לחיות עם פרשת השבוע – פרשת בחקותי
פרשת בחוקותי, החותמת את ספר ויקרא, מיוחדת בפרשת הברכה והתוכחה שבה, המהווה רוב מנין ורוב בנין של הפרשה. במיוחד התוכחה, תופסת את המקום המרכזי.
שני פסוקים בתוכחה, נדרשים בצורה שיש בה ברכה, "מידה טובה לישראל".
א. ויקרא כ"ו, ל"ב:
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.
דרשו על כך חכמים, ומובאים הדברים ברש"י:
והשמתי אני את הארץ – זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה.
והרמב"ן מפרט יותר (בפירושו לפס' ט"ז):
וכן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
אומות רבות ניסו במהלך הגלות ליישב את הארץ – ללא הצלחה. הצלבנים, המוסלמים ועוד ועוד – "ואין לאל ידם".
ומאז הגיע עם ישראל לארץ – לפני למעלה ממאה שנה – הצלחנו בתוך זמן קצר להתגבר על הקדחת, על הביצות, להפריח את השממה, להצליח לגדל גידולים בנגב, בגוש קטיף ת"ו, ובמקומות רבים שלא היתה בהם צורה של התיישבות במשך מאות רבות של שנים.
כבר בשנים הראשונות של המדינה היתה זו הצלחה. אני זוכר בצעירותי שהגיעה לארץ משלחת של האו"ם כדי ללמוד מאיתנו איך מקיימים התיישבות בשנות בצורת. "ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה" (עי' רש"י לסנהדרין צ"ח ע"א) – כפשוטו.
ההבטחה הזו נאמרה בתורה, תוארה על ידי הרמב"ן – והמציאות מראה שאכן כך הוא. "אין ארצנו מקבלת את אויבינו". אנו זכינו לראות גם כיצד הארץ פורחת בפנינו, לאחר שהיתה במשך דורות רבים שוממה לאויבינו.
ב. ויקרא כ"ו, ל"א:
וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.
דרשו על כך חכמים (משנה מגילה פ"ג מ"ג):
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר: "והשימותי את מקדשיכם" – קדושתן אף כשהן שוממין…
דרשו חכמים, שבפסוק נאמר שהשממה תהיה במקדש – גם בעת השממה הכתוב קורא לכך מקדש.
בספרא (פרשה ב', פרק ו') דרשו על כך:
מקדש, מקדשי, מקדשיכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.
במאמר מוסגר יש להדגיש, שיש בפסוק זה מקור חשוב על היחס הראוי לבית הכנסת ובית המדרש. דרשה זו מובאת להלכה. קדושת בית הכנסת היא מדאורייתא. יש לנהוג בבית הכנסת כבוד – בכל עת ובמיוחד בזמן התפילה והלימוד. אין לדבר דברי חול, אין להיות באוירה של קלות ראש – כמו מורא מקדש כך צריך להיות היחס לבית הכנסת.
על שני הפסוקים שהבאנו יש לשאול – אם הקב"ה רוצה ללמד אותנו "מידה טובה לישראל" – מדוע זה בפרשת התוכחה?! האוירה הכללית של התוכחה היא אוירה קשה. הרבה דברים קשים שיקרו לעם ישראל מתוארים כאן, ומדוע כאן המקום להזכיר את טובתם של ישראל?
יש דברים, שאי אפשר לפגוש אותם אלא בזמן התוכחה. בזמני שִגרה איננו פוגשים דברים אלה, ודוקא בשעת משבר צפה המידה הטובה ועולה. אין דרך אחרת לפגוש זאת – אלא בתוכחה.
כשעם ישראל יושב בארץ, ומגדל ילדים ונכדים בארץ – הכל נראה רגיל. אדם שנולד וגדל בארץ, איננו מרגיש את החשיבות הגדולה של הישיבה בארץ, את האור האלוקי המאיר בה, את הסגולה המיוחדת של ארץ ישראל. הוא כאן כי נולד כאן. זו ארץ מולדת עבורו.
