעמוד על שלוש התייחסויות בחז"ל לענין. שתים מהן מלמדות אותנו כיצד להתייחס לאומות, והשלישית – והיא העיקר – מה אנו עושים עם עצמנו. בסופו של דבר הכל תלוי בנו.
נפתח בדברי המדרש (ויקרא רבה פרשה ד', ו'):
אמר ר' אלעשא: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם (שמות כ"ג): "אחרי רבים להטות", אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים. אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה. אמר לו: הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחין אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן. אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך. נדחף והלך לו. כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב. אמר להם: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית ל"ו): "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו", וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, דכתיב (שמות א') "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'", אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחת, "ויהי כל נפש וגו'".
השאלה שנשאל רבי יהושע בן קרחה עלתה, מן הסתם, בלבם של רבים. הרי רוב העולם אינם יהודים. מדוע איננו הולכים אחר הרוב?
מסופר על ר' יונתן אייבשיץ, שהיה ידוע כילד חכם מאוד, וכשהיה בן תשע שמע עליו הקיסר. שלח הקיסר להוריו בקשה שישלחו את בנם אל הקיסר, בלי לומר לו כיצד להגיע. ואכן – יונתן הגיע אל הקיסר. שאלו הקיסר: כיצד ידעת את הדרך לארמון? ענה לו הילד: בכל פרשת דרכים שאלתי שלושה אנשים, ועשיתי על פי הרוב, כפי שכתוב בתורה (שמות כ"ג, ב'): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". אמר לו הקיסר: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. רוב העולם איננו יהודי. מדוע אינכם הולכים אחר הרוב? ענה לו יונתן: התורה מצוה אותנו ללכת אחר הרוב, רק במקום שיש ספק. בענין האמונה אין לנו כל ספק, ולכן איננו הולכים אחר הרוב…
במדרש מובאות שתי תשובות, האחת שענה ר' יהושע לאותו גוי, והשניה שענה לתלמידיו1, ועדיין יש מקום להבין – מהי באמת התשובה? מהו העומק של הדברים – מדוע איננו הולכים אחר הרוב?
ההלכה של הליכה אחר הרוב, היא רק כשיש מציאות אחת, שצריך להגדיר אותה – האם הדבר הזה כשר או פסול, האם האדם הזה חייב או זכאי. רק במקרה כזה יש דין ללכת אחר הרוב. אם אין כאן מציאות אחת – אין הולכים אחר הרוב. למשל – כששני אנשים רבים ביניהם, הם הולכים לבית הדין. יש לשאול – הרי יש הרבה דיינים בעולם, ואם ישאלו את כולם מה הדין – יכול הדין להשתנות. מדוע אין הולכים אחר רוב הדיינים בכל העולם?
בכל דייני העולם אין צורך ללכת אחר הרוב. לכל דיין דעתו, ואין הוא צריך לבטלה מפני דיין אחר. רק כשמוגדר בית דין – ואז שלושת הדיינים הופכים למציאות אחת שצריכה להכריע את הדין – אז הולכים אחר הרוב.
בעולם יש כוחות רבים – יעקב ראה את שרי האומות עולים ויורדים בסולם. לכל אחד יש כח מסויים אך אין הם יחידה אחת. ישראל מאוחדים – והנה ה' ניצב עליו. אנו שייכים למציאות האחת.
האומות נלחמות זו בזו. אין הן יוצרות יחידה אחת שיש לה דעה אחת, ולכן אין ללכת אחר הרוב. הם פוצעים זה את מוחו של זה, ועושים עבורנו את העבודה…
אצלנו הכל נעשה סביב שם ה', גם כשיש מחלוקות, ולכן אנו אומה אחת.
כשישראל מהווים יחידה אחת – האומות אינן יכולות לפגוע בנו. כשאין אנו פועלים כאומה אחת, מתעוררים קשיים וייסורים.
האחדות היא הערך החשוב ביותר. כדי להיות באחדות אין צורך לחשוב אותו דבר. מחלוקת היא אחד הדברים הנפלאים ביותר שיש – אם עושים זאת בדרך נכונה. דעות שונות מאזנות זו את זו ויוצרות אפשרות לפעול ביחד מתוך כלל הדעות. העיקר שתהיה אחדות. זה השורש לכל, וכשיש אחדות – ניתן להשיג הכל.
זוהי הדרך הראשונה מול האומות: להיות מאוחדים.
