צחוק ופרופורציות
נעסוק בדברי התנא דבי אליהו, וננסה לחשוב על משמעותם עבורנו (אליהו רבה פרשה י"ד):
ישמור אדם דברים בלבבו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות… כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא אני הוא שישבתי תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שיברא העולם, עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי תורה כולה, ומיום שניברא העולם עד אותה שעה, ישבתי על כסא כבוד שלי, שליש היום אני קורא ושונה, ושליש היום אני דן את הדין, ושליש היום אני עושה צדקה, זן אני ומכלכל ומפרנס את כל העולם כולו ואת כל מעשה ידיי שבראתי בעולמי, ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד, אימתי יש לפני שחוק, בשעה שאומות העולם מתגאים ואומרים: בכמה גיבורים הוא בא עלינו, יבא עלינו באלף אלפים גיבורים, בכמה פרשים הוא בא עלינו, יבא עלינו באלף אלפים פרשים, בכמה חרבות בא עלינו, יבא עלינו באלף אלפים חרבות, ועל אותה שעה אני משחק, שנאמר (תהלים ב'): "למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק", אף במקום אחר יש לפני שחוק ואין שחוק של ממש, שנאמר (שמות ל'): "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה", חלבנה אינה כמסרחת?! אימתי יש שחוק לפני ואין שחוק, אלא בשעה שפושעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן, שנאמר (תהלים ל"ז): "זומם רשע לצדיק וגו'", מה כתיב אחריו: "ה' ישחק לו"…
לפי שכל המרבה שחוק שיחה ותיפלות הן מלוין אותו עד שעה שנכנס לבית עולמו, וכיון שנכנס לבית עולמו הקב"ה אומר לו: בני, לא למדת מאביך שבשמים, שהוא יושב על כסא הכבוד שלו, שליש היום הוא שונה וקורא, ושליש היום הוא דן את הדין, ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי העולם ואת כל מעשה ידיו שברא בעולמו, ואין לפניו שחוק, אלא שעה אחת היתה לבד, אתה מבן שלש עשרה שנה ואילך מה תורה עשיתה, ומה מעשים טובים עשיתה…
המדרש מבקש מאיתנו ללמוד מהקב"ה, ומהדרך בה הוא מחלק את יומו.
שליש עוסק בתורה – בבירור המשמעות של המציאות. העיסוק בתורה הוא נתינת משמעות על ידי הקב"ה לעולם שברא.
שליש דן את הדין – "מפעיל" את העולם על פי החוקים שקבע לו הקב"ה. חוקי הטבע ושאר הדברים שהם הכרח בעולם – שייכים למידת הדין.
שליש זן ומפרנס – שיתוף מידת הרחמים, עשיית החסד והצדקה של הקב"ה לעולם שברא.
אולם, יש לקב"ה משהו נוסף: שעה אחת של שחוק. כשהשחוק בא במידה ובמשקל – יש לו מקום. יתכן שהבדיחות שמספרים בשמים לא יצחיקו אותנו, אבל המדרש מגדיר זאת כשחוק.
מה מצחיק את הקב"ה?
הדבר הראשון הוא מצחיק ממש – אומות העולם רוצות להילחם בקב"ה. אפשר לכלול בזה את הכפירה שבעולם. אנשים לא מקבלים את מלכותו של הקב"ה. זה מצחיק…
השחוק השני לא כל כך מצחיק. זהו שחוק שמהול בעצב. החלבנה – ריחה רע, ובכל זאת היא חלק מסממני הקטורת, והיא חלק מריחה הטוב של הקטורת. אבל כשהחלבנה רוצה להשתלט על הקטורת, ולמלוך על המור והלבונה ושאר הסממנים הטובים – זה מצחיק. הדבר הזה, שריחו רע, רוצה להטביע את רישומו על כל הקטורת?
כיון שמדובר על פושעי ישראל, השחוק הזה מהול בעצב. אין זה שחוק שלם.
גם אנחנו צריכים לחלק את היום שלנו כמו הקב"ה.
שליש מהיום עלינו לעסוק בתורה, ולחשוב על משמעות החיים.
שליש מהיום – לעסוק בדברים המוכרחים כאכילה, שינה, פרנסה.
שליש מהיום אנו צריכים לעשות צדקה וחסד ומעשים טובים.
ועוד שעה נשארת לנו בשביל לצחוק. על מה אנחנו צוחקים? על זה שאנשים לוקחים ברצינות דברים מצחיקים ולא אמיתיים.
