הרב מרדכי אליהו זצ"ל
היום יום הזכרון של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ונעמוד על כמה נקודות בדמותו.
מלבד החשיבות שלא להתעצל בהספדו של חכם, אנו מרגישים בישיבה מחוייבות מיוחדת לעסוק בדמותו של הרב אליהו. לרב אליהו היה יחס מיוחד לישיבה. הוא ביקר בישיבה כמה פעמים, וכמעט שלא היתה פעם שביקשנו ממנו לבוא לישיבה והוא לא נענה. במשך כמה שנים, בהיותו רב ראשי, היה מגיע בתחילת זמן אלול והיינו פותחים את השנה בדבריו. על כן בדברים שנאמר יש גם הכרת הטוב למאמציו של הרב אליהו שעודדו אותנו ונתנו לנו כוחות להמשיך ולפעול בישיבה.
אחד המפגשים הראשונים שלי עם הרב אליהו היה כאשר ביקשתי ממנו הסכמה לספר מצוה ברה. שלחתי את כתב היד, והרב אליהו, שהיה עסוק מאוד, כתב הסכמה, אך הבנתי מהסגנון של הדברים שהוא לא עבר על הספר. העזתי פני, וביקשתי מהרב אליהו שיעבור על הספר, וההסכמה תהיה גם לתוכן של הספר. הרב אליהו, בענוותו, מילא את בקשתי, והוסיף להסכמה עוד חלק: "אגב העיון ראיתי מה שכתב בסי' י'…".
התפעלתי מהענוה של הרב אליהו, שניתן לבקש ממנו בקשה כזו, והוא נענה לה באהבה ובשמחה.
הרב אליהו סיפר פעם, שבבית הוריו גדל על שלושה דברים: צניעות, אהבת חסד ושקידת התורה.
הצניעות – הפשטות של הרב אליהו היתה מדהימה. הוא היה גדול בישראל, המופתים "התגלגלו מתחת לשולחן", ואף על פי כן התייחס לכל אדם ונתן לו את ההרגשה שהוא הכי חשוב בעולם. בהנהגתו עם אנשים, בביתו – כל מעשיו היו בפשטות ובצניעות. מי שלא הכיר את גדולתו היה יכול לחשוב שהוא מדבר עם אדם מן השורה.
נראה, שהצניעות הזו נבעה מן העובדה שהרב אליהו חי כל הזמן במציאות אלוקית. הוא הרגיש את הנוכחות האלוקית בכל רגע. כל הזמן הוא ראה את רבונו של עולם מול עיניו, בלי היסח הדעת. מול הגודל האלוקי – הצניעות היא טבעית. מי שחי כל הזמן ליד הגודל האלוקי – חי בצניעות.
נראה, שאהבת החסד ואהבת הבריות הן תוצאה של הצניעות הזו. סיפורים מופלאים סיפרו על אהבת הבריות של הרב אליהו.
למשל, הרב אליהו היה סנדק בברית, שהתינוק בה היה עיוור מלידתו. כשהרב אליהו התיישב על הכסא והגישו לו את התינוק, הוא פרץ בבכי מעומק הלב. הרגישות לסבלו של התינוק היתה חזקה, והיא התפרצה בבכי.
סיפורים נוספים סיפרו על דאגתו הגדולה לטהרת המשפחה.
סיפר אדם אחד, שהוריו גרו כזוג צעיר בישוב בפריפריה של ירושלים. לאמו התעוררה שאלה בענין טהרת המשפחה, ומישהו אמר לה שתתקשר לרב אליהו. היא התקשרה, והרב אליהו אמר לה שאיננו יכול לענות על שאלה כזו בטלפון, והוא מבקש שתגיע אליו. היא אמרה לו שהיא גרה רחוק ולא יכולה לבוא, "אז נחמיר". הרב אליהו אמר לה שתשתדל להגיע בכל זאת, ולא תחמיר סתם כך.
כעבור זמן, מגיע בעלה הביתה, ואומר לה: תני לי את השאלה, אני אסע לרב אליהו לשאול אותו. היא התפלאה, והוא סיפר לה שהוא ישב ולמד בכולל, ולפתע מגיע אליו הרב אליהו, ואומר לו: אתה יושב כאן ולומד ואשתך בינתיים בבית מצטערת עם שאלה. סע הביתה ותחזור אלי עם השאלה.
עיקר הלימוד מהסיפור איננו על רוח הקודש של הרב אליהו, שידע מי בעלה של אותה אשה. העיקר הוא הדאגה לזוג צעיר, שיחיה בטהרה ובשמחה, בלי החמרה שלא במקומה. הרב טרח לחפש את הבעל ולדאוג שיביא לו את השאלה. הדאגה הזו לכל אדם ולטהרת המשפחה של כל זוג מדהימה בעוצמתה. פעמים רבות, כשישב בישיבות עם אנשים חשובים ומכובדים, והגיעה שאלה בענייני טהרת המשפחה, היה עוזב הכל ועוסק בשאלה. היתה זו דאגה עמוקה לחיים מתוקנים של כל אחד ואחד מישראל.
אהבת ישראל של הרב אליהו התבטאה גם בנסיעות רבות לשיעורים ודרשות. כשהיה רב ראשי היה נוסע להרבה מאוד מקומות, לחזק ולרומם את הציבור, בהשקעה גדולה מאוד של זמן ושל כוחות. כיון שהדברים נבעו מאהבה גדולה – הם השפיעו ורוממו את הציבור.
אהבת ישראל הולידה גם אהבה גדולה לארץ ישראל ולתורה.
את שקידת התורה למד הרב אליהו מאביו, חכם סלמאן אליהו. הוא סיפר, שבבגדד היו שלוש קבוצות של יהודים.
היו בעלי בתים, שאת רוב זמנם השקיעו בעבודתם לפרנסתם, והיו מגיעים בעיקר לפתילות בבית הכנסת.
היו "אנשי השוק", שהיו מחלקים את זמנם, חציו בשוק וחציו ללימוד תורה.
והיו תלמידי חכמים, ששקדו כל ימיהם על התורה.
אביו גדל במשפחה של "בעלי בתים". משפחה עשירה, שציפתה שבנן סלמאן ימשיך את עסקיהם בבוא היום.
באחד הימים, נכנס הנער סלמאן לבית המדרש, וראה הרבה מאוד ספרים. הוא שאל: מה הם כל הספרים הללו? ענו לו: זוהי התורה. הוא התפלא. אני יודע שיש חמישה חומשי תורה, איך יש כל כך הרבה ספרים? הסבירו לו על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה. הוא התפעל, והחליט שהוא רוצה ללמוד תורה. נשאר בבית המדרש ולא יצא ממנו.
משפחתו לא קיבלה זאת, והפעילו עליו לחץ גדול כדי שיעזוב את הלימוד ויחזור לעסקי המשפחה.
הוא החל להתייעץ עם ה"בן איש חי", והוא אמר לו: כאן אינך יכול להמשיך, בגלל הלחץ מהמשפחה. תלך לארץ ישראל ושם תלמד תורה. ואכן הוא עלה לארץ ושקד על התורה ללא הפסקה, עד שהיה לאחד מגדולי המקובלים, כתב פירוש חשוב על "עץ חיים" (כרם שלמה), וזכה גם לבנים תלמידי חכמים ומקובלים.
מאביו קיבל הרב אליהו את שקידת התורה.
אולם, מעבר לשקידה על התורה, היתה בו גם אחריות על התורה. מעבר ללימודו בשקידה גדולה, הוא גם דאג ללמד תורה והפיץ תורה, והיתה לו אחריות גדולה על כך שעם ישראל ילך בדרך התורה.
דרכו בהלכה ראויה להתייחסות מיוחדת. הרב היה פוסק גדול, וגם מקובל גדול – וגם שילב ביניהם. דרכו בהלכה, בעקבות ה"בן איש חי" והחיד"א, היתה לפסוק על פי הקבלה. כך מקובל כבר מהבית יוסף, שכאשר דברי הזוהר אינם סותרים את הגמרא, יש לפסוק על פי הזוהר, גם בניגוד לפוסקים המובהקים.
כך אמר הרב אליהו (אמרי מרדכי, או"ח, עמ' יג):
יסוד נוסף, המופיע במקומות רבים בזוהר ובספר התיקונים הוא כי בעקבתא דמשיחא "תרבה הדעת", וכמו שכתב מהרח"ו בהקדמת "עץ חיים" בשם הזוהר: "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא". ובתיקונים: "דבדרא בתראה בסוף יומיא יתפרנסון מהאי חיבורא".
כלומר, שבדור האחרון יתגלו סודות הזוהר ויתוסף לימוד הפנימיות אפילו אצל צעירי ישראל. ועיין ב"שם הגדולים" להחיד"א שכתב: "ולכן סמוך לדורות שאחר האלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות. ואם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל".
הביטוי: "כדת מה לעשות", מלמד שניתן ללמוד מדברי הזוהר גם הנהגות מעשיות ופסיקות הלכתיות. ואכן, הרב אליהו מראה שם דוגמאות רבות לכך שכיום רוב הציבור נוהג על פי הקבלה, אף בניגוד לפסיקת השו"ע.
בשו"ע כתב (או"ח סי' כ"ה, סע' י"א):
אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע.
אף על פי כן, מקובל בציבור לכרוך על היד שבע כריכות לפני הנחת תפילין של ראש, על פי הקבלה.
וכן ביחס להנחת תפילין בחול המועד, שעל פי הפוסקים יש להניח, ואף על פי כן אין אנו נוהגים בכך, על פי דברי הזוהר.
יש בכך ביטוי להשפעה הגדולה של פנימיות התורה על הדרך בה נוהג הציבור, וכפי שמובא, שבדורנו יש התפשטות של פנימיות התורה בקרב הציבור.
גם באופן אישי החמיר הרב מאוד על עצמו בדברים רבים, ובמיוחד בענייני אכילה, על פי הבנתו בפנימיות התורה.
כל דרכיו אלו נובעים מענין אחד: התבטלות גדולה לרצון ה', תחושת הנוכחות האלוקית שהיתה חלק בלתי נפרד מחייו.
נלך בדרכיו, נלמד מצניעותו, מאהבת הבריות העצומה, משקידת התורה ומהחיבור לפנימיות התורה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.