לחיות עם פרשת השבוע – הוו מתונים!
חז"ל דרשו בכמה פנים את הקשר שבין סוף הפרשה הקודמת ובין תחילת הפרשה שלנו. הדרשות מבוססות על כך שהפסוק הפותח את הפרשה פותח בו' החיבור (שמות כ"א, א'):
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
לאיזה ענין שהוזכר קודם לכן מתחבר הפסוק הזה?
נעמוד על אחת הדרשות בתנחומא (משפטים, ו'):
ודיינים צריכין לחמוצי (להשהות) דינייהו, כדדרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונים בדין, שנאמר: "לא תעלה במעלות וגו'", וסמיך ליה: "ואלה המשפטים", ותנא "אשר לא תגלה ערותך", וכי ערותן של כהנים מגולות היו, והלא כבר נאמר (שמות כ"ח): "ועשה להם מכנסי בד", אלא לומר לך כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין, שנאמר (ישעיה א'): "אשרו חמוץ" – אשרי הדיין המחמיץ את דינו.
פרשת יתרו מסתיימת בפסוק (שמות כ', כ"ב):
וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
פסוק זה מלמד שאין לפסוע פסיעה גסה במקדש, אלא ללכת במתינות.
הסמיכות לפרשת משפטים מלמדת שגם הדיינים צריכים לנהוג במתינות בדין. עליהם להמתין, לשמוע את כל הצדדים ולשקול את כל השיקולים – ורק אז לפסוק את הדין.
מהי המשמעות של האיסור על פסיעה גסה במקדש?
ישנה הלכה נוספת בענין פסיעה גסה – אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת (עי' שבת קי"ג ע"ב).
נראה שמשמעות הדברים היא, שכאשר האדם עושה מעשה אקטיבי – הולך, מדבר ואפילו חושב – הוא לא מקשיב. הוא נתון כולו במעשים שהוא עושה. הפוסע פסיעה גסה מרוכז בפסיעותיו, ואינו מקשיב למה שנמצא מסביבו. אף כי הקולות מגיעים לאוזניו והמראות לעיניו – הוא לא קולט את אשר הוא שומע ורואה. "איידי דטריד למיפלט לא בלע".
התורה אומרת לאדם – במקדש אל תפסע פסיעה גסה. תקשיב למציאות שסובבת אותך. המציאות במקדש מלאה קדושה, משדרת אלוקות ותפיסה עמוקה על החיים, ואתה צריך להקשיב לכך ולא להיות עסוק בפסיעותיך.
פרק ע"ג בתהלים מעלה שאלות קשות (תהלים ע"ג, א'-ט"ז):
מִזְמוֹר לְאָסָף… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה… הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל… וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי.
מדוע הרשעים בשלום ובשלוה, והצדיקים סובלים?
אולם באמצע הפרק משתנה התמונה (תהלים ע"ג, י"ז):
עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם.
כשמגיעים למקדש – קולטים את המציאות בצורה שלמה, רואים את הכוחות השונים הפועלים בעולם, מבינים מה חשוב ומה לא חשוב – והשאלות נעלמות. כשמקשיבים לקודש – אין שאלות.
גם השבת דורשת הקשבה. השקט וחוסר העשיה יכולים לפעול פעולה ברוכה על האדם – אם יקשיב להם ולא יהיה טרוד בפסיעותיו.
במסכת כלה (כלה רבתי פ"ה) מרחיבים חכמים את הענין לכל החיים:
הוי דן את דבריך עד שלא תוציא אותם מפיך, חשוב מעשיך לדרך ארץ ותן שכר לפסיעותיך, והצדק לעולם עליך את הדין והוצא עצמך מן התרעומת, ודן את חברך לכף זכות אל תכריעהו לכף חובה.
הן ביחס לפסיעות והן ביחס לדיבור – צריך להיות מתון, לחשוב על הדברים ורק אז לעשותם.
יש מקום להרחיב בעניינה של ההקשבה – באופן כללי ובמיוחד בתקופה של בחירות שאנו מצויים בה.
