לחיות עם פרשת השבוע – פרשת בלקן
4
כמה הרהורים בעקבות הפרשה והאירועים בימים האחרונים.
השבוע חגגנו ארבעים שנה לישיבה. במהלך האירוע נמנענו מלהזכיר את הכאב על הפיגוע שבו נרצח מלאכי רוזנפלד הי"ד. אביו, אליעזר רוזנפלד יבלט"א, למד בישיבה, ואף התכונן להגיע לאירוע. אחיו של אליעזר, יצחק ז"ל, למד אף הוא בישיבה ונהרג בהיותו בקורס מט"קים. בישיבה אנו מרגישים קרבה מיוחדת לאירוע.
הטרור שוב פוגע בנו, ומעורר למחשבות בענין.
לאחרונה יצא לי לשוחח עם כמה אנשים על הצורה שבה התקשורת מדווחת על אירועים שונים. מדהים לראות כמה התקשורת מנותקת. רבים אומרים: "אתה רוצה לדעת מה החדשות באמת? אל תראה חדשות…". בחדשות הדברים מובאים על פי השקפת עולמו של העיתונאי, ולא כפי שהם בצורה אובייקטיבית.
אך נראה שיש כאן משהו עמוק יותר.
בלק אומר לבלעם (במדבר כ"ב, ו'):
כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.
מה שאתה אומר – זה מה שיקרה.
לפעמים נראה שהעיתונאים רוצים להיות כמו בלעם. לא די להם לומר מה קרה. אם רוצים שיקרה מה שהם אומרים. הם מנסים לייצר את החדשות, במקום לדווח עליהם.
למשל, אם מדווחים על הסקרים, ועל מי שעתיד לזכות בבחירות, מנסים בכך לעצב את דעת הקהל ולגרום לכך שהמועמד "שלהם" יזכה. כשחוזרים על זה הרבה מתחילים באמת להאמין בזה, וכשהמציאות מתפוצצת בפרצוף – כולם מופתעים, וכותבים מאמרים ומנתחים איך זה קרה.
מי שלא ניזון מהחדשות אלא מהמציאות, מי שגר במעלות ולא ברחוב בזל בתל אביב, לא הופתע בכלל.
העיתונאים שוכחים שבלעם אמר (במדבר כ"ב, ל"ח):
הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
למרות שבלעם נאלץ לברך את ישראל, ולא הצליח לשנות את המציאות, הוא גרם לעם ישראל צרות. סיפורו של בלעם לא נגמר ב"הפי אנד", בכך שהוא ניסה לעבוד עלינו, ובסוף ה' עבד עליו. זה לא נגמר כך. על פי חז"ל, נפילתם של ישראל בשיטים עם בנות מואב היא תוצר של עצת בלעם.
העיתונאים לא יכולים לשנות את ההיסטוריה, אבל זה בהחלט יכול לפגוע בנו. הטרור הוא דוגמא לכך.
לפני שנים לא רבות, השמאל התהדר בריאליות שלו, והימין, ובמיוחד הדתיים, נחשבו מאמינים הזויים. יש מי שמאמין בשכל, במדע, והכל ריאלי ומחושב, ויש מי שצריך להסביר על "דת ומדע", "דת ומדינה", ולצעוק: "גם אנחנו נורמליים".
פתאום זה התהפך. אנחנו מדברים על ריאליה, בטחון, שלום, מסבירים בצורה ריאלית מה הולך לקרות. והשמאל מתאסף בכיכר, מדליק נרות, ושר בדבקות ובעצימת עיניים שיר לשלום. אני מתפלל שאזכה להתפלל לה' באותה דבקות שהם מתפללים לאלילי השלום…
השמאל הפך להזוי, עם נרות נשמה ושירי נשמה ועבודת אלילים של השלום. ואנחנו אומרים: חבר'ה, תהיו ריאליים…
הפתרון לטרור הוא פשוט מאוד. בכלל, החיים הם פשוטים מאוד, ואנחנו נוטים לסבך אותם בכשרון רב.
הטרור איננו איום קיומי. עם כל הכאב, הוא לא מאיים על המשך קיומה של המדינה. מטרתו היא בעיקר להחליש את הרוח. כשהרוח חלשה אנחנו מוכנים לוותר לאויבינו. קחו הכל – ארץ ישראל, בטחון, כבוד לאומי, העיקר שתעזבו אותנו. מוכנים לעשות הכל בשביל פתק שבו כתוב שיש שלום.
כנגד זה, הפתרון הוא פשוט, ויכול למנוע הרבה שפיכות דמים.
אם על כל פיגוע היו קמים עשרה ישובים, אם התוצאה של פיגוע היתה שאנו חוזרים לגוש קטיף – היה מתברר שהטרור לא משתלם. מדינת ישראל צריכה להודיע מראש, שהתגובה לפיגוע הבא (היל"ת) תהיה חזרה לגוש קטיף, ולפיגוע השני (היל"ת) – הקמת עשרה ישובים. צריך גם לעשות את זה בפועל, בנעימות, בדרכי שלום, בריקודים ובשירים – אך לעשות. אין ספק שהתוצאה תהיה הפסקת הפיגועים. המשטרה הפלסטינית תדאג לזה. הם לא רוצים להפסיד…
הפתרון הזה פשוט, אבל הוא דורש אמונה שארץ ישראל שלנו, הוא דורש להפעיל את הנחישות במקום הנכון.
הבעיה היא, שלא בטוחים בזכותנו על הארץ. יש המרגישים בארץ כובשים זרים, ורואים בציונות פנצ'ר היסטורי.
הרי לא באנו לכאן בשביל טרור ומלