לחיות עם פרשת השבוע – ארבעת כוחות השיעבוד במצרים
פרשת בא מסתיימת ביציאת מצרים. יציאת מצרים היא אירוע חשוב ביותר. בזוה"ק מובא שיציאת מצרים מוזכרת בתורה חמישים פעמים – הקב"ה משתבח עוד ועוד בכך שהוציא את ישראל ממצרים.
ננסה, לאור דברי חכמים, להבין את המשמעות של יציאת מצרים, ואת הדרך בה נוכל אנו לחיות זאת היום – לצאת מהמיצרים ומהכלא שאנו נתונים בו.
בזוה"ק (ח"ב ל"ו ע"א) מובאת שאלה של רבי יוסי על הפסוקים. כשהקב"ה מודיע על מכת בכורות, נאמר (שמות י"א, ה'):
וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
ובתיאור המכה נאמר (שמות י"ב, כ"ט):
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
מדוע ה' מכה את בכור השבי ואת בכור השפחה, החלשים? וכי לא היה ראוי יותר לתאר כיצד מתו כל הבכורות של הגבורים, שרי הצבא?
ר' יוסי שאל את ר' שמעון בר יוחאי את שאלתו, ור' שמעון ענה לו תשובה עמוקה, בסודות התורה. ננסה לבאר את התשובה במילותינו, לאור דבריו בזוה"ק.
התורה מתארת ארבעה בכורות שמתים במכת בכורות: בכור פרעה, בכור השפחה, בכור השבי ובכור הבהמה.
שני הקצוות, בכור פרעה ובכור הבהמה, חוזרים בשני הפסוקים. האמצע משתנה – בפסוק הראשון מובא בכור השפחה ובפסוק השני מובא בכור השבי.
נראה, שכוונת התורה באומרה שבכורות אלו מתו היא, שאלו היו המחסומים שחסמו את ישראל מלצאת ממצרים. היו במצרים ארבעה כוחות שהשאירו את ישראל במצרים. בזוה"ק נאמר שהמצרים קשרו את ישראל בקשרי כשפים למצרים. רק כשהוסרו המחסומים האלו – יכלו ישראל לצאת ממצרים.
היציאה לחירות דורשת שבירה של מחסומים.
דבר זה נכון גם בנו. החירות שלנו נמצאת כאן, קרוב אלינו. אנו יכולים להשתחרר מבחינת המידות והאישיות שלנו, לראות את העולם בצורה נכונה ולהנות מן העולם. הדרך אל ההנאה מן העולם חסומה במחסומים המונעים מאיתנו לראות את הבריאה ואת יופיה ולהנות ממנה. אנו לא מאפשרים לעצמנו להנות מן העולם.
בפסוקים אלו מתארת לנו התורה את המתכון המדוייק ליציאה לחירות. אין לנו דבר גדול מן החירות – וזה אפשרי. ברגע אחד יכולים אנו להשתחרר מכל השעבודים ולהיות בני חורין. אז נוכל להנות באמת מן העולם.
מהם המחסומים הללו?
א. בכור פרעה.
פרעה מבטא את הכפירה. רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ס"ד, "בא אל פרעה") מבאר, שפרעה הוא קליפת האפיקורסות. פרעה, שאמר (יחזקאל כ"ט, ג'): "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", מבטא את האמירה שהעולם החומרי הוא כל המציאות, ובו הוא שולט. בעצם הוא הדבר העליון ביותר בעולם.
זו תחושה של אגו מנופח. פעמים רבות אדם חש כי האגו שלו הוא הדבר הנותן לו נוכחות. רק כך הוא קיים, מורגש ושולט במציאות.
המחשבה הזו לא נותנת לאדם להנות מן העולם באמת – מן הגודל האמיתי של העולם. האדם חי בתוך חלל – בועה שהוא נתון בתוכה, ולא יכול להשתחרר ממנה. הוא לא יכול לראות שיש עולם אינסופי מחוץ לו. הוא לא יכול לקבל שיש מציאות שאיננה בו עצמו. עצם המחשבה על מרחבי האינסוף נותנת לאדם רחבות הדעת ומאפשרת לו לצאת מן המיצרים, מן העולם המצומצם שהוא בנה לעצמו.
