שלום
אנו עומדים ערב יום ירושלים וחג השבועות. שניהם חלים באותו יום בשבוע1, ושניהם שייכים לחלק הרוחני, לבנין התורה והקומה הרוחנית של עם ישראל.
נעיין מעט בנקודה זו, ובמשמעותה אלינו.
בגמרא מובא (שבת פ"ט ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו (במדבר י"ד): "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".
לא מובן, מה אמר הקב"ה למשה, ומה ענה לו משה.
נתמקד בענין אחד: "אין שלום בעירך". הקב"ה מצפה שמשה יאמר לו שלום. מהי משמעות הדברים?
נעיין בשני מקורות נוספים העוסקים בענין של אמירת שלום.
האחד, גמרא בתחילת מסכת ברכות (ו' ע"ב):
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר (תהלים ל"ד): "בקש שלום ורדפהו". ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר (ישעיהו ג'): "ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם".
מה בדיוק גזל אותו אדם לעני, בכך שלא נחזיר לו שלום? זוהי לא התנהגות ראויה, אך מדוע גזלן? מה הוא לקח לו?
השני, משנה בסוף מסכת ברכות (ברכות פ"ט מ"ה):
והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב'): "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'", ואומר (שופטים ו'): "ה' עמך גבור החיל, ואומר (משלי כ"ג): "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר (תהלים קי"ט): "עת לעשות לה' הפרו תורתך". רבי נתן אומר: "הפרו תורתך", משום "עת לעשות לה'".
אין לומר לחבר "היי", או "ביי", ואפילו לא "בוקר טוב", אלא שלום. המשנה רואה בזה הפרת תורה, שהרי זוהי הזכרת שם ה', ובכל זאת תיקנו זאת, משום "עת לעשות לה'". מדוע? מה חשוב כל כך באמירת "שלום"?
כידוע, האדם מורכב משתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית.
איך זה עובד בעולם החי? כשכלב רואה כלב אחר, איך הוא מגיב? הוא נכנס מיד לכוננות. אוזניו מזדקפות, זנבו מונף, והוא בוחן ומרחרח את הכלב השני. מה גורם לכלב להיכנס לכוננות?
הכלב חש מאויים. בעולם החי הנקודה העיקרית היא ההישרדות. המשאבים בעולם מוגבלים, ויש תחרות בין בעלי החיים. מה שכלב זה אוכל – הכלב השני אינו יכול לאכול. לכן כל כלב שהוא רואה – הוא נדרך: הכלב הזה רוצה לקחת לי משהו. אם הוא יאכל – לי לא יהיה מה לאכול.
כך חיים ביער. כל מפגש בין שנים הוא חלק ממלחמת הקיום והתחרות על המזון.
כך חיה הנפש הבהמית. היא נמצאת בתחרות, בעוינות בסיסית עמוקה. כל אדם אחר רוצה לקחת לי, לחטוף ממני, לטרוף אותי.
זו משמעות דברי הגמרא ש"נקרא גזלן". מי שאיננו אומר "שלום", פניו למלחמה. הוא בתחרות על המזון. הוא יוצר אוירה שכל אחד מנסה לקחת מחברו. זוהי הגזלה. חיים ללא שלום הם חיים של גזלנות, שכל אחד מנסה לקחת כמה שיותר, ולדאוג שלא יקחו ממנו.
אמירת "שלום" יוצרת אוירה הפוכה. היא מגבירה את הנפש האלוקית שבאדם על הנפש הבהמית. כשאדם אומר שלום, הוא אומר: אנו שותפים בבנין העולם. אין אנו בעוינות ובמלחמה על משאבים. לכל אחד מאיתנו יש חלק בבנין העולם, ויחד, בשלום, נמשיך לקדם ולהתקדם.
זו המשמעות של הביטוי: "שואל את שלום חברו". מדוע "שואל"? משום שכששני אנשים נפגשים, שואל האחד את חברו: אתה בא לשלום או למלחמה? והוא עונה לו: "שלום".
לכן שואלים את שלום החבר בשם ה'. אם שמו של הקב"ה הוא זה שמוביל את החיים, אם הנשמה האלוקית היא המושלת – אז יש שלום. אך אם הנפש הבהמית היא מרכז החיים, אז אנו במלחמת קיום, וכל אחד נקרא גזלן ביחס לחברו.
אנו "נשמה אחת וגופים מחולקים" (תניא פל"ב). אם הנשמה האלוקית מושלת – אנו מאוחדים, ואם הגוף מושל – אנו נפרדים, אנו בתחרות על השליטה במה שיש בעולם.
המורכבות של הנפש האלוקית עם הנפש הבהמית, קיימת רק בעולם שלנו. בעולמות העליונים יש לכל מלאך תפקיד משלו, אין תחרות ואין קנאה. לכן אומר הקב"ה למשה: "אין שלום בעירך?". אצלנו אין "שלום", כי אין אפשרות למלחמה. אך התרומה שלך למציאות הרוחנית היא השלום. אתה בא בצורה מורכבת מנפש שיש בה צד אלוקי וצד בהמי, וכשאתה אומר "שלום", אתה מגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית. זו התרומה שלך למציאות של העולם הרוחני.
בעולם הרוחני אין אמירת "שלום", כיון שאין אפשרות של מלחמה. אין תחושה של בנין משותף של העולם. זו התרומה של משה ושל העולם החומרי לעולמות הרוחניים.
לכן אמירת שלום היא חשובה כל כך. אנו יכולים לעזור, כביכול, לקב"ה. יש משהו בעולם שלנו, שממשיך ומעצים את המציאות האלוקית – וזהו השלום. בכל אנו מגדילים את כח ה'. כשאנו מזכירים את שם ה', עושים למען שמו – "עת לעשות לה'", אנו מרחיבים את ההופעה של שם ה'.
השלום מיוחד לירושלים, העיר שעושה את כל ישראל חברים. עיר בכל עניינה הוא האחדות.
עמד על כך הרב נריה זצ"ל. קיומה של ירושלים בידינו עומד על הנס. זוהי מציאות אלוקית שניתן לראות אותה.
במלחמת השחרור, ישבו יהודים בירושלים, ניסו להגן עליה – והעיר נפלה ונלקחה מאיתנו. במלחמת ששת הימים, בצורה ניסית ממש – זכינו בירושלים.
כידוע, היתה ברית בין מצרים לסוריה, לתקוף יחד את ישראל. ברית זו גרמה לדאגה רבה בישראל. בשלב מאוחד יותר הצטרף גם חוסיין מלך ירדן לברית, והדאגה התעצמה – שלושה צבאות חזקים, משלושה כיוונים, רוצים לתקוף בבת אחת את ישראל.
היתה בארץ תחושה של פחד. זכור נאומו של ראש הממשלה, שהתבלבל באמצע דבריו. אני זוכר כיצד הרבנות קידשה את "גן מאיר" בתל אביב לבית קברות, כיון שהיו צפויים אלפי הרוגים במלחמה.
ואז, החל השינוי. הוקמה, לראשונה בתולדות המדינה, ממשלת אחדות. היתה תחושה ש"כלו כל הקיצין", וחייבים להיות מאוחדים. ואכן, במלחמה ניסית הצלחנו בששה ימים להביס את שלושת הצבאות. בירושלים עצמה הנס היה גדול יותר. חוסיין לא נכנס מיד למלחמה. רק אחר שהצלחנו בחסדי ה' להביס את צבאות מצרים וסוריה – הצטרפה ירדן למלחמה גם היא. אחר שהצנחנים סיימו את מלאכתם בחזית הדרום – הופנו לירושלים.
הסביר הרב נריה: במלחמת השחרור כל ארגון ניסה לכבוש את ירושלים לבדו. האצ"ל ניסה לפרוץ משער זה, וההגנה משער אחר. כך ירושלים לא יכולה להיות – והיא נלקחה מאיתנו. במלחמת ששת הימים היתה אחדות גדולה – ואז ירושלים חזרה אלינו. ירושלים היא תוצאה ישירה של האחדות בעם ישראל.
במאמר מוסגר: גם במלחמת יום הכפורים קיומה של ירושלים היה ניסי. זכיתי להיות בחזית הירדנית במלחמה זו. היינו בגדוד נ"ט, שהיו בו תותחים מיושנים מאוד, ממלחמת העולם הראשונה. מחוסר כלי רכב, השתמשו בטרקטורים כדי לגרור את התותחים. בכל בקעת הירדן לא היו טנקים. היה חשש גדול – אם ירדן תתקוף – מי יעצור אותה? היא תחזיר לידיה את כל מה שכבשנו במלחמת ששת הימים. צה"ל השתמש בטנקים מקרטון, שהועמדו על משאיות ונסעו באורות מלאים הלוך ושוב, כדי ליצור תחושה של הזזת כוחות בגיזרה. עד כדי כך היה המצב קשה.
וירדן לא תקפה. בצורה פלאית, בניגוד לשכל הישר, היא נשארה בצד, וירושלים נשארה בידינו.
קיומה של ירושלים בידי עם ישראל הוא פלאי, והנקודה החשובה היא האחדות. שמה של ירושלים קשור לשלום, והתורה קשורה אף היא לשלום, כפי שראינו. זה הקשר בין יום ירושלים וחג השבועות.
ההכנה הגדולה לימים הללו, היא בחיזוק השלום. בצורה הפשוטה ביותר – לומר שלום לכל אדם. זה יוצר אוירה טובה, ומחזק את השלום. חשוב מאוד להיות אנשי שלום ולא חלילה להיות חלק ממחלוקת. להסיר מהלב את ההקפדות, ולהיות בשלום עם כל אדם.
כך נקבל את השפע הגדול של ירושלים, ושל התורה בחג השבועות. השלום, הנובע מהגברת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית – הוא הדבר החשוב שאנו צריכים לעמול עליו בימים אלו.
1 דורשי רשומות דרשו בענין זה על ההבדל בין יום העצמאות ויום ירושלים.
כתב האבודרהם (סימני המועדים): "סימן לכל מועדי השנה א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף. פירוש: יום ראשון של פסח יהי תשעה באב והסימן א"ת. ויום שני של פסח יהיה שבועות והסימן ב"ש. ויום שלישי של פסח יהיה ראש השנה והסימן ג"ר. יום רביעי של פסח יהיה יום קנין תורה והוא שמחת תורה והסימן ד"ק. ויום חמישי של פסח יהיה צום כפור והסימן ה"ץ. ויום ו' של פסח יהיה פורים שעבר באותה שנה והסימן ו"ף". ובמשך דורות היה הסימן חסר את הצירוף: ז"ע, שלא מצאו בן זוג לשביעי של פסח. בדורנו התחדש ביום העצמאות חל לעולם ביום שחל בו שביעי של פסח.
אמרו על כך: בשביעי של פסח היה נס לכולם. כל עם ישראל שייך לקריעת ים סוף. לכן גם יום העצמאות נחוג על ידי כל העם. שבועות הוא יום ששייך ללומדי התורה. לכן יום ירושלים, שחל באותו יום בשבוע, נחוג רק על ידי לומדי התורה…