שמירת הלשון
בשיחה זו נעסוק בענין שמירת הלשון.
חכמים האריכו לבאר את המרכזיות והחשיבות של שמירת הלשון. דבר זה חשוב במיוחד בדורנו, שבו עם ישראל חוזר לארצו ולמדינתו.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה אומר, שבהשגחה אלוקית כתב החפץ חיים את ספריו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון", בתקופה של שיבת עם ישראל לארצו. זהו הבסיס לגאולה. כל חברה צריכה להיות מיוסדת על לשון נקיה. זהו אחד היסודות של המדינה ושל החברה.
חברה שבנויה על שמירת הלשון – יוצרת איכות חיים מיוחדת. אדם יודע שגם אם מעד, טעה ופעל לא נכון – אף אחד לא ידע מזה, והוא לא יהיה יעד להתקפות. כבודו לא יירמס. הוא יכול להתרכז בתיקון מעשיו.
שמעתי פעם על מושב שיתופי, שחבריו הקפידו מאוד שלא לדבר לשון הרע. היה מקרה שבו נהג אחד מחברי המושב ברכב של המושב, והתנגש בעץ. במשך חודש היה הרכב במושב כשסימני ההתנגשות עליו – ואף אחד מהחברים לא שאל מי עשה את זה ואיך זה קרה.
זו איכות חיים! במקום לפעול כמו הטבע האנושי, ולהתחיל לשאול ולספר איך זה קרה, וכמה הנהג שלומיאל, ועוד ועוד – פשוט לא שואלים. מי שזה תפקידו – מטפל בענין, וכל השאר – שומרים על פיהם. כך יכול הנהג להשקיע את הכוחות בתיקון מעשיו, בתיקון הנזק, בלי שהוא ישא אות קלון לזמן רב.
חשוב לבנות את החברה על שמירת הלשון.
השימוש בלשון הוא קל מאוד. אדם לא מרגיש שכשהוא מדבר הוא עושה משהו "רציני". "רק אמרתי". לכן חשובה מאוד המודעות למה שאומרים. לחשוב רגע לפני שמדברים. עלינו להתרגל לחשוב על מה שאומרים, ולא להיות עם "לשון קלה על ההדק", ולפטפט כל מה שעל לבנו בלי לשים לב.
צריך להיות שסתום על הפה – האם מה שאני אומר עלול לפגוע במישהו? האם זו אמירה נגד מישהו? איך ירגיש הצד השני עם מה שאני רוצה לומר עליו? הרגישות לכך חשובה מאוד.
אחת מנקודות התורפה בענין זה, היא הדיבור על החלשים בחברה. זה נראה שקל יותר לדבר עליהם. כשאדם משפיל מישהו שחלש ממנו ומוריד אותו למטה – הוא מרגיש גיבור, גבוה יותר. אדם אומר לעצמו: יש לי כח והשפעה. מילה שלי – והמעמד שלו כבר לא אותו דבר.
לכן צריך להקפיד יותר כשמדברים על אנשים חלשים. גם דברים שאולי מותרים באמירה – צריכים זהירות יתירה כשמדובר במישהו שמעמדו חלש.
סיפור שמספרים חכמים במדרש מחדד ענין זה (מדרש תהלים, נ'):
"פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה". ר' יוסי בן חלפתא כשהיה נער היה משחק עם הנערים, ראה אותו איש אחד, אמר ליה: יש לומר לאביך שאתה משחק עם הנערים, אמר לו ר' יוסי: חייך, מה איכפת לך, אם תאמר לאבי הוא מכה אותי, ואתה מרגיל לשונך להיות אומר לשון הרע. הוי, "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה".
מסתבר שר' יוסי, אז יוסי הנער, עשה מעשי נערות עם חבריו הנערים, והיתה סיבה טובה לומר לאביו כיצד הוא מתנהג. אלא שכשאתה שולח פיך ברעה, ומתרגל לדבר רע על אנשים אחרים – הלשון שלך נצמדת לרע הזה, ואתה תמשיך ותדבר רע ומרמה גם במקרים אחרים.
יש לדייק בפסוק, שבראשיתו מוזכר הפה, ובסופו – הלשון. בביאור הגר"א על ספר משלי מבאר פעמים רבות, שלשון היא החלק הפנימי, והיא מבטאת את המשמעות הפנימית של הדיבור, והפה או השפתיים הם החלק החיצוני, והם מבטאים את הדיבור החיצוני.
"פיך שלחת" – הדיבור שלך הוא חיצוני, אמרת מילים בלבד, ואולי היתה לכך אפילו הצדקה. אך התוצאה היא שהלשון שלך, האישיות הפנימית שלך, נצמדת לרע.
נראה שיש בדברים אלו אמירה, ביחס למקרים שבהם מותר לדבר לשון הרע. לפעמים אנו צריכים לדבר על מישהו – כמורים, כהורים וכדומה. המטרה היא חינוכית ולפעמים זה חיוני וטוב וחשוב.
יחד עם זאת, במקרים כאלו חשוב להיות ערים לכך שאנו מדברים לשון הרע. אמנם מותר, אבל זה עדיין לשון הרע, וצריך להישמר שהדיבור הזה לא ירגיל אותנו לדבר רעה על אנשים אחרים.
על כן צריך במקרים אלו להיזהר שלא להוסיף מידע מעבר להכרחי. למשל, בישיבת מורים דנים בתלמיד, ומעלים משהו שלילי עליו. אין צורך שכל אחד מהנוכחים יזכיר את כל מעלליו של אותו תלמיד. מה שענייני ודרוש תיקון כעת – יש לומר. מעבר לכך – אסור להוסיף אפילו מילה אחת.
חשוב לדעת, שגם לאמירת לשון הרע לתועלת – יש הלכות וכללים ברורים. אחד הכללים הוא, שאסור להוסיף אפילו מילה אחת מעבר להכרחי. מה שנאמר לצורך – זה מותר ואף מצוה, כי המטרה היא לתקן ולהוסיף טוב. אך מילה שנאמרה שלא לצורך – היא לשון הרע!
כיון שבא לידינו מדרש זה, נעסוק במדרש נוסף העוסק בדיבור על החלשים בחברה (מדרש תהלים, נב):
"מה תתהלל ברעה הגבור". אמר דוד לדואג: אתה גבור ועשיר וראש לסנהדרין – יתעסק ברעה הזאת ואומר לשון הרע?! "ברעה הגבור"?! אמר לו: וכי מה גבורה היא, אדם רואה את חבירו על פי הבור ודחפו בבור, או רואה את חבירו על ראש הגג ודחפו, זו גבורה היא?! אלא אימתי נקרא גבור, בשעה שחבירו בא ליפול לבור ואחזו בידו שלא יפול, וכן מי שרואה חבירו נופל לבור מעלהו מן הבור. ואתה ראית שאול כועס עלי, ואף אתה הטלת מים על איבריי, "ברעה הגבור"?! כך אדם עושה?!
כך הוא לשון תחילת המזמור (תהלים נ"ב, א'-ג'):
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד. בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ. מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם.
אלו הם דברים פשוטים, אך משמעותם רבה, גם מהבחינה המעשית.
המדרש מתמקד במילים "ברעה הגיבור", ומוסיף סימן שאלה אחריהם. יש בדברים אלו בירור: מהי גבורה.
דואג האדומי בא אל שאול, ואומר לו שדוד נפגש עם אחימלך. דואג מרגיש שדבריו משנים את ההיסטוריה. דיבור אחד שלו – ושאול משנה את דרכיו. דוד בסכנת מיתה. עיר שלמה נהרגת – נב עיר הכהנים. איזו עוצמה. דואג מרגיש גיבור גדול. מילה שלו – משנה את כל ההיסטוריה.
על כך אומר לו דוד: "ברעה הגבור"?! וכי זו גבורה?! אתה מרגיש גיבור כשאתה אומר רע? כשאתה משפיל מישהו? כשאתה דוחף מישהו אל הבור?
זו רק תחושה של גבורה, אך אין זו כלל גבורה. אם אתה מעלה מישהו מן הבור – אתה גיבור. הגבורה הפנימית, הנפשית, האמיתית, היא להציל מישהו כשהוא עומד ליפול.
לשון הרע זה כמו להפיל מישהו לבור.
יש אנשים שבמצבם החברתי הם על שפת הבור. מישהו מעד, נמצא כרגע במצב לא מוצלח, אולי הוא סתם אדם מעצבן. מה עושים במצב כזה? האם עוזרים לו ליפול עוד ועוד? צוחקים עליו, לועגים לו, עד שהוא כבר לא יכול לקום?!
בדרך זו אפשר לדחוף אדם עד לקצה. שמעתי פעם על כיתה שהיה בה מישהו מעצבן, וחבריו ירדו עליו – עד הסוף. רק בהלויה שלו הם הבינו מה עשו לו, והבכיות שלהם היו מזעזעות.
ההשלכות של "גבורה" כזו הן קשות מאוד.
על כך אומר דוד – הגבורה האמיתית היא כשאתה מרים מישהו כזה. שהחולשה שלו מוציאה ממך את הטוב, ולא את כל הרע והרעל שבך.
לפעמים מגיע אורח למקום – לישיבה, לקהילה וכדומה. הוא במבוכה, לא יודע כיצד נוהגים. אתה יכול לעזור לו ולהדריך אותו, ואתה יכול לנצל את המבוכה שלו ולהראות לו שאתה "בעל הבית". אני ואפסי עוד. האם זו גבורה?
יש חשיבות רבה ללימוד הלכות לשון הרע. נתייחס לשתי נקודות בהקשר לכך.
א. הלימוד של ההלכות חשוב לא רק לידיעה מה מותר לומר ומה אסור. החשיבות העיקרית של הלימוד היא בהגברת המודעות ללשון הרע.
מי שלא רגיל לכך שיש איסור לומר לשון הרע – איננו מודע כלל למה שהוא אומר. לכן השלב הראשון הוא להיות מודע לכך שיש דברים שאסור לומר, והדברים שאמרתי, הם לשון הרע חלילה.
נכון, בשלב ראשון קשה להימנע מאמירת לשון הרע. אך לפחות להיות מודע לכך שזה אסור. להיות מודע למה שיוצא מהפה. אחר כך מתקדמים הלאה ומפסיקים לדבר דברים אסורים.
כשאדם לומד על הנושא, ומבין שמילה רעה על מישהו קשה לו יותר ממכה פיזית – זה מסייע לו להיזהר בדבריו. הנזק הגדול של לשון הרע – גם למדבר ולשומע וגם למי שמדברים עליו – הוא יותר מנזק פיזי. המדבר מוציא את הרע שיש בו, וכך גם מי ששומע לשון הרע. זה מפגש עם הרע שבך. מי שנאמר עליו לשון הרע – נפגע בצורה קשה. זו פגיעה לטווח ארוך, שקשה לקום ממנה. כשיודעים זאת – זה עוזר להיזהר במה שאומרים.
ב. לאחר המודעות, חשובה ידיעת ההלכות לפרטיה.
הרבה פעמים מתעוררות לאדם שאלות בהלכות לשון הרע – מבררים אצלו לצורך שידוכים, לצורך קבלת חבר לעבודה, הוא מתלבט אם לספר למנהל שלו דברים על אחד העובדים. יש מקרים בהם אדם מחליט שהוא צריך לספר את הדברים. במקרים כאלו, ההמלצה היא לעבור על ההלכות בספר "חפץ חיים" על סיפור לשון הרע לתועלת.
בדבריו שם הוא מונה כמה וכמה תנאים כדי שאפשר יהיה לספר לשון הרע – חשוב לשים לב איך אומרים את הדברים, מה בדיוק אומרים ולמי אומרים. יש בירורים שצריך לברר לפני שמספרים – האם ראית בעיניך את מה שאתה רוצה לספר או שרק שמעת על כך ממישהו אחר? אם רק שמעת – אינך יכול לספר זאת הלאה. כמו שבית דין אינו יכול להכריע אלא על פי עדות בראיה ברורה, כך אתה – אל לך להכריע את גורלו של אדם בלי שראית בעיניך את הדברים.
הדברים שאתה מספר יכולים לקבוע האם האדם שאתה מספר עליו יפוטר מעבודתו, האם השידוך יצליח. לכן אתה צריך לנהוג כמו דיין – האם בית דין היה מקבל את העדות שלך? אם לא – אסור לך לספר זאת. אתה עוסק בדיני נפשות.
על כן חשוב לפני שמספרים לשון הרע – כשמותר לספר – ללמוד שוב את ההלכות, כדי שנדע בדיוק מה לומר ואיך לומר.
אל תאמר לעצמך – "בשביל שידוך מותר לספר", ואז אתה אומר את כל מה שאתה יודע. גם כשמותר לספר – יש לכך הגבלות ותנאים שחיוני לעמוד בהם.
בגמרא מובא (ערכין ט"ו ע"ב):
תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
כשם ששלוש העברות הביאו את חורבן הבית, כך לשון הרע גורם לחורבן החברה, לגלות עם ישראל ולחורבן הבית.
ומכאן שגם הגאולה, כפי שהזכרנו בתחילה, תלויה בשמירה על לשון נקיה. שמירת הלשון היא שמירה על קיומנו כאנשים, כחברה וכאומה.
ובע"ה יתקיים בנו (משלי כ"א, כ"ג):
שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ.