לחיות עם פרשת השבוע – על הקנאה

פרשה זו יפה נדרשת, ואף אנו נתרום את חלקנו.
בשמו של האר"י מובא, שבקורח התגלגלה נשמתו של קין.
הרב קוק בנה על יסוד דברים אלו פסקה באורות (ישראל ותחייתו, ט"ו):

הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי, שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: "הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה". – זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם…

דבריו של קורח (במדבר ט"ז, ג'): "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", הם על פי המורשת של קין שהנחתה את קורח.
קין פעל בעולם. הוא סבר ש"הכל בסדר", אין צורך לעמול לתיקון האדם והעולם. השקפה זו הופיעה בהמשך בנצרות – כל העמים קדושים, מילה אחת שאדם אומר – והוא עף לגן עדן.
קורח סבר כך בישראל. כולם קדושים – כבר עכשיו. אין מדרגות בקדושה ואין צורך לעמול כדי להגיע לקדושה.
הרב קוק מדבר על המשמעות הרוחנית של דברי האר"י.
ננסה לראות את המשמעות המוסרית של דברי האר"י על שרשו של קורח.

נתבונן בדמותו של קין, וממנה נלמד מה הופיע אצל קורח – ומה אנו יכולים ללמוד מדמויות אלו לחיינו.

נצייר לעצמנו את אדם וחוה, יצירי כפיו של הקב"ה. הנה נולד להם בנם הראשון – הבן הראשון שנולד בעולם. "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד', א') – יחד עם ה' יצרנו את הבן הזה. אותנו יצר הקב"ה לבדו, ואת הבן הזה יצרנו בשותפות עמו. שלושה שותפים באדם.
הציפיות של אדם וחוה מהבן הראשון היו עצומות. הוא ימשיך את דרכנו ואף יתקן את החטא שלנו. הוא לא יצטרך לחוות את "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג', כ"ד), כי הוא יתקן את כל מה שאנו קלקלנו.
כשנולד הבן השני, הבל, אמרו לעצמם ההורים – שני האחים יחדיו יחברו ויאחו את העולם. הרי אדם עצמו נוצר משני כוחות נפרדים (בראשית ב', ז'):

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

האדם מורכב מגוף שמקורו בעפר, ומנשמה, שמקורה בבורא. מן הסתם שמו לב ההורים, כי כל ילד פונה לאחד מן הצדדים.
קין, איש האדמה, יבטא את הצד של "עפר מן האדמה". זו התשתית החומרית של העולם.
הצד של הנשמה בא לידי ביטוי בהבל. הנשמה היא הבל פיו של הקב"ה, שנפח באדם, ועל כן נקרא "הבל".
שניהם יחד – כך ציפו וחלמו ההורים – יחיו בשלום וישלימו את העולם.
קין יעבוד את האדמה, והבל יהיה רועה צאן, ישב בטבע, יחלל בחליל, ויחשוב על הקב"ה.
סדנאות החינוך שהעבירו אדם וחוה לעצמם, עסקו בשאלה איך מביאים את שני ילדיהם למקום הזה שהם כל כך מצפים לו…

אולם המציאות לא היתה בהתאם לציפיות. כל אחד מהם, ובמיוחד קין, דבק במידתו וראה באחיו אויב לשיטתו. "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד', ה'). היה פגם באישיותו של קין, שבעבורו לא שעה ה' אליו, וממילא למנחתו.

כשיש שני אחים, כל אחד מהם רוצה להרגיש שייכות למשפחה, ובמקרה זה – לעולם כולו. איך יקנה את השייכות שלו? בנקודה זו היה הקלקול.
איננו באים בטענות לקין. אך טבעי הוא, שבמציאות של בניין משותף יהיו מאבקי כח, סמויים או גלויים, שיגדירו את מקומו וכוחו של כל אחד מהשותפים. כך הוא בכל מצב בו שותפים אנשים לבנין.
הקלקול לא היה בעצם המאבק בין קין להבל. המאבק הוא חלק מהטבע. הקלקול היה בכך שהתלוותה לכך מידת הקנאה. שמו של קין רומז גם למידה מגונה זו.
קין העמיד עצמו מול הבל, ובחן – מה יש לי ומה יש לו? הוא פעל מכח המושג המודרני, שימיו כימי העולם – האגו.
קין תפס שזה "או אני או הוא" – אחד מאיתנו ישלוט בעולם. במקום לבנות ביחד, גרם האגו למחשבה שרק אחד מהם ישלוט, ואי אפשר לבנות יחד את העולם ולשלוט בו.
קין יכול היה לשמוח בחלקו, ולבנות בעולם את הכוחות המיוחדים שניתנו לו. במקום זאת הוא בחר לריב עם הבל על השאלה מי ישלוט בעולם.
יש כאן שני כוחות – האדמה מצד אחד וההבל מצד שני. הכח האלוקי והכח הבהמי שבאדם. העולם נברא כדי לאחד בין הכוחות הללו, ולהגיע לכך שיחיו בשלום וכל אחד יתרום את חלקו.
אך כדי להגיע לשלום יש צורך בבירור נוקב. כל כח מופיע את עצמו בצורה החזקה והקיצונית ביותר, בלי לתת מקום לכח השני. כך מתבררת מהותו של כל צד.
הבירור הזה יוצר את הקנאה, שהובילה למלחמה בין קין להבל ולרצח של הבל.
קין מבין שאין שנינו יכולים לחיות יחד. קין ראה את עצמו נפרד, ולא בנה את העולם בשותפות עם הבל. לא מצא את הדרך להיות שייך לעולם יחד עם הבל, ולבנות בעולם את חלקו שנתן לו הקב"ה. התוצאה היא ברצח של הבל. אין אני והוא יכולים לדור בעולם.

שנים רבות אחר כך, הגיע קורח – משורש נשמתו של קין.
העולם כבר התקדם והתבסם, עם ישראל הופיע בעולם, ניתנה התורה, ויש אפשרות לתקן את חטאו של קין. על קורח הוטל התפקיד לתקן זאת.
גם קורח פועל מכח הקנאה של קין. גם הוא חי בתחושה של "או אני או הוא". אצל קורח זה התפתח לדבר חדש, שלא היה יכול להיות אצל קין – מחלוקת. אך השורש הוא זהה: הקנאה.
לקין היה את כל העולם כולו. ובכל זאת הוא קינא בהבל על משהו אחד שלא היה לו, וכבר הוא לא יכול לראות את הבל.
כך גם קורח. הוא היה עשיר כקורח… לא היה לו צורך בכסף כלל. גם כבוד היה לו. אבל משהו אחד לא היה לו – הוא לא היה משה רבנו או אהרן הכהן. זה הספיק לו כדי לקנא בהם ולאבד הכל.

אדם שמקנא – אינו יכול לשמוח במה שיש לו. די במשהו קטן שיש לשני – וכבר הוא מאבד את השמחה בעושר העצום שיש לו. "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (שיר השירים ח', ו). "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי י"ד, ל'). הקנאה היא כח חזק מאוד, שמעוות את המציאות. הוא רואה את העולם בצורה אחרת לחלוטין מכפי שהוא באמת.
מצד אחד הקנאה היא המנוע של העולם, והיא גורמת להתקדמות שלו. אך כאשר היא הכח המרכזי שפועל באדם – היא קשה כשאול. האדם אינו רואה דבר אחר מלבד הקנאה, ואין הוא יכול לשמוח במה שיש לו.

קורח – עינו הטעתו. הוא ראה ברוח הקודש, שיצא ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן (רש"י במדבר ט"ז, ז').
זכה קורח לרוח הקודש, וראה שיצא ממנו שמואל. לכאורה היה קורח צריך לשמוח. איזה דבר נפלא, איזו זכות.
אך קורח ראה גם את זה דרך הקנאה שלו. הוא חשב לעצמו: אני הוא משה ואהרן. כל אחד מהם הוא רק אחד, ואני – יצא ממני מישהו שהוא כשניהם יחד.
במקום לשמוח בחלקו שנתן לו ה', העבירה אותו הקנאה על דעתו ועל דעת קונו. הכל פועל מתוך האגו – והולך לאבדון.