התייחסות נוספת עולה במדרש בפרשה הבאה (בראשית רבה פרשה פ"ד, ה'):
…כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם, אמר ר' לוי: משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא, ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו, וראה חבילות חבילות של קוצים ונכנסו למדינה. אמר: אנה יכנסו כל החבילות הללו, והיה שם פקח אחד, אמר לו: מאלו אתה מתיירא, גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתה שורפן, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא, אמר לו הקב": מאלו אתה מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם כולם, הדא הוא דכתיב (עובדיה א'): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה".
הקב"ה אומר ליעקב: אתה נמצא במישור אחר מהאומות. אל תיבהל מהגודל. זה נראה הרבה, רשימת אלופים ארוכה, אך הכמות לא קובעת, משום שאתה במישור אחר. אתה במישור רוחני. גץ אחד מהכח הרוחני של יעקב – יכול לנצח את כל האלופים הרבים של עשו.
לנו יש כח רוחני, עלינו נאמר (בראשית כ"ח, י"ג): "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו". המציאות האלוקית השרויה בנו מבטיחה שנוכל להתמודד מול הקוצים והתבן הרבים של האומות.
אין דבר שיכול לעמוד מול עוצמה רוחנית.
עלינו להדגיש את המציאות הרוחנית שבקרבנו. בכח חומרי לא נצליח. גם כשאנו רבים ואויבינו מעטים – איננו יכולים לנצחם אם אין אנו באים בשם ה'. זו היתה המציאות במלחמת לבנון השניה. 30,000 חיילים חמושים בטנקים, מטוסים ופצצות חכמות לא הצליחו להכניע 800 לוחמי חיזבאללה. ועדת וינוגרד קבעה שהכשל הוא בעיקר ערכי. כשתרבות המערב היא המנהלת את הצבא – לא מצליחים לנצח.
אויבינו מודעים לכך, ובנאומיהם הם אומרים שהמאבק נגדנו הוא רוחני. הם חושבים שהם מבטאים את הרוחניות, אולם גץ אחד שלנו יראה את ההיפך.
לכן עלינו להדגיש את הנקודה הרוחנית. השיח שלנו צריך להיות סביב בניית העולם הרוחני. השאלה איננה איך יהיה עוד חייל בסיירת. במלחמת לבנון השניה כל הסיירות לא הצליחו לעצור את ירי הקטיושות עד לרגע האחרון. אם נדע את עולם הערכים שבשמו אנו נלחמים, אם נחזק את עולם התורה, ומתוך כך נתגייס לצבא – נמצא את הגץ שישרוף את אלופי עשו הנראים רבים וגדולים.
הנקודה השלישית, כפי שהזכרנו, היא מה אנו עושים מול עצמנו. אינני יכול לעבור על פרשת וישלח בלי להזכיר ענין זה.
בסוף הפרשה מתארת התורה את תולדות עשו (בראשית ל"ו, א'-ה'):
וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת. וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
נשיו של עשו – מבנות כנען. בניו נולדו לו – בארץ כנען.
ומה קורה?
את הפסוק הבא צריך לקרוא לאט (בראשית ל"ו, ו'):
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו
וְאֶת בָּנָיו
וְאֶת בְּנֹתָיו
וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ
וְאֶת מִקְנֵהוּ
וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ
וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.
התורה מפרטת באריכות רבה את כל הדברים שעשו היה צריך לקחת, וחוזרת שוב – כל קניינו של עשו הוא מארץ כנען. את כל הדברים הללו עשו לוקח, והולך.
לאן הוא הולך?
אומר רש"י: "וילך אל ארץ – לגור באשר ימצא". עשו לא יודע לאן הוא הולך. הוא מחפש מקום על המפה.
למה הוא הולך?
"מפני יעקב אחיו".
מה הבעיה עם יעקב?
התורה מסבירה בהמשך (בראשית ל"ו, ז'):
כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.
זה בלתי נתפס. יש בעיה – אין מקום בארץ כנען למקנה הרב של עשו ושל יעקב. הרי נשיו של עשו – מכנען. בניו – מכנען. רכושו – מכנען. מולו עומד יעקב שנשיו – מחרן. בניו – מחרן. רכושו – מחרן. אין מקום לשניהם יחד.
מי צריך להישאר ומי צריך ללכת?
הצדק נמצא עם עשו. הוא צריך להישאר, ויש לו גם כח לאכוף את הצדק הזה. יעקב צריך לחזור לחרן, שם נמצאת משפחת נשיו, ומשם הוא בא.
בכל זאת עשו הולך – "מפני יעקב אחיו".
כשיעקב נחוש בדעתו לבוא לארץ, מתוך ידיעה שזו הארץ שהקב"ה נתן לו – עשו כבר ימצא את התירוצים וההסברים למה הוא הולך.
המאבק הזה נעשה רק מול עצמנו.
