לחיות עם פרשת השבוע – החצוצרות: קול ישראל מירושלים
פרשת בהעלותך מחולקת בצורה מובהקת לשני חלקים, כפי שכבר אמרו חכמים (שבת קט"ו ע"ב):
תנו רבנן, (במדבר י') "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה… ולמה כתבה כאן, כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.
חלקה הראשון של הפרשה הוא המשך של תחילת ספר במדבר. חלק זה מתאר את הסדר והארגון של הליכת עם ישראל במדבר. מחנה ישראל מסודר לשבטיו, המשכן באמצע, ולכל אדם את מקומו ואת תפקידו המתאים לו.
חלק זה מסתיים בפסוקים (במדבר י', ל"ה-ל"ו):
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוקים אלה מסומנים בספר התורה באות נ' הפוכה לפניהם ולאחריהם.
ומיד אחר כך (במדבר י"א, א'):
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.
מרוממות הרוח של מחנה ישראל במדבר אנו נופלים בלי התראה אל המתאוננים, וכך זה ממשיך – חטא המרגלים, פרשת קורח ועוד ועוד.
מנין צצו הבעיות הללו? לכאורה בתחילת הספר הכל טוב ויפה. מנין הגיעו הבעיות והמשברים הגדולים?
קודם שנתייחס לכך, נעסוק באחת הפרשיות שבחלקו הראשון של ספר במדבר, המבטאת את האוירה של החלק הזה – פרשת החצוצרות (במדבר י', א'-י'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
אימתי אנו מצווים לתקוע בחצוצרות?
התורה מזכירה בסיום הפרשיה שני מצבים:
א. "וכי תבואו מלחמה בארצכם…".
ב. "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשית חדשיכם… על עולותיכם…".
בשני הפסוקים מוזכר הזכרון לפני ה'.
הרמב"ם מונה את התקיעה בחצוצרות בספר המצוות (עשה נ"ט), והוא מביא את המצוה יחד עם מצוות הקרבנות.
אולם בהלכה, מביא זאת הרמב"ם בהקשר אחר (הלכות תעניות פ"א ה"א):
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
הצורה בה מביא הרמב"ם את המצוה בספר המצוות ובהלכה מעוררת לשאלה, כפי ששואל המגיד משנה:
וראיתי לרבינו בספר המצות שלו שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת ותמה אני למה שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות ועוד צ"ע.
מדוע מנה הרמב"ם את התקיעה בחצוצרות על הקרבנות ואת התרועה בחצוצרות בעת צרה כמצוה אחת?
התייחסות מעניינת לשאלה זו ניתן לראות בדברי ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"א סי' קס"ט):
במה שאין נוהגין לתקוע בתענית צבור. ב' דר"ח מרחשון תשי"ג. מע"כ ידידי הרה"ג המופלג מוהר"ר מרדכי שפיעלמאן שליט"א.
מה שהקשה כתר"ה על מה שכתב הריטב"א שלפי הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות, וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לע"ד משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיין שם. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המ"מ בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיין שם ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי הי"ל לחושבם לשתי מצות כמו שחושב תקיעת שופר דר"ה ותקיעת שופר דיוה"כ דיובל בשתי מצות במצוה קל"ז ובמצוה ק"ע. וזה סובר הריטב"א אליבא דמנהג צרפת שסברי שהתקיעה בתעניות היא בחצוצרות כדעת הרמב"ם א"כ הוא דוקא בחצוצרות דמקדש לכן לא נהגו לתקוע לעולם דהרי אין לנו החצוצרות.
נשאל ר' משה פיינשטיין, מדוע אין אנו נוהגים היום לתקוע בחצוצרות בעת הצרות, כפי שנפסק להלכה ברמב"ם?
והוא עונה על פי הרמב"ם. הרמב"ם מנה במצוה אחת את התקיעה על הקרבנות עם התקיעה בעת הצרות, ומשמע שהם תלויים זה בזה. כשאין חצוצרות במקדש – אין תוקעים גם בחצוצרות בזמן מלחמה או צרות אחרות.
יש מקום להבין את הקשר בין הדברים. מדוע באמת התרועה בזמן מלחמה תלויה בתקיעה על הקרבנות בבית המקדש?
התייחסת נוספת לשאלה זו יש בדברי המשנה ברורה (סימן תִקְע"וּ ס"ק א'):
ותמה המגן אברהם, למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואפילו אם נאמר דאין תענית ציבור בבבל הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית וכנ"ל, ונשאר בצ"ע. ויש מאחרונים שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בארץ ישראל וכדכתיב: "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'", ויש שכתבו דאפשר דאף בארץ ישראל דוקא כשהיה תחת רשותינו. ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל, אז מצות עשה לתקוע, אבל בלאו הכי לא.
רוח הדברים העולה מדברי המשנה ברורה היא, שרק במציאות רחוקה שבה אנו בארץ ישראל, ויותר מכך – ארץ ישראל ברשותנו – חלה מצות החצוצרות. רק כשנזכה להתגשמות החזון האדיר והרחוק הזה – נריע בחצוצרות.
והנה אנו בארץ ישראל, וארץ ישראל אף ברשותנו. פעמים שיש מלחמה, שהיא צרה השייכת לרוב ישראל, ובכל זאת איננו תוקעים.
נראה שיש להעמיק בהבנת הרמב"ם, הקושר את החצוצרות של המלחמה לחצוצרות של המקדש.
מטרתן של החצוצרות הוא "למקרא העדה" – לכנס את כל עם ישראל1. החצוצרות שייכות לערך החשוב של "כלל ישראל".
המקדש מאחד סביבו את כל עם ישראל. כשיש עליה לרגל, קרבנות ציבור – אז מופיע הכלל בצורה ממשית, ורק אז יש משמעות לחצוצרות. החצוצרות מוציאות אל הפועל את האחדות, שאיתה אנו נזכרים לפני ה'.
רק כשיש מקדש יש אחדות אמיתית בישראל. חיבור ישראל זה לזה הוא רק בקודש המתגלה במקדש.
כשיש לאדם צרה והוא מתפלל על כך – הוא עושה זאת באופן פרטי. כשיש צרה לכלל ישראל – תוקעים הכהנים בחצוצרות, ללא מילים. התרועה הזו מאחדת את כל ישראל סביבה, וכך אנו נזכרים לפני ה'. קול החצוצרות הוא הקול של האומה, ולכן מתקיים "ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם".
האחדות של האומה לא באה מכך ששומעים את קול החצוצרות ובאים ומתכנסים. כשיש אחדות בעם ישראל – החצוצרות מופיעות וחושפות את האחדות הזו. כשאין אחדות בעם ישראל סביב המקדש – החצוצרות אינן יוצרות את האחדות, ולכן לא תוקעים בהן.
כשאין מקדש, התקיעה בחצוצרות היא מעשה חיצוני שאינו מוציא אל הפועל את אחדות האומה, ולכן אין מצוה בכך.
לאור דברי המשנה ברורה, יש לרומם את השאיפות שלנו.
החפץ חיים, שחי לפני כמה עשרות שנים, ראה כדבר רחוק מאוד את היותנו בארץ. ארץ ישראל ברשותנו – זה דבר שניתן רק לדמיין. והנה הגענו תוך זמן לא ארוך למציאות הזו שאנו בארץ ישראל והיא ברשותנו. כעת צריך להכניס לשאיפות שלנו את השלב הבא – צריכים להתקדם לבית המקדש.
זה נראה לנו רחוק. אך כפי שמדינת ישראל היתה נראית רחוקה לחפץ חיים ובאמת היתה קרובה, כך בית המקדש קרוב אלינו. דברים שהיו שייכים לדמיון לפני עשרות שנים קמים אל מול עינינו. התגשמות השאיפות תלויה הרבה בכיסופים שלנו. עלינו לפתח את הכיסופים לחצוצרות הכסף.
אנו צריכים לכסוף לאחדות גמורה של עם ישראל, שאז נזכה גם לתקיעת החצוצרות2.
החצוצרות שייכות לחלקו הראשון של ספר במדבר. הן מביאות לידי ביטוי את רוממות הרוח, את האווירה המיוחדת שעם ישראל שורה בה כשהוא מסודר לשבטיו ולדגליו סביב המשכן.
הבנה זו מגדילה יותר את השאלה – מה קרה אחר כך? מנין הגיעו הנפילות הרבות?
חכמים אומרים שפרשת "ויהי בנסוע" מפרידה בין תחילת הספר לחלקו השני. אך נראה שלמרות ההפרדה, יש כאן תהליך שראשיתו בתחילת הספר והמשכו בנפילות שבחלקו השני.
עם ישראל במדבר היה במדרגה עליונה ביותר. רוח אלוקים גדולה שרתה על העם ורוממה אותו. אך היתה זו רוח חיצונית. לא היתה זו המדרגה האמיתית של עם ישראל. לא מזמן יצא עם ישראל ממ"ט שערי טומאה של מצרים. יציאת מצרים, קריעת הים ומתן תורה רוממו את העם, אך לא פעלו על הנפש בפנים. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" – אך היא נשארה שפחה.
בראשית יציאת ישראל ממצרים היה צורך ברוח אלוקים גדולה שתרומם את העם. עתה הגיע הזמן שעם ישראל ראוי להתקדם בעצמו. או אז פוסקת הרוח. כעת הקב"ה נותן לעם ישראל ללכת לבד.
משל למה הדבר דומה, להורים צעירים, שנולד להם בשעה טובה תינוק. ההורים שומרים על התינוק מכל משמר. כשהוא בעגלה – קושרים אותו, וכשהוא במיטה – יש לו מעקה. הוא לא נופל אף פעם.
מתי תהיה הפעם הראשונה שבה יפול התינוק?
כאשר ההורים החליטו שהגיע הזמן ללמד אותו ללכת. הם מעמידים אותו ליד הקיר, אבא עומד מולו וקורא לו, הוא הולך שני צעדים, והופ, נופל על הרצפה.
ישאל השואל – היתכן?! כל עוד היה קטן – לא נפל כלל, וכשהוא גדול – הוא נופל? והתשובה – כן. כשלומד ללכת הוא נופל. שבע יפול הצדיק'ל וקם.
כשהוא לומד ללכת, מבינים שיש משמעות לנפילה שלו. זו נפילה שיש אחריה קימה, נפילה שמובילה להליכה. לכן מניחים לו ההורים ליפול. זו נפילה שהיא סימן לגדלות.
כך גם בענייננו. בתחילת ספר במדבר ותחילת הפרשה – הכל ברוממות רוח. הקב"ה נושא את עם ישראל ושומר עליו שלא יפול. אך הנה הגיע הרגע שעם ישראל "גדל". הוא מתחיל ללכת לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לכניסה לארץ. בארץ ישראל עם ישראל צריך להיות עצמאי, ולכן הוא צריך ללמוד ללכת לבד.
מה שאנו רואים בפועל אלו נפילות רבות, אך הן סימן לכך שהקב"ה מאמין בעם ישראל שיכול לקום מהנפילות הללו וללמוד ללכת.
כך אנו צריכים להתבונן על הנפילות הרבות. יש לדעת שברקע נמצאת רוממות הרוח של החצוצרות והדגלים. בצורה רעיונית כל הטוב נמצא – עם ישראל באחדות עליונה, בית המקדש קיים – אנו ראויים לכל הטובה שהקב"ה עתיד להשפיע עלינו. ודווקא משום שהגיע הזמן לגדול – אנו נופלים. אי אפשר ללמוד ללכת לבד בלי שנופלים.
ניתן לראות את התהליך הזה גם בשיבת ישראל לארצו בדורותינו.
בתקופה הראשונה של ההתיישבות בארץ היתה רוח גדולה שהרימה את האנשים. רוח זו הובילה למסירות נפש גדולה על ישוב הארץ, הקמת מושבות, הפרחת השממה ועוד.
והנה הגיעה תקופה שהרוח הגדולה פסקה. אנו מתחילים לראות נפילות – הירידה מהארץ מתגברת, הערכים היסודיים כבר אינם מובנים מאליהם. דברים אלו הם ביטוי לכך שאנו אמורים להיות עצמאים, לחיות במדינת ישראל בצורה גדולה ומתוקנת. הנפילות הן אות לגדלות, לכך שאנו ראויים לעשות זאת מתוך המדרגה האמיתית שלנו.
בע"ה נזכה לעצמאות אמיתית, ומתוכה לרוממות הרוח העליונה של בית המקדש וקול החצוצרות.
1 כך לשון הריטב"א (תענית י"ד ע"א): "והטעם שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל".
2 בספרי מובא (בהעלותך, פיסקא ע"ו): "'על הצר הצרר' – במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר, אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל המלחמות שבתורה, תלמוד לומר 'ונושעתם מאויביכם', אמרת צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג". לכאן אנו שואפים, למלחמה שמסכמת את התהליך של העולם לתיקונו, שאחריה אין שעבוד אלא גאולה שלמה.