קורח לא תיקן את החטא, אלא הדגיש שוב את חלקו של ה"עפר מן האדמה". לאדמה "נמאס" שבכל פעם היא משמשת כלי בידי המקנאים והחולקים. היא הנפגעת העיקרית מקין ומקורח. היא רוצה לצאת אל הפועל, ויודעת שיציאתה אל הפועל היא רק דרך המציאות האלוקית של נשמת החיים שנפח ה' באדם. אך קורח לא ראה זאת, והאדמה בתגובה – בלעה אותו…

התיקון של חטא קין והמשכו בקורח הוא ביכולת שלנו לעשות שלום. השלום העמוק ביותר הוא בין שני הכוחות שברא ה' בעולם. בין העפר ובין הנשמה. העפר הוא מקורו של האגו, של הקנאה, של ההבדלה בין אדם לאדם. אנו צריכים לשמור שלא היא תהיה הנקודה השלטת בחיינו ובעולם.
אם היינו זוכים, וקין והבל היו חיים בשלום, הרי שכל אחד מהכוחות מעריך את הכח השני, ומוצא את מקומו בהיררכיה הטבעית שנבנית ביניהם. הנשמה משפיע את השפע הרוחני, והחומר משועבד לה, ובונה את העולם בכוחו ובדרכו.
לכל אחד מהחלקים יש מקום ויש תפקיד, והוא צריך לשמוח בו ומתוך כך גם בהצלחתו של חברו.

עלינו ללמוד מקורח.
אדם שמקנא – מפסיד את כל עולמו. אין הוא נהנה ממה שיש לו.
בזוה"ק מובא, שאדם שרודף אחר מה שאין הוא ראוי לו – לא משיג את מה שהוא רודף אחריו, ואת מה שיש לו הוא מפסיד. קורח רדף אחר הכהונה שלא היתה ראויה לו. את הכהונה לא השיג, והפסיד גם את הלויה.
אדם שמקנא אינו שמח. אין לו רגע אחד מאושר בחייו. הרי לעולם יהיה מישהו שיש לו קצת יותר. הרבה אנשים בעולם, ולכל אחד חלקו בעולם, כשרונות, תכונות והצלחות. לכן גם אם יהיה לאדם הכל – יקנא במישהו אחר על מה שיש בידיו.
כשאדם לא מוצא את הדרך שלו להיות שייך – הוא עלול להפסיד הכל. קין לא מצא את שייכותו לעולם, והיה ל"נע ונד" – אין לו שייכות למקום בכלל. גם קורח איבד את שייכותו. האדמה כבר לא יכלה להכיל אותו, והוא נבלע בה.

עלינו להבין, שכשם שקורח הוא ניצוץ של קין, כך משה הוא ניצוץ של הבל. כשהם עומדים זה מול זה צריך קורח להבין, שהמימוש הגדול ביותר שלו יהיה כאשר הוא יקבל את מנהיגותו של משה. כשהוא יעשה את התפקיד החשוב שנתן לו ה' – תהיה לו שמחה גדולה, וסיפוק גדול ממילוי תפקידו.
אך קורח רצה גם את מה שהיה למשה – ולכן איבד הכל.

דרך ההתמודדות היא ההבנה שלכל אחד יש תפקיד, וכולם יחד צריכים לבנות את העולם. כל אחד צריך לשמוח במקומו ובתפקידו ולעשות אותו בשמחה ובסיפוק.
הבנה זו מביאה ליכולת לשמוח בהצלחתו של האחר. הרי אנו בונים יחד, אנו שותפים. הצלחתו היא הצלחתי. בזכותו העולם מתוקן יותר וטוב יותר.
השמחה בהצלחתו של השני באה מאמונה בנשמה שנפח ה' באדם, המביאה להבנת ערכו של התפקיד שנתן לו ה'.
מתוך כך יש לבנות בצורה נכונה את השייכות – לעולם, למשפחה. בכל מישור של החיים האדם רוצה להרגיש שייך, ויש לעשות זאת בצורה חיובית ונכונה. יש לך חלק טוב וחשוב בעולם. תהיה שייך לעולם על ידי החלק שלך, ואל תנסה לקנות שייכות בחלקו של מישהו אחר.
השמחה בחלקנו – בתפקיד שנתן לנו ה', היא הדרך להיות שייך לעולם. כך מתגברים על הקנאה, ומתקנים את הפגם של קין, שהמשיך בקורח. כך "חיים עם פרשת השבוע".

ובע"ה נשמח במה שנתן לנו הקב"ה, נתגבר על הקנאה, ונזכה לאושר שאין גדול ממנו.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *