מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
בעומדנו ערב חג השבועות בשנת שמיטה, מתבקש לעסוק בשאלה ששאלו חז"ל (רש"י ויקרא כ"ה, א'):
מה ענין שמיטה אצל הר סיני.
מדוע דיני השמיטה נאמרו תחת הכותרת (ויקרא כ"ה, א'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
תשובתם של חכמים, כפי שהיא מופיעה ברש"י:
אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
עדיין יש מקום לשאול: מצוות רבות בתורה, ויכול היה הקב"ה לבחור מצוה אחרת, כדי ללמדנו שהתורה ניתנה בכלליה ובפרטיה בהר סיני.
ביאורים רבים נאמרו על הקשר המיוחד של שמיטה להר סיני, ונאמר אף אנו דברים בענין.
המשותף להר סיני ולמצוות שבפרשת "בהר סיני" הוא הספירה. אנו סופרים בספירת העומר שבעה שבועות, וחג מתן תורה חל ביום החמישים. כך גם סופרים שבע שבתות שנים, והיובל חל בשנה החמישים.
יש להבין את המשמעות של הספירה לקראת המדרגה החמישים, שמעל למציאות.
שנת היובל היא שנה של דרור, חירות, חופש. בשנת היובל משתחררים העבדים, חוזרות הקרקעות לבעליהן – המציאות כולה נמצאת בחירות עליונה. השמיטות מובילות לקראת היובל, וגם בהן האדם חופשי מעבודה בשדהו.
גם הר סיני שייך למושג החירות, כפי שאמרו חכמים (אבות פ"ו מ"ב):
ואומר: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא "חרות" אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
במקומות נוספים מלמדים חז"ל כי במעמד הר סיני הגיע עם ישראל מדרגה עליונה של חירות – חירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות1. אמנם אחר חטא העגל נפלו ממדרגתם, כפי שאומר הכתוב (תהלים פ"ב, ו'-ז'):
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
גם היום, העוסק בתורה, טועם מעט מהחירות שהגיע אליה עם ישראל במעמד הר סיני.
מול החירות, עומדים ערכים נוספים. הערך המרכזי הוא: עול.
בקריאת שמע אנו מקבלים על עצמנו "עול מלכות שמים"2. בזוה"ק מבואר הענין (ח"ג בהר, ק"ח ע"א, בתרגום):
אלא סוד זה כאן למדנו, כתוב (במדבר י"א): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", בלי ברכה. שלא היה עלינו במצרים העול שלמעלה. בא וראה, עבדים פטורים מעול המלכות שלמעלה, ולכן פטורים מן המצוות. מהו עול מלכות שמים, אלא כאותו שור שנותנים עליו עול בהתחלה כדי להוציא ממנו טוב לעולם. ואם לא מקבל עליו אותו עול, לא עושה דבר. כך גם צריך לאדם לקבל עליו עול בהתחלה, ואחר כך שיעבוד בו בכל מה שצריך. ואם לא יקבל עליו את זה בהתחלה, לא יוכל לעבוד.
בלי העול, השור יכול ללכת בשדה הלוך ושוב – ולא יקרה כלום. כששמים עליו עול – כל צעד שלו מביא חיים לעולם.
כך גם האדם. עליו לקבל עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך לקבל על עצמו עול מצוות (עי' ברכות פ"ב מ"ב). כשאדם מקבל על עצמו עול, הרי שהמצוות הן כמו המחרשה – הן יוצרות שריטה באדם ובעולם. אולם אם עושה את המצוות בלא קבלת עול – רק משום שהוא מתחבר וכך טוב לו – זה לא משפיע ולא צומחת מזה ברכה לעולם. כשהמצוות נעשות רק כי זה כיף – זה לא משפיע על העולם, אך אם הוא מחוייב – כל מעשה מטביע את רישומו בעולם.
משמעות נוספות של העול, היא הגבולות שהעול יוצר לאדם.
בשיר השירים (ב', ז') נאמר:
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
מבאר זאת הרמב"ן (האמונה והבטחון, פרק י"ט):
ודע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב"ה או אחד מנפלאותיו, יש לפניו התעוררות כפי מחשבת מעלת החושב, וזה שאמר הכתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו'". וכשההתעוררות ההיא מתעורר על דבר ריק – במה יברכהו, והוא ראוי אל ההפך. וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם שלא לעשות. ופי' "עד שתחפץ", עד שתצא מן הכח אל הפועל… לא התעוררות האהבה עד שיהיה שם הדבר הראוי שיהיה התעוררות בזה על ידו. זהו "עד שתחפץ", שתעשה חפץ על ידי הסבה ההיא…
כשאדם מתעורר לאהבת ה' – עליו ליצור כלי שאליו תיכנס האהבה. צריך הוא לעשות מצוה או דבר אחר שהוא יהיה הכלי שיקבל את האהבה הזו. בלא כלי מעשי, מציאותי, שאליו תיכנס האהבה – לא יהיה לה קיום.