כשאדם מתחיל להשתחרר, מתחיל לראות את הנוכחות האלוקית בכל דבר בעולם – הוא יכול להנות מן העולם. כשאדם מבין שאנו חלק מעולם אינסופי, שיש בו אמונה בה' ובהשגחתו על העולם, שהעולם הוא מרחב אינסופי של טוב – זו הדרך להנאה מן העולם.
הכפירה היא חלק מן הרע שבעולם. מבט של כפירה הוא מבט של עין רעה, של מחשבה רעה על העולם. כשמגיע האדם לאמונה הוא מבין שהעולם הוא טוב, והקב"ה רוצה בטובתנו. כל ההסתכלות על העולם מתהפכת כשמתבוננים במבט של אמונה.
על כן יש להרוג את "בכור פרעה", את מחשבות הכפירה, ולהתחבר למציאות האלוקית. כך יוצאים ממצרים.
ב. בכור בהמה.
בקצה השני נמצא בכור הבהמה, שמבטא את קליפת הבהמיות.
יש לאדם גוף, שזקוק לצרכים כאלה ואחרים. הצרכים הללו מושכים את האדם כלפי מטה. השעבוד להנאות רגעיות ולתאוות איננו נותן לאדם מנוח.
אולם כשאדם יודע כיצד לחיות נכון, כיצד לשלוט בתאוות בצורה נכונה – אין לך הנאה גדולה יותר. השחרור מיסורי המצפון שמלווים כל הנאה מאפשר לאדם להנות באמת.
כדי לצאת לחירות צריך להרוג את בכור הבהמה, להשתחרר משלטון הגוף המסתיר לאדם את האמונה. כשאדם קורא לה' "מן המיצר", הוא יכול לצאת מן המיצרים לחירות.
שני הבכורות הללו נמצאים בשני הקצוות. מן הצד האחד העולם הרוחני, הבא לידי ביטוי בבכור פרעה ובכפירתו. מן הצד השני העולם החומרי, הבא לידי ביטוי בבכור הבהמה ובתאוותיו.
שתי הקליפות הנמצאות בתווך הן בכור השפחה ובכור השבי. אלו שתי בחינות דומות זו לזו שננסה לעמוד על משמעותן.
ג. בכור השפחה.
בכור השפחה מבטא את העבדות.
העבדות היא ענין נפשי הקשור לרצונו של האדם, ובמיוחד לבחירה החופשית של האדם. כשאדם בוחר – הוא חופשי. השלב השני הוא שהבחירה תהיה בטוב, אך ראשית צריך האדם להגיע למצב שהוא הבוחר.
העבדות היא כשאדם אחר בוחר עבורנו, כשאנו נמצאים בעולם שבו לא אנו מחליטים כיצד לפעול. גורמים אחרים מחליטים עבור האדם – מתי יקשיב, מתי ידבר, מתי ילמד, מתי יעבוד.
לעבדות זו יש צורות שונות.
יש כאלו שהופכים לעבדים לעבודתם. כל אדם זקוק לפרנסה ולשם כך עליו לעבוד. אולם עליו לשאול את עצמו האם הוא בן חורין השולט בחייו, או שהוא מבטל לחלוטין את עצמיותו, את אישיותו ואת עולם הערכים שלו – בעבור עבודתו.
כשיש לאדם ערכים שהוא לא מוכן לוותר עליהם, הוא בן חורין, גם כאשר הוא עובד שעות רבות.
למשל. לפני צאתו לעולם העבודה מחליט אדם על כמה עקרונות בסיסיים – הוא נוהג בישרות; הוא לא פוגע באחרים. כשהוא מגיע לעבודה פעמים רבות ערכים אלו עומדים למבחן. כדי להצליח בעבודה, לעמוד בהישגים הנדרשים ממנו ולהתקדם לתפקידים בכירים הוא נדרש "לעגל פינות", לדרוך על הכפופים לו, להיות שותף לתככים. כאן יש משמעות לבחירתו של האדם בטוב. במצבים כאלו קובע האדם האם הוא בן חורין, שיש לו בחירה, או שהוא מוותר על חירותו, ונותן לבוס לשלוט בחייו ללא מיצרים.
פעמים רבות אני נשאל על ידי בוגרים שאלות מסוג זה. אנשים נדרשים להכריע ורבים עומדים בזה בגבורה.