לכן גם עלולות לצוץ בקרבו מחשבות, שאולי במקום אחר יכול להיות טוב יותר. הוא לא מרגיש את סגולתה של הארץ.
אולם כשיש משבר, ועם ישראל גולה מארצו, מופיעה הסגולה. עם ישראל רואה שאף עם אחר לא מצליח להתיישב כאן. ניכר לעין שארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל, כאשה שהלך בעלה למדינת הים, והיא מחכה לבעלה.
כל עם אחר שניסה להתיישב בארץ – הארץ הקיאה אותו. הארץ הוציאה בעבורו את הקדחת והכולרה, את הביצות והשממה – והעמים כולם עזבו. הארץ לא נותנת לעם אחר להתיישב כאן, במשך אלפי שנים.
גם הצד השני ניכר לעין. עם ישראל גלה מארצו – "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ" (דברים כ"ח, ס"ה). בכל מקום יש גירושים, גזרות ואנטישמיות. עם ישראל לא מוצא את עצמו בגלות, ומשתוקק אל הארץ. בדורנו אנו רואים יהודים מכל העולם שבאים לארץ. כולם לא רואים את מקומם בגלות, ורואים בארץ את ארצם.
כשעם ישראל יוצא מהארץ, רואים את הקשר המיוחד שבין הארץ והעם. הארץ איננה מעניקה מטובה לעמים אחרים, והעם לא מוצא מנוח בארצות אחרות.
באופן דומה אפשר להתבונן על היחס לירושלים ולבית המקדש.
כשבית המקדש בנוי, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם – יש בכך קדושה הניכרת לעין. כשאדם עולה לרגל ורואה את המראה האדיר של המקדש בבניינו – הוא חש התרוממות רוח.
אולם כשהמקום שומם, ובכל זאת הקדושה ממשיכה לשרות בו – אנו למדים שהקדושה לא באה ממראהו של בית המקדש או מהכהנים ומהקרבנות – אלא זוהי קדושה עצמית אלוקית.
הקדושה שבמקום היתה כבר בזמן אברהם אבינו, שראה את המקום מרחוק, והיא ממשיכה גם אחר שהבית חרב. אין הקדושה תלויה במקדש.
זו קדושה של המקום שהוא התשתית של העולם – אבן השתיה – שממנה הושתת העולם (יומא נ"ד ע"ב). זהו מקום ההשקה בין העולם הרוחני והעולם הגשמי.
עם ישראל מוציא את הקדושה את הפועל בקנין המקום מהאומות, בבנין המקדש ובעבודת הקרבנות.
עצמיות הקדושה ניכרת כשהמקום שומם, ואז ניכר שהקדושה איננה תלויה בדברים אחרים, אלא היא עצמית.
מצאנו בתורה שלושה ביטויים ביחס למקדש:
שמות כ"ה, ח':
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
ויקרא כ"ו, ב':
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'.
ויקרא כ"ו, ל"א:
וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.
זהו הבסיס לדרשת חז"ל על קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות.
"מקדשי" – זהו מקדש של הקב"ה, שבו הקדושה נובעת מבחירתו של ה' במקום.
אולם יש גם "מקדשיכם". יש קדושה שנובעת מאיתנו. אנו יכולים להוסיף קדושה למקום, כשאנו בונים בו את בית המקדש ומקריבים בו קרבנות.
המורא נאמר על "מקדשי" – המורא נובע משם ה' הנקרא על המקום. אך אותו מקום נקרא גם "מקדשיכם" – אנו יכולים להוסיף קדושה בעולם. גם כשאנו בונים בית כנסת – המקום מתקדש, והקדושה הזו נשארת לעולם. "קדושתם אף כשהן שוממין".
יום ירושלים, הוא הזדמנות להיפגש עם קדושתה של ירושלים, ובמיוחד עם הכיסופים לירושלים (כוזרי ה', כ"ז):
ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.
עלינו לבנות את הכיסופים לירושלים, לקדושה המיוחדת שיש במקום הזה.
כיום, עיקר הענין הוא: "בלבבי מקדש אבנה". יש לבנות את הכיסופים למקדש בלב, ולהכשיר את לבבנו לבית המקדש.
בפרשת העקדה נאמר (בראשית כ"ב, ט'):
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.
מבאר הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א):
כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא "ויבן שם אברהם את המזבח", הידוע לו מני אז, חשב וחמד וצייר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אופן וציור יבנה.
המזבח כבר היה מצוייר ובנוי בראשו של אברהם. מאז שהצטווה להעלות את יצחק לעולה, הוא חשב כיצד יעשה זאת וכיצד יבנה את המזבח, והמזבח כבר היה בנוי בראשו. לכן נאמר: "ויבן שם אברהם את המזבח" – המזבח שהיה כבר קיים במחשבתו.
אנו צריכים להגיע לכך שהמקדש כבר יהיה מצוייר במחשבתנו. הכיסופים הגדולים למקדש יגרמו לכך שנבנה אותו בראשנו ובלבנו, מתוך הבנה של הצורך הגדול בבית המקדש. יש לכסוף לבנין הבית במקום שבחר בו ה', בית לשם ה'.
לאחרונה נשאלתי כמה פעמים ביחס לקרבנות. האם כשיבנה בית המקדש תחזור עבודת הקרבנות? איך אנו יכולים לראות את שחיטת הבהמות, את הכהנים מהלכים עד ארכובותיהם בדם? זה יהיה באמת?
זו שאלה נוראה ואיומה. חלק מהתפילה על המקדש צריכה להיות על בנין המקדש בלבנו – שהרגשות, התחושות, המחשבות והדמיונות שלנו יהיו קדושים, טהורים, ומכוונים לרצון האלוקי. כשיבנה בית המקדש ישתנו כל הרגשות שלנו. כשנעלה לבית המקדש ונראה כיצד שוחטים את הקרבן, זה לא יגעיל אותנו, חלילה. הנפש שלנו תשתנה וזה יגרום לנו להתלהבות של קדושה.
עלינו להתפלל על כך, לבנות את המקדש בלבבנו ולצייר אותו לעצמנו, כפי שצייר אברהם את המזבח שעליו עקד את בנו.
בפסוקים שהבאנו, יש הבדל בלשון בין הארץ למקדש. על הארץ נאמר: "הארץ", סתם. על המקדש נאמר: "מקדשיכם" – שלכם. ירושלים תלויה במדרגה של עם ישראל.
בשם הרב קוק זצ"ל יש דרשה על פסוקי תהלים (תהלים ס"ט, ל"ו-ל"ז)
כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ.
"וישבו שם" – לא נאמר מי. אין בודקים מי מתיישב בארץ. גם מי שרחוק מתורה ומצוות יכול ליישב את הארץ.
ההמשך הוא: "וזרע עבדיו ינחלוה" – המשך ההתנחלות בארץ, הדור השני של ההתיישבות, נעשה על ידי "זרע עבדיו", הקרובים יותר לשמירת התורה והמצוות.
אולם "ישכנו בה" – השראת השכינה – זה נעשה על ידי "אוהבי שמו".
יישוב ארץ ישראל נעשה גם על ידי אנשים רחוקים מתורה. אך השראת השכינה, בנין המקדש – זה דבר שתלוי במדרגה של עם ישראל. כשנהיה אוהבי שמו – נהיה ראויים להשראת השכינה. יש מדרגה שעם ישראל צריך לקנות כדי להיות ראוי לכך.
עיקרה של המדרגה הזו הוא אחדות עם ישראל.
"עיר שחוברה לה יחדיו – שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו). עלינו להיות חברים ומחוברים כדי לזכות בירושלים.
נבנה את הכיסופים לירושלים, את אהבת ה' בקרבנו, נרצה בהופעת שמו בארץ, וכך נזכה להתגלות הקדושה בירושלים.