להרגיש את הנוכחות האלוקית – ב'
בשיעור הקודם התחלנו לעסוק מעט בדמותו של הצדיק ר' אשר פריינד זצ"ל. נמשיך בנקודות נוספות מדמותו.
הנקודה העיקרית, כפי שנאמר בשיחה הקודמת, היא הנוכחות האלוקית – האמונה שהקב"ה עושה הכל, ואין דבר שלא בא ממנו.
נקודה זו הולידה נקודות נוספות שנעמוד עליהן בשיחה זו.
תלמידיו מספרים על ענוה גדולה מאוד שנהג בה ר' אשר. כך מובא בספר על דמותו (עמ' 93):
דרך הענוה שדגל בה ר' אשר היתה שונה בתכלית מכל המושג ענוה המוכר כיום בעיני הציבור. רבים טועים לחשוב שענוה היא כשאדם משפיל את עצמו לפני הקב"ה. אולם לאחר שעשה מעשה אינו מוכן לוותר כליל על מאה אחוז של מציאותו ומעשיו. בסתר לבו מקננת בו תמיד הרגשת חשיבות עצמית כלשהי. הוא מודה שהקב"ה עשה, את הרוב הוא עשה, אבל נותר בו באדם חלון קטן של מחשבה "גם אני עשיתי משהו". וזה במקרה הטוב.
משנתו של ר' אשר גורסת משהו שונה בתכלית: ענוה אצלו היא שכיון שהקב"ה הוא אחד, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה, אזי האדם הוא אפס. אבל אם האדם בכל זאת מחזיק מעצמו משהו, הרי הקב"ה אפס – כלומר הוא מתאפס ונעלם ממחיצתו של האדם…
פעמים רבות נשאל ר' אשר מדוע אין מלך המשיח מגיע כעת, והלא דורנו מלא בגומלי חסדים ובלומדי תורה. ר' אשר נאנח ואמר שכאשר אותם גומלי חסדים ולומדי תורה טופחים לעצמם על השכם, זה מעכב.
רבים וטובים לא היו מסוגלים לשמוע רעיון זה… לרבים גם הפריע הענין כיצד מסתדרת ההשפלה העצמית עם גדלות האדם.
ר' אשר הסביר זאת, שהאדם הוא נזר הבריאה ותכלית היצירה, מלך היצורים שברא הקב"ה. כאשר האדם מודה שהוא אין ואפס – באותה שעה עצמה הוא נהפך לנזר הבריאה. אך אם הוא בעל גאוה ומרגיש שיש לו חלק עצמי, אינו יכול להיות נזר הבריאה.
מי שרצה לראות כיצד התאמתו הדברים הללו, יכול היה להביט בר' אשר שכל הליכותיו שיקפו מלכותיות, והראו עד להיכן יכול להגיע אדם שהוא שפל בעיני עצמו.
דווקא ר' אשר בענוותנותו הייחודית, הראה לנו ולדור כולו גדלות האדם מהי.
יש בדרכו שילוב מיוחד בין הגדלות האישית, המשתקפת במלכותיות שהוא הקרין, ובין השפלות שחש כלפי עצמו.
דברים מעין אלו אומר המהר"ל על משה רבנו (עי' תפארת ישראל פכ"ג). מידת הענוה שזכה לה משה רבנו, היא שהביאה אותו לקבל את התורה. הענוה מעניקה לאדם מעלות עליונות יותר מן המלאכים.
כשאדם פועל מתוך ענוה, הוא מבטל עצמו ויודע שהקב"ה פועל ועושה הכל – הרי הוא כלי שדרכו מופיע הקב"ה בעולם – וזוהי המעלה העליונה ביותר.
אולם אם משאיר האדם משהו לעצמו, אז מה שמופיע זה האדם ולא הקב"ה. והאדם, גם אחר שהוא נזר הבריאה, הרי הוא אין ואפס אל מול העוצמה האלוקית. אם נוטל האדם חשיבות לעצמו, הרי שכך ראוי להתייחס אליו – כפי שהוא נברא. אין הוא זוכה להיות כלי לשפע האלוקי. הגאוה חוסמת את השפע האלוקי ואין הוא מופיע דרך האדם.
אולם אם מבין האדם כי מצד עצמו אין לו כל ערך, ואין הוא אלא כלי למציאות האלוקית שתופיע דרכו – אז הוא באמת נזר הבריאה, הבריאה העליונה ביותר שמהווה כלי להופעת המציאות האלוקית.
בגמרא מובא (קידושין ל' ע"ב):
ואמר ר' שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים ל"ז): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: "אלהים לא יעזבנו בידו".
בלי עזרתו של הקב"ה אין האדם יכול לפעול כנגד יצרו הרע. כשהצליח להתגבר על היצר, עליו להבין שלא כוחו עשה לו זאת, אלא ה' נתן לו כח להתגבר על יצרו הרע. רגע אחד של הסתר פנים, חלילה, ואין כלל קיום לאדם.
המבין זאת – זוכה להיות נזר הבריאה, כלי להופעת דבר ה'. האדם נברא כדי לקרוא בשם ה'. זו מדרגה עליונה מאוד. יש שמות שאין הוא יכול להגיד, אך יכול הוא להביט בהם, ויש שמות שניתן גם לומר אותם בפה. זו מדרגה עליונה, שזוכה לה מי שמבין שהיא ניתנה לאדם על ידי הקב"ה, ומצד עצמו אין לו כלל ערך.
הקושי במידת הענוה הוא שכאשר האדם עניו, ומבין כי אין לו כל ערך – הוא זוכה למדרגה עליונה מאוד. עלול האדם להיות בגאוה על כך שהוא מבין כי אין לו ערך. "אני כלום", הוא אומר לעצמו ומרגיש את המדרגה העליונה שהגיע אליה…
בישיבת נובהרדוק, אחת מישיבות המוסר החשובות, היו דוגלים בשפלות האדם. כדי לעבוד על כך, היו נוהגים ללכת לבית המרקחת, ולבקש מהרוקח מסמרים. הבזיונות שהיו "זוכים" להם, הביאו אותם לשפלות, לביטול עצמי.
כך היו נוהגים להלך בחברותות, וכל אחד היה מספר כמה הוא אפס, ולא שוה כלום וכו' וכו'.
מעשה בשני תלמידים מבוגרים בישיבה, שהלכו כך ושוחחו על אפסיותם, ולפתע ראו שני תלמידים צעירים בישיבה מדברים אף הם כך: "אני אפס, לא שוה כלום".
אומר אחד מהמבוגרים לחברו: "גם כן אפס, רק שיעור א' וכבר חושב שהוא אפס?!"…
קשה מאוד להיות עניו, ולא להחזיק טובה לעצמך על הענוה שהגעת אליה. להבין כי אתה נזר הבריאה, אך לזכור כי הכל מאת ה', ומעצמך – אינך שוה מאומה.
זוהי העבודה הנדרשת מאיתנו על מידת הענוה, שהיא שורש לכל המידות כולם. בזכות הענוה זוכים להתגבר על הקנאה, ולהביט על העולם בעין טובה ועוד ועוד מידות טובות.
והדרך לכך – על ידי התבוננות בנוכחות האלוקית. אמונה פשוטה שהקב"ה עושה הכל, ואנו – אין אנו אלא כלי להופעת האלוקות. יש להתגבר על התחושה הטבעית של האדם, שמרגיש כי הוא עשה משהו – התאמץ ופעל, ולהבין כי הכל נעשה בסייעתא דשמיא, והאדם מעצמו לא עשה כלום.
נקודה נוספת שהיה מדגיש ר' אשר: הגאוה מולידה יאוש.
אדם שעוסק בעולם החומרי – בפרנסה, בפוליטיקה וכדומה, עלול להיתפס לגאוה. בעולם החומר התחושה היא שאם עשית – יש תוצאות, ואם אינך עושה – אין תוצאות. רואים בעליל כי המאמצים נושאים פרי, ואפשר למדוד את ההצלחה.
על כך היה אומר ר' אשר (עמ' 137):
הקב"ה ברא שני טבעים בנפשו של האדם, ובעצם הטבעים הללו הם נגד הקב"ה. גאוה או יאוש. כלומר: אני מזיז את היד ומייחס את הפעולה לעצמי. אני מזיז את היד. אם אני מדבר, זה הכח שלי. אני חושב, אני מחליט דברים. אני עושה פעולות…
זה מה שנקרא גאוה…
הגאוה מוכרחה להביא יאוש. ה' ברא את היאוש כדי למחוק את הגאוה, אם בן אדם מתחזק אחרי היאוש ואחרי הכאב. הוא נכשל במשהו, 'לא הלך לו', או שעבר עברה, הוא שבור. האגו שלו נפגע, הגדלות שלו נפגעה. כל היום הוא חושב שהוא פועל ועושה ומייצר, פתאום הוא נשבר ומאבד את החשק לעשות. אז הוא פוגש את עצמו בכך שהוא לא יכול לתפקד…
כשאדם מייחס את הפעולות לעצמו – זו הגאוה. אך לעולם אין האדם מצליח ב100%. לעולם יש מי שמצליח יותר ממנו – ואז הוא נופל לקנאה, לכעס וליאוש.