החלק החשוב ביותר בהקשבה הוא הקשבה של האדם לעצמו. בעולם שלנו אדם לא מספיק מקשיב לעצמו. בעולם המערבי יש פחד גדול של האדם מלהישאר עם עצמו. הרבה אנרגיה מושקעת כדי שהאדם לא יהיה עם עצמו רגע אחד בשקט, ללא גירויים וללא הסחות דעת. האדם נמצא במירוץ מתמיד, ולרגע אחד אינו מקשיב לעצמו – לאן אני רץ? מהם היעדים שלי? מי אני? מהי האישיות שלי? מהן המידות שלי? האם אני מרוצה מעצמי? מה אני רוצה לעשות היום, בתקופה הקרובה? מה אני רוצה לעשות בחיים באופן כללי?
רוב בני האדם אינם יושבים וחושבים ומקשיבים לעצמם כדבר שבשגרה. בכל הזדמנות – צריך לארגן איזו פעילות, לעשות משהו – העיקר לא להישאר ולהקשיב ולחשוב עם עצמי. כיום יש לכל אדם מכשיר סלולרי ביד, ואין כל חשש שהוא יהיה לבד עם עצמו ויצטרך להקשיב לעצמו… פעמים רבות זה נובע מפחד של האדם להיות עם עצמו. לכן יש כאלה שקשה להם מאוד להתנתק מהמכשיר.
סיפר לי אדם שביקש פעם מבני זוג לעשות אצלו "בייביסיטר". אחרי חצי שעה הם התקשרו אליו – אין לך טלויזיה, ואין לנו מה לעשות, אנחנו מבקשים שתחזור. הם לא היו מסוגלים להיות עם עצמם בלי לעשות משהו.
במלחמת המפרץ היתה תופעה נרחבת – אנשים נכנסו לחדר האטום, ולפעמים שהו שם זמן רב עם עצמם ומשפחתם. להרבה אנשים זה גרם לגלות דברים חדשים – היו שגילו פתאום את עצמם ואת הקשר שלהם לבני זוגם, והיו שגילו, חלילה, שאין ביניהם קשר.
חשוב ליצור מלכתחילה הזדמנויות של האדם להיות עם עצמו ולהקשיב.
מתוך כך, חשוב לבנות את ההקשבה לעולם שסביבנו. לחברה, לעולם, אפילו לנוף. גם כשהולכים לטייל – אין לאן למהר. כדאי לראות ולהקשיב. פעם לימד אותי מישהו להקשיב לקולות של הציפורים בבוקר. פתאום שמתי לב לעושר של הקולות שמשמיעות הציפורים. כשמקשיבים, פתאום מגלים איך הציפורים שרות זו לזו, וכנראה הן גם אומרות שירה לפני הקב"ה.
כשאנו מתפללים – האם אנו מתפללים "בפסיעה גסה"? האם אנו רק אומרים את המילים, ואפילו מבינים אותן, אך לא מקשיבים להן? כדאי לעצור לכמה שניות ולהקשיב – מה אומר המזמור שאני אומר עכשיו?
גם כשלומדים תורה – להקשיב לתורה – מה התורה אומרת, מה הקב"ה אומר ומה רצונו ממני?
עלינו להיות בתנועה נפשית של מתינות והקשבה.
מתוך כך, יש להתבונן על תקופת הבחירות.
מספרים על הרב קוק, שכששאלו אותו מה הוא מצביע, ענה שהוא שם במעטפה את כל הפתקים של כל המפלגות. אין מפלגה שאין בה נקודה של טוב1.
ההקשבה נובעת מהבנה שאין תנועה של אנשים ללא אמירה שבאה להשלים חסרון שקיים בעולם. רבים לא יצליחו להגשים את תכניותיהם ואולי גם אינם ראויים לעשות זאת, אך דרכם מבטאת צורך שקיים בציבור. לכן חשוב להקשיב לכל המפלגות, ולדעת מהם הערכים שהציבור מעריך.
מובן מאליו, שלרב קוק היתה דעה ברורה באשר לדרך בה יש לפעול. אף על פי כן, זה לא מנע ממנו להקשיב לדעות אחרות, אף שהיו הפוכות ממנו.
דוגמא לכך ניתן לראות בדבריו באחת מאגרותיו. בקונגרס הציוני היה דיון האם לקבל את "תכנית אוגנדה", ולהקים את המדינה היהודית באוגנדה, או להמשיך ולפעול למען הקמת המדינה בארץ ישראל. ודאי שהרב קוק תמך בארץ ישראל. אף על פי כן הוא כותב כך (אגרות ראי"ה אגרת י"ח):
והנה אינני נכנס כלל בהויכוח שבין "ציוני ציון" לה"אוגנדיים". ודאי נמצאים בשתי המפלגות אנשים ישרים ואוהבי-עמם באמת, שאינם פונים כלל עורף להעבר, כמו שישנם אנשים כאלה גם בין המתנגדים לעיקר התנועה הציונית בכללה. סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח. וממילא מובן שאין האוגנדיים זקוקים כלל להגן על עצמם בהודעה הכוזבת הזאת, שהם פונים עורף אל העבר. עדים הם המזרחים, שלא יוכל איש לחשוד אותם שהם פונים עורף אל כל העבר, ועם כל זה הם אוגנדיים.
הרב כותב על שתי המפלגות – כאילו באמת אין לו דעה משלו בענין. יש כאן ביטוי ליכולת להכיל גם כאלה שחושבים הפוך ממך, בלי להרגיש שזה מאיים על הקיום שלך. אם אתה מקבל את העובדה שחושבים אחרת ממך – זה לא פוגע באמת שלך ובדרך שלך.
חשוב להכיל דעות שונות, ולהכיר את המאוויים של הציבור בכללו.
אכן, פעמים רבות מתערבים בפוליטיקה כוחות נוספים. לא הכל נעשה לשם הטוב בלבד. אף על פי כן, חשוב לדעת שיש בכל מפלגה אנשים טובים. אילו נלמד להקשיב לכל הדעות – הדבר יתן לנו עוצמה גדולה יותר בדרך בה אנו הולכים.
מן הסתם עולה בקרב חלק מהאנשים שאלה: האם זה לא מסוכן? אם אנשים יקשיבו לכל מיני דעות – אולי הם ישתכנעו וילכו אחריהן?
אף על פי כן: הוו מתונים. חשוב להקשיב ולהכיל דעות שונות. האמירה שיש נקודה חיובית בדעה אחרת לא אומרת שאתה צריך להיות כזה. אתה נשאר בעמדתך, וקולט נקודות חיוביות מדעות אחרות.
דוגמא נוספת לכך מהרב קוק.
הקומוניזם היתה תנועה שהתנגדה ליהדות ולאמונה בכלל. הרבה צרות קשות נולדו לעם ישראל מתנועה זאת.
אולם, גם בתנועה זו מצא הרב קוק נקודות חיוביות.
אדם ששני בניו נעשו קומוניסטים, פנה לרב קוק בשאלה כיצד לנהוג עימם. הרב קוק ענה לו (אגרות ראי"ה אגרת נ'):
ואשר בעצתי ישאל על דבר התנהגותו עם בניו, כבר אמרתי לכ"ת בהיותו פה עמנו, ששיטתי היא להתנהג דוקא במדת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה, ובאמת הם הם הנם גופי תורה…
אל תצא נגדם ואל תגיד להם שהקומוניזם הוא שלילי. הם רוצים טוב – והטוב הזה נמצא בתורה בצורה מאוזנת, במידה ובמשקל הנכונים.
המחשבה על הנקודות החיוביות שיש בכל דעה – מחזקת את הדעה שלך.
אמרו חכמים (עירובין י"ג ע"ב):
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן…
רק אחר שבית הלל הקשיבו לדעת בית שמאי, הבינו אותה והפנימו אותה – הם קבעו את דעתם. לכן הלכה כמותם. האמת כלולה מפנים רבות ושונות (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב):
כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור… וכן הוא אומר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים".
גם הצד של הטמא ניתן על ידי הקב"ה, וצריך להקשיב לו, גם כשההלכה היא "טהור". האמת מזוקקת "שבעתיים" – מארבעים ותשעה צדדים – ואז היא אמת שלמה, מלאה וחזקה.
בעל הטורים אומר:
סמך "משפטים" ל"ולא תעלה במעלות", לומר הוו מתונין בדין, כלומר לא יעלו אלא ילכו במתון. מעלות בגימטריא מתונים.
זו אמירה שמחייבת אותנו, בני ישיבת מעלות, להיות מתונים, להקשיב ולהכיל דעות שונות, ומתוך כך להתחזק בעמדתנו, מתוך שתהיה כלולה מכל הצדדים והפנים של המציאות.
1 עי' במאמר "למלחמת הדעות והאמונות", אורות עמ' קכ"ט.