אם לנו יהיה ברור שזו הארץ שהקב"ה נתן לנו – עשו כבר ימצא את הדרך ללכת מכאן, וגם את ההסבר המתאים. כך ניצח יעקב את עשו – ללא קרב, כפי שמתאר זאת הכוזרי (ב', י"ד):
ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה, ולסוף נדחה עשו, על אף גבורתו, מפני יעקב, עם כל חולשתו.
כלפי חוץ, עשו הוא החזק, ויעקב הוא החלש. אך יעקב חזק באמונתו ובנחישותו לבוא אל הארץ, מתוך ידיעה כי זו הארץ שלו. אם אנו נדע את זה – אויבינו ימצאו לעצמם מקום אחר.
לפני כמה שנים הזמינו אותי לבוא לדבר בפני פורום של רבנים ציוניים-דתיים, שנמצאים בקשר עם אנשי רוח ערבים – שייחים, קאדים וכדומה.
בתחילה סירבתי – מה אומר להם? בסוף החלטתי לבוא, ולומר להם את הדברים האלו. חשבתי לעצמי: למה להתחמק? תבוא – ותאמר את האמת. זה מה שאנחנו חושבים. "וילך אל ארץ".
כשהגעתי למקום, סיפר לי מי שהזמין אותי, שבאותו יום היה במקום "פיצוץ", מריבות, והאווירה קשה. למרות שהמשתתפים בכינוס היו שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, התגלעו פערים שלא ניתן היה להתגבר עליהם וזה יצר מריבות קשות.
אמרתי לו: מה שחשבתי לומר מראש – זה מה שאומר עכשיו. אני לא משנה את דעתי.
אמרתי את הדברים שאמרתי כאן, באותם מילים. היה מדהים לראות באיזה רוגע הם קיבלו את זה. הם אמרו: עכשיו אנחנו סוף סוף מבינים את הנקודה. אנחנו חושבים שזה שלנו, ואתם חושבים שזה שלכם, ומי שיהיה יותר נחוש – הוא ישאר כאן. אמרתי להם: הקב"ה אמר שזו הארץ שלנו. לצערנו כרגע עם ישראל לא אומר את זה, ולא חי כך, אך כשזה יקרה – לא יהיה לכם עוד מה לעשות כאן.
הם ענו: אם כך יהיה – אנחנו נלך מכאן, אך אנו מאמינים שיהיה הפוך.
זה היה מדהים. כשמנסים למצוא חן – מגיעים לפיצוץ, וכשאומרים את האמת של התורה – גם אויבינו יכולים להבין ולקבל את זה. הם כבר הבינו שהשאלה היא למי נתן הקב"ה את הארץ. אנחנו עוד לא הפנמנו זאת.
אנו צריכים לומר – בעיקר לעצמנו – ארץ ישראל היא הארץ שלנו, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב).
עלינו להבין את ערכה של הארץ, את דרך שבה התורה צריכה להופיע בארץ – תורת ארץ ישראל. כיצד לומדים תורה, כיצד מקיימים את התורה וכיצד מחנכים לתורה בארץ ישראל.
אם נברר זאת ונהיה חזקים בכך – זאת התשובה שכל העולם יבין.
כל הנסיונות האחרים להסביר את נוכחותנו כאן נידונו לכשלון. רק כשנהיה נחושים מול עצמנו – יתקיים בנו "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו".
הכל תלוי בנו, ומתחיל בבירור הדברים בבית המדרש. בבית המדרש מתחילה הנחישות של עם ישראל, שהרי "אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה" (אורות ארץ ישראל, א').
ארץ ישראל איננה "ארץ מולדת", ולא "ערש ההסטוריה" של עם ישראל. היא ארץ ה' שהוא הוריש לנו אותה, ורק מכח זה אנו יושבים כאן. את זה עלינו לברר ולהעמיק בבית המדרש.
אם נבוא מתוך אמונה כזאת, נצליח לבוא אל הארץ כפי שיעקב הצליח – בלא קרב. זאת התשובה שלנו לכל אלופי עשו המופיעים בדור הזה – לאיראן, לחמאס, לדעאש, לרוסיה ולשאר העולם.
הכל תלוי בנו, וכשאנו נהיה בדרך הנכונה – תתיישר המציאות כולה לגאולה שלמה בע"ה.
1 בדבריו של ר' יהושע בן קרחה לתלמידיו יש לשים לב, שעשו מונה שש נפשות, ושש הוא בחינת הריבוי והפירוד – ארבע רוחות השמים, מעלה ומטה. יעקב מונה שבעים. השבע היא בחינת ההתאחדות של השש סביב נקודה פנימית אחת.