אולם, יש כאלו האומרים: בישיבה זה נשמע יפה. בישיבה הכל טוב, ויש אמת ויש ערכים. אבל בעולם האמיתי אין דברים כאלה. אם תהיה ישר – יטרפו אותך.
זה נשמע חכם וביקורתי לומר כך, אך האמת היא שזו קליפת בכור השפחה. אדם שאומר כך לא מחליט בעצמו על חייו, אלא נותן למישהו אחר להחליט עבורו.
בתקופתנו אנו רואים דוגמא נוספת לכך, במכשירי הסמארטפון. יש כאלו שהמכשיר מחליט עבורם מתי להקשיב ומתי לא, מתי הוא יכול להתרכז במה שעושה ומתי לא. בכל רגע נתון הוא יכול לקבוע שעכשיו אתה איתו – ולא עם מה שאתה עושה – לא עם החברותא, לא עם האשה והילדים – רק איתו. זו עבדות שלא נותנת לאדם להנות מן העולם. הוא לא באמת נמצא בעולם, אלא כלוא בתוך המכשיר. המכשיר מכניס את האדם לכלא, במקום שהאדם יכניס את המכשיר לכלא.
המכשיר הזה יכול להיות מכשיר נפלא, שמאפשר לאדם להגיע לדברים שהוא רוצה ולחיות נכון וטוב בעולמו של הקב"ה. הוא יכול גם להיות המכשיר הכי גרוע, שהאדם מגיע דרכו לתהומות השפלים ביותר. ההבדל בין שני המצבים הוא בשאלת הבחירה. מי שולט – אתה או המכשיר? אתה יכול להיות בשליטה, ואתה מחליט מתי אתה משתמש במכשיר ומתי אתה עוסק בדברים אחרים – מדבר שיחה עמוקה עם חבר, מחזק את הקשר עם ההורים, לומד תורה. ואתה יכול להיות עבד נרצע, שהמכשיר משפיל אותו ומשעבד אותו לדברים השפלים ביותר בעולם.
כדי לצאת ממצרים – צריך להרוג את בכור השפחה. לא להיות עבד, אלא לבחור בעצמנו בטוב לנו.
ד. בכור השבי.
בכור השבי הוא קליפה השייכת לבטחון עצמי מופרז. אדם שבוי בתפיסת העולם שלו, באמיתות שונות שהוא מאמין בהם. ברוב המקרים האמיתות האלה הגיעו מהגננת או מהמדריך בבני עקיבא… אדם יודע איך העולם מתנהל, מה נכון ומה לא, מהי אמונה ומה ה' רוצה ממנו – ואי אפשר להוציא אותו מזה. הוא בשבי.
אדם שחי כך אינו מקשיב, ולכן אין סיכוי שהוא יצא למרחב ויראה את העולם במבט אובייקטיבי. בלא ששוברים את הקליפה הזו, ומבינים שיש דרכים אחרות להביט על העולם – לא ניתן לצאת ממצרים.
אלו הם הקשרים שקשרו את ישראל ולא אפשרו להם לצאת לחירות. הקב"ה משתבח בכך שהמית את ארבעת הבכורות הללו. לא גבורה של הריגת שרים וראשי הצבא יש כאן, אלא ביטול כוחות של חיים שמצרים טפחו ופתחו, ועל ידיהם מנעו מאנשים לצאת מהעבדות.
לא בכח השאירו המצרים את ישראל ממצרים, אלא על ידי שיצרו מציאות של דעות, מחשבות, אמונות ודרכי חיים שהשאירו את האנשים בתוך המיצרים.
זוהי דרכו של היצר. נוח לו שהאדם נתון במצרים משלו, ולא יוצא לחירות.
ההתחלה היא באפיקורסות, במחשבות של כפירה וחוסר אמונה בה' ובהשגחתו.
הצד השני הוא בצרכי הגוף של האדם. האם האדם שולט עליהם או שהם שולטים בו?
שלב נוסף ביציאה לחירות עובר דרך הבחירה החופשית – בכך שהאדם הוא בן חורין אמיתי ולא נותן לכוחות זרים לשלוט בו.
וקליפה נוספת שיש לשבור היא קליפת הבטחון העצמי, כשאדם חושב שהוא יודע הכל ולא מקשיב למבט אחר על העולם.
כאשר שוברים את הקליפות הללו, סלולה הדרך לחירות, "ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", לאחר שהתגבר על הקליפות ויצא למרחב החיים.