אין קיום בעולם לדברים שאין להם כלים.
כך יש להבין את המצוות. אהבת ה' היא דבר עליון וחשוב, אך בלי "עול מצוות" – האהבה אינה יכולה להתקיים.
הכלי יוצר גבולות לדברים העליונים והמופשטים. הגבולות חיוניים לקיומם של דברים עליונים.
העולם הפוסט-מודרני סובל רבות מבעיית העדר הגבולות. גם אנו חשים ברוח הזו והיא משפיעה עלינו.
כל נסיון להציב גבולות3 ולקבוע מסגרת – נדחה. מסגרת לאומית, מסגרות של מגדר וכדומה – לא קיימים.
בעולם הפוסט-מודרני לא ניתן לומר מה נחשב יפה ומה מכוער, מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון. הגבולות מטושטשים לחלוטין, וכל נסיון להגדיר גבולות נשמע פרימיטיבי.
יש בזה נקודת אמת גדולה. העולם חש שהגיע זמן התגלות העולם האינסופי, התגלות של מרחבים ללא גבולות. מי שחש את התחושה האינסופית, איננו מוכן לקבל גבולות מכל סוג.
למשל, בתכנית בטלויזיה יכולים לראיין חיים שמסר את נפשו להציל את חבריו, ומיד אחריו דוגמן "צעיר ומבטיח". שניהם יזכו לאותו יחס, ללא כל נסיון לומר מי נכון או חשוב יותר. זוהי תפיסה האומרת שלא ניתן להגדיר מהי הדרך הנכונה לחיות. כל אדם בוחר את דרכו – ואין יתרון לאחד על חברו. מושגים כמו מסירות או שליחות כלל לא קיימים. אין מחוייבות לאמת, לדרך, לערכים. הכל בא מהאדם עצמו.
יש בתפיסה זו גרעין נכון, אך הצורה שבה הדברים מופיעים כיום בעולם – איננה נכונה ואיננה ראויה כלל.
כנגד תפיסה זו באים חכמים ואומרים: אין חירות ללא גבולות, ללא עול. השמיטה – ניתנה בהר סיני. החופש של השמיטה זקוק לחוקים ולגבולות שניתנו בסיני.
התורה מלמדת אותנו, שהקב"ה ברא את העולם ונתן לו נשמה, ומתוך כך תפקיד ושליחות. אמנם אנו שואפים לחופש, אך לא לחופש של העדר גבולות. העולם לא נוצר במקרה מתוך מפץ, ותפקידנו לא מסתכם בהישרדות בעולם, מנקודת הלידה לנקודת המוות.
יש לעולם ולאדם שליחות וייעוד. הקב"ה ברא את העולם ונתן לו כיוון. לכן יש לעולם חוקים, והם המוציאים אל הפועל את החופש העליון.
החופש אינו "לעשות מה שבא לי". זהו שעבוד גדול. הרי מנין "בא לך"? מהתאוות והרצונות שאתה משועבד להם. לכן איננו מצליחים להופיע את הנשמה האינסופית שלנו – זהו החופש העליון ביותר, הרצון העמוק ביותר של האדם.
כשאדם מצליח להביע את העומק הפנימי ביותר שלו, אז הוא מגיע לחופש הגדול ביותר. הוא איננו מוגבל על ידי קנאה ושנאה ותחרות – המגבילים אותו בדרך כלל, אלא חופשי לעשות את מה שנפשו מבקשת.
רבים מדברים גבוהה גבוהה על חופש, אך בפועל לא מצליחים להשתחרר מהקנאה, מתאוות הבצע ומחולשות אנושיות נוספות המנהלות את העולם. בדרך זו האדם מתייאש – לשם מה לחיות בעולם כזה?
אולם המבין שגם לחופש יש חוקים, מבין גם שהחוקים הם הדרך להביע את העומק הגדול ביותר של האדם.
החירות העליונה של היובל – "וקראתם דרור", בנויה מכללים ופרטים שניתנו בהר סיני. רק כך יכול האדם להתרומם מהמציאות הנמוכה שהוא נמצא בה, אל מציאות עליונה, חופשית, אינסופית.
התורה מעניקה מבט עמוק על החופש שכולם שואפים אליו ומחפשים אותו. החופש של התורה נקי מתאוות, ממתחים שבין אדם לחבירו ולעצמו. זהו חופש שבא ממקורות עליונים ומעניק לאדם את האפשרות לגעת בחירות האלוקית העליונה.
1 עי' ח"ב, משפטים קי"ג ע"ב.
2 ועי' בלשון הרמב"ם בספר המצוות, עשה ב'.
3 מעבר לגבול הבסיסי שאומר: אל תזיק לאחרים.