למשל, אנשים כופרים. אדם חושב, מגיע למסקנות, ואומר: אני חושב שהעולם בנוי בדרך כזו, ואלוקים הוא כך או אחרת. זה מצחיק. מהו האדם ביחס ליקום העצום. הזכרנו פעם את ההתפעלות מכוכבים שמרחקם אלפי שנות אור מאיתנו. כשמנסים להבין את משמעות המושג: "אלפי שנות אור" – זה משהו עצום ביותר. מרחבים אדירים, שהשכל שלנו כמעט ואינו יכול להכיל אותם.
והנה אדם, שרואה את העולם כולו כחומרי, מרגיש שהוא יכול להגיד מה הוא חושב. איך אתה בכלל חושב? מה פתאום נטלת לעצמך את הכח לחשוב על העולם הזה, בתור פירור קטן וחסר משמעות? רק בגלל שיש לנו נשמה אלוקית אנו יכולים בכלל לחשוב ולהתבונן בעולם.
אדם מכריז: אני איתיאיסט. הוא בטוח שהקב"ה נבהל, ומחפש דרכים להתגונן מפני ההכרזה הזו…
יושב בשמים ישחק, ואנחנו יחד איתו.
יש עוד דברים מצחיקים. כשאנשים מתייחסים ברצינות רבה מדי לדברים לא רציניים – זה מצחיק.
עומדים אלפי אנשים, וכולם במתח – מה יהיה גורלו של הכדור. והנה, הכדור נכנס לשער. העולם כולו השתנה. כל חוקי הטבע עמדו על כף המאזניים – האם העולם ימשיך להתקיים גם אחר הבעיטה הזו?
כשאנשים משלמים כסף על זה, ומוכנים להכות ולפגוע בעבור בעיטת הכדור – זה מצחיק. אמנם זהו שחוק מהול בעצב. בביקור בכלא ראיתי אדם שרצח את חברו – שופט או אוהד – בגלל משחק כדורגל של ליגה ד'. זה צחוק מהול בהרבה עצב. אנשים לוקחים שטויות והבלים ברצינות רבה מאוד. זה מצחיק. אתה יכול להקדיש שעה ביום לצחוק הזה, אבל תזכור – זה לא משמעות החיים, זה דין ולא חסד. זה רק צחוק. קח את זה בפרופורציה. אל תתייחס ברצינות רבה לשעה של השחוק.
משל שמובא בחסידות משמו של המגיד ממעזריטש, מעורר למחשבה בענין ("אור תורה" להמגיד ממעזריטש, פסוקים מלוקטים, ש"י):
על דרך משל מלך בשר ודם יש לו ציפור אחת שמדברת, ובשעה שמדברת יש לו שמחה גדולה יותר מכל השכליות שמדברים כל השרים היושבים ראשונה במלכות, מפני שזה הוא חידוש גדול וצמצם עצמו לשמוע אותו בשביל אהבתו.
פעם זכיתי לראות את המשל הזה מתרחש. ישבתי בישיבה עם ראש עיריית נצרת עילית, מר גפסו, ועם עוד בכירים בעיריה, ודנו בהקמת ישיבת ההסדר, ובעוד אתגרים חשובים שעומדים בפני העיר הזו.
פתאום, התוכי המדבר של ראש העיר אמר: "שלום גפסו". ברגע אחד עזבו כל החשובים והמכובדים את הדיונים החשובים – ועסקו בתוכי. איך הוא מדבר, כמה הוא עולה ומה הוא עוד יודע להגיד.
זה מזכיר בדיחה, שיש לה גם קצת משמעות.
אדם אחד מגיע לחנות, ורוצה לקנות תוכי מדבר. מצביע המוכר על תוכי, ואומר לו: הוא עולה 8,000$. מתפלא האיש: למה זה כל כך יקר? והמוכר מסביר: הוא יודע את כל התנ"ך בעל פה.
והתוכי הזה, אומר המוכר, עולה 10,000$. הוא יודע גם את התנ"ך וגם ש"ס משניות בעל פה.
– וזה, עולה 20,000$.
– מה הוא יודע?
– אני לא יודע מה הוא יודע בדיוק, אבל שני האחרים קוראים לו "מורנו ורבנו".
אנחנו קצת כמו הבדיחה הזו. כל מה שאנו יודעים, כל התורה שאנו לומדים – זה כמו תוכי מדבר.
אנחנו אומרים: "אינסוף". הקב"ה צוחק – הפירורים האלה למטה, שוכני החומר, אומרים כאלה דברים שהם לא יכולים להבין?
אנחנו לומדים משניות – זה כמו תוכי שאומר: "מאימתי קוראים את שמע בערבית". אנחנו לא באמת מבינים מה אנחנו אומרים. זה משעשע את הקב"ה. יש בזה "גורם הפתעה". אנשים קרוצי חומר אומרים דברים עליונים, מתפללים, אומרים לקב"ה: "ברוך אתה…". זו הפתעה גדולה. אז הקב"ה עוזב את כל המלאכים העליונים, וכולם יחד מסתכלים על היצור הזה שאומר מילים כאלה גבוהות ועמוקות.
בעומק הדברים, השחוק נובע מהניתוק שיש, כביכול, בין עולמנו ובין העולם הרוחני. הקב"ה צמצם את עצמו, וברא עולם חומרי הנראה מנותק מן העולם הרוחני. כדי שתהיה בעולם אפשרות לבחור ולעשות ולפעול – יש צורך בעצמאות של העולם החומרי, ולכן יש ניתוק בינו ובין העולם הרוחני. הניתוק הזה אכן מאפשר לנו לפעול ולעשות דברים טובים, אבל לפעמים זה הופך להיות דבר מצחיק. כשאנו תופסים את זה ברצינות וחושבים שבאמת יש לנו כוחות לפעול ולעשות משהו במנותק מהקב"ה.
הקב"ה נתן לנו תחושה של עצמאות, של כח ועצמה, כדי שנבין "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח', י"ח). אבל אנחנו לוקחים את זה ברצינות רבה מדי, ואומרים "אני אמלוך". האמירה הזו גורמת לשחוק – העולם החומרי, שאין לו רגע אחד של קיום בלי חיבור לעולם הרוחני, חושב שהוא יכול לעשות משהו לבד. זה מצחיק…
וכי אנו יכולים לעשות משהו בעצמנו, בלי סייעתא דשמיא? מנין הכוחות שלנו לעשות ולפעול? אלמלא הקב"ה שעוזר – אין אנו יכולים לעשות דבר (עי' סוכה נ"ב ע"ב).
הניתוק הזה, כביכול, מן העולם הרוחני, מוליד מחשבות של גאוה ושל קנאה. האדם מרגיש שהוא שוה משהו, ומתחיל להשוות את עצמו לאחרים. מכאן גם מחשבות הכפירה – מתוך מחשבה שבאמת יש ניתוק, ובאמת העולם הזה עומד מצד עצמו. כשאדם לוקח ברצינות יתירה את עצמו, את מחשבותיו ואת דעתו על העולם ועל הבורא – זה מצחיק את הקב"ה.
כשאדם מתחיל לדבר על מהו האדם ומהו הבורא ואיך מתנהל העולם, והוא לוקח ברצינות את הניתוק של העולם שלנו מהבורא – זה מצחיק. התגובה הראשונה היא שחוק. אחר כך אפשר לדון ולענות בצורה עניינית, אך אמירות כאלה צריכות לעורר בנו צחוק. "מה אנו, מה חיינו". איך מגיע אדם לכך שהוא מתייחס למחשבות שלו ברצינות? מי אתה שתחשוב בכלל על העולם ועל איך הוא בנוי?
בשחוק הזה אנו צריכים להשתמש גם כלפי עצמנו. לפעמים עולות לאדם מחשבות של כפירה. הוא לא רואה את הקב"ה, ומרגיש רחוק ומנותק. התגובה הראשונה, גם כלפי עצמנו, היא תגובה של צחוק. כשעולות מחשבות כאלו, צריך להעמיד את עצמנו במקום – מה המחשבות שלך שוות? זה מצחיק שאתה חושב בכלל…
אחר כך אפשר לחשוב ולחפש ולענות תשובות, אבל התגובה הראשונה היא צחוק – האדם חושב שהוא מבין ויודע ויש לו דעה…
אסור להתייחס למחשבות הללו ברצינות רבה. ודאי שאין לו לאדם לפעול על פי המחשבות האלו – הוא לא רואה את הקב"ה ולכן הוא לא קם בבוקר לתפילה. זה צחוק על גבי צחוק. הוא לוקח את עצמו ברצינות, וגם את הצחוק של החיים שלו – הוא לוקח ברצינות.
את הצחוק צריך לשמור לדברים שבאמת הוא ראוי להם – על פושעי ישראל, וגם על עצמנו, להבדיל. כשעומדים מהצד ורואים את המציאות במבט של צחוק, זה מרגיע קצת את כובד הראש של החיים. אפשר להגיע מתוך זה ל"יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים ק"ד, ל"א).
בע"ה נזכה לצחוק על מה שצריך לצחוק, ולהיות רציניים במקום שבו צריך רצינות.