ככל שהגאוה גדולה יותר – כך היאוש הנולד ממנה יהיה עמוק יותר.
העולם סובל ממחלה זו בצורה קשה. האדם חי בריצה מטורפת אחר "כוחי ועוצם ידי", הוא קולט כל הזמן שדרים על עוצמתו של האדם, על הצורך במצליחנות. כאשר חייו לא נראים כמו החיים בפרסומת, הוא מפסיק להעריך את עצמו ומתייאש – איך אצליח להשיג את כל הדברים הללו?
אולם המבין כי מה שעשה – מאת ה' בא לו, הרי אין הוא מגיע ליאוש ולדכאון. גם הנפילות וגם ההצלחות הן מאת ה'.
ר' אשר עבד על עצמו בצורה יסודית ועמוקה. אף שתחת ידיו התגלגלו מליוני שקלים – לא החשיב את עצמו לכלום.
הוא היה איש חסד עצום, שהקים את ארגון החסד "יד עזרה". אולם אמר על עצמו: "מצד טבעי, לא הייתי נותן אפילו עגבניה רקובה לאדם" (עמ' 91). כל החסד בא לו בעבודה קשה נגד הטבע. כיון שבטבעו הוא היה קמצן גדול – הכריח את עצמו לתת ביד רחבה בלי הפסקה. זוהי עבודה רצופה על המידות.
מספר אחד מתלמידיו (עמ' 155):
תקופה מסויימת אספתי כסף עבוד מוסדות יד עזרה לפי הכוונתו של ר' אשר. כיתתי רגלי ושיחרתי לפתחי נדיבי-עם עבור פעולות החסד של "יד עזרה". בתחילת דרכי הלכתי לדגי רקק והתרומות שגייסתי היו בהתאם. במרוצת הזמן השתפשפתי בתפקידי וידעתי היכן גרים העשירים הגדולים, אנשי בורסה, בעלי חברות גדולות, עורכי דין מצליחים. התחלתי לפקוד את משרדיהם היוקרתיים בתל-אביב, רמת-גן וכל אזור גוש דן. התרומות הלכו וגדלו ואני חשתי סיפוק עצום בכל פעם כאשר הגעתי לביתו הדל של ר' אשר, והנחתי על השולחן הון רב ששימן את גלגלי הצדקה, ומצא את דרכו לבתיהם של אביוני עמך בית ישראל.
פעם אחת הצלחתי במיוחד בביקור אצל עשיר גדול. הלה מסר לי סכום ענק שעבר את כל ציפיותי. משהו פראי לגמרי שאפילו בחלומות הורודים שלי לא פיללתי לראותו.
הגעתי לביתו של ר' אשר שיכור כמעט. הייתי זחוח לגמרי ופלטתי ביטוי ששיקף זאת. ר' אשר נעץ בי את מבטו הפקחי, חייך ואמר לי: אני רוצה לספר לך סיפור קטן.
עשיתי אוזני כאפרכסות והקשבתי.
וכך סיפר לי ר' אשר:
אתה יודע, אני מטפל בכל מיני אנשים שצריכים ישועה. ביניהם יש כמה ממש "מוּכִּים". אחד מהן הוא יוסלה, שלצורך הענין נקרא לו "יוסלה הגולם". יוסלה הלז הוא ממש מסכן גדול. בחור אומלל שסובל מדימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות, ובאמת יש לו סיבה מוצדקת… אני רוצה לרומם את רוחו של יוסלה ולתת לו תחושה שהוא עושה משהו והוא שוה משהו, ולפיכך הטלתי עליו תפקיד ללכת לבתי משפחות עניות בירושלים, ולתת להן סכומי כסף לכבוד שבת. הוא בא אלי ביום חמישי בערב, מקבל ממני סכומי כסף קטנים ומעביר אותם לכתובות הנכונות.
יוסלה ממש נעשה בן אדם חדש. האור החל לזרוח בעיניו. הוא עושה משהו בחיים! מידי שבוע נתתי לו סכומי כסף קטנים ובדקתי האם הוא אדם אחראי, האם אינו מועל בכסף, האם אינו מאבד אותו.
יוסלה עשה מלאכתו נאמנה ובא לדווח לי בדייקנות על כל הסכומים שמסר לצדקה. כשראיתי שאפשר לסמוך עליו, הגדלתי את הסכומים, ומסרתי לו מידי פעם יותר ויותר כסף להעביר לעניים. פתאום לא הכרתי את יוסלה. הוא בא אלי נפוח מחשיבות. "ר' אשר אתה יודע?" הוא אומר בהתרגשות, "נתתי היום 300 שקל לצדקה".
"הו, זה ממש יפה מאוד", שיבחתי אותו. לא רציתי להוריד לו את המורל בשאלות קטנוניות כמו "אבל מי מסר לך את הכסף, האם זה שלך", וכדומה…
לאחר שבוע נתתי לו 500 שקל להעביר לכמה משפחות נזקקות.
יוסלה חזר אלי באותו ערב נסער כולו ונפוח כטווס. "500 שקל נתתי היום לצדקה, אתה יודע מה זה?"
"נהדר", החמאתי לו, "תמשיך כך הלאה".
בפעם השלישית נתתי לו בבת אחת 1000 שקל. סחררתי את ראשו לגמרי. הוא טייל בירושלים כמי שלגם בקבוק יין, עבר מבית לבית וחילק את הכסף לצדקה עד הפרוטה האחרונה. משם חזר אלי וצרח באושר: "אלף שקל חילקתי היום לצדקה! מי ידמה לי ומי ישוה לי!".
ר' אשר השתתק.
כאן כבר לא יכולתי לכבוש את סקרנותי ושאלתי: "אני מכיר את כל הנפשות הפועלות כאן סביב, למה איני מכיר כזה יוסלה? למי אתה מתכוון? מיהו האדיוט הזה שמשתחץ עם הכסף שאתה מסרת לו? הרי הוא בסך הכל גזבר, צינור להעברת הכסף. מאיפה באה לטיפש הזה גאוה כזאת כאילו חילק את הכסף שלו?"
ר' אשר פרץ בצחוק. "אתה יודע מי זה יוסלה הגולם? אני. אתה. כל אחד בעצם. הקב"ה נותן לנו את הכסף שלו. לי הכסף ולי הזהב נאום ה'. ואנחנו מידי פעם זוכים לתת משהו לצדקה, ואז אנחנו מתגאים ובאים אל הרבש"ע, ראית? נתתי כסף לצדקה. אלף שקל נתתי! אנחנו נפוחים מגאוה. טפשים שכמותנו, וכי את הכסף שלנו נתנו? והרי אין לנו כלום משלנו. אנחנו נותנים את מה שהקב"ה מסר בידינו. אז בעצם למה אנחנו מתגאים?"
השאלה ריחפה בחלל החדר ונותרה ללא מענה.
מאז למדתי את הלקח, ואפילו אם נפלו לידי תרומות גדולות, הבאתי אותן לר' אשר במלוא הצניעות. הכסף הוא לא שלי, הוא של הקב"ה, ולי בסך הכל היתה זכיה לשמש בלדר בין הנדיבים לבין ר' אשר, שכמובן מסר את כולו לצדקה, ולפעמים עוד באותו יום!
ההרגשה של הנוכחות האלוקית בכל רגע מובילה להבנה שהאדם הוא רק שליח, ואל לו להתגאות במה שהקב"ה סייע בידו לעשות. על כן לא התפעל ר' אשר כלל מתרומות נכבדות. הכל בא מהקב"ה, ומה יש להתרגש מכך?
כשקראתי את הספר היה חשוב לי לראות, שר' אשר היה בן אדם. הוא עבד על מידותיו, ולפעמים גם נכשל בכך. כך מספרים תלמידיו (עמ' 150):
פעם בליל שבת מברכין חורפית לפני כשלושים שנה, ישבנו כל החברים בסעודה בצריף במירון, ור' אשר דיבר שיחה נוקבת.
אז היו נוסעים למירון בטנדרים (מסוג פיג'ו) ור' מרדכי גולדברג שיחי' היה הנהג. החברים הסתובבו בביתו של ר' אשר. כבר היתה שעה 12 בצהריים, ועדיין לא יצאו. פתאום ר' אשר התחיל לצעוק. מה זאת אומרת שעוד לא נוסעים. שבת נכנסת בארבע, עוד ארבע שעות (והטנדרים המיושנים נסעו באיטיות), ועדיין לא יצאנו. מה קורה פה. הצעקות שלו הלכו והתגברו.
פתאום יצאה הרבנית צביה ע"ה (אשתו) מחדרה ופנתה אליו, אשר, הרי אתה מדבר תמיד נגד הכעס, אז למה אתה בעצמך כל כך כועס וצועק.
ר' אשר ענה לה: "מה פירוש למה אני צועק, זה שבת! בעוד ארבע שעות נכנסת שבת וכאן מתעצלים ועוד לא גמרו להתארגן, אני פוחד מחילול שבת". הוא ענה לה בקול רם, והמשיך הלאה לנזוף בחברים למה הם לא מזדרזים.
ר' אשר בעצמו סיפר לנו זאת בליל שבת. ושעתיים תמימות לא גמר לגנות את עצמו. "אני הייתי בכעס, נכשלתי בכעס. מה עושה הקב"ה? שלח אלי את צביה, סיבה להימנע מכעס. היא פונה אלי ושואלת למה אני צועק וכועס. במקום לקחת את הסיבה1 ולהרגיע את עצמי ולהפסיק לכעוס, אני לא יכול להפסיק את תאוות הכעס ששולטת בי עכשיו מוצא תירוץ וצידוק לכעס. שבת".
"שמונה עשר עסקים יש לי עם שבת, מחותן חדש אני עם השבת. עסק יש לו עם שבת… אתם מבינים, במקום להיתפס בסיבה, אני ממשיך להיות בעל תאוה של כעס. זהו האדם".
וכך המשיך ר' אשר לבדוק ולנתח את עצמו באיזמל מנתחים רוחני עד דק, דק מן הדק, וביזה את עצמו וגינה את עצמו וחשף בפומבי את חולשותיו ואיך לא עמד בפני תאוותיו, ונכשל בכך שלא התעלה על מידת הכעס שלו. שעתיים תמימות בהן פשפש בעצמו והוכיח לכולם שהוא נכשל בכעס באותו יום.
הרבה לקחים ניתן להסיק מהסיפור הזה, אך לענייננו חשוב לראות שגם ר' אשר נכשל בכעס. אנו עוסקים כאן באדם וזה מלמד שהדברים שייכים אלינו.
לא מדובר במישהו המנותק מן החיים. לר' אשר היתה גם חנות תכשיטים ברחוב יפו שממנה התפרנס – הוא היה מחובר לחיים, נשא ונתן עם אנשים, עבד על מידותיו, הצליח ונכשל לפעמים, ומכל הדברים הללו צמחה דמותו המיוחדת.
הנפילות הן נתון, גם האנשים הגדולים ביותר נופלים. השאלה היא – מה עושה האדם כשהוא נופל. האם הוא מטייח ועובר הלאה, או שהוא מבין שהאמת היא שהוא נפל, והוא צריך לתקן את מידותיו.
הדרך שר' אשר מלמד אותנו היא מורכבת (עמ' 90):
הגאון הירושלמי רבי בן ציון פריימן2 זצ"ל אמר לי שדרכו של ר' אשר פריינד היא דרך האמת. אלא מאי? הוא מדבר על שפלות, דהיינו שיהודי צריך לדעת שכל מה שהוא עשה אין לו בזה אפילו חלק מינימום, כי הרבש"ע עושה הכל. אדם יכול להיכנס מזה לדכאון… כי סוף כל סוף, כל אדם רוצה להרגיש שגם הוא שווה משהו ועשה משהו. זה הטבע האנושי. זו דרך קשה מידי.
הקושי שבאמירה שהכל מאת ה', גרם לכך שדרכו לא התפשטה בצורה נרחבת. זו אמת, אך האמת היא קשה…
על האדם להרגיש שהוא אינו עושה כלום, כל מה שעושה – בא מאת ה'. כשנופל – לא לטייח אלא לעבוד על כך ולהפוך זאת למנוף להתגדל עוד ועוד.
אנו צריכים לשאוף ללכת בדרך זו, שבאה בהרבה עבודה, ושייכת לכל אחד ואחד.
1 "לקחת את הסיבה" זה מושג שר' אשר דיבר עליו הרבה. הקב"ה שולח לאדם סיבות להינצל מחטאים, מעין דמות דיוקנו של יעקב שנגלתה ליוסף והצילה אותו מאשת פוטיפר, והאדם צריך לנצל את זה ולקחת את הסיבה כדי להימנע מהחטא. אם הוא מבין שהקב"ה שולח לו כל דבר – הוא יכול לקחת את זה ולהינצל מחטאים.
2 תלמיד חכם ירושלמי, שהיה עובר הרבה בישיבות הסדר בתחילת דרכן, לומד עם תלמידים ומחזק את הישיבה, והגיע גם לישיבתנו בשנותיה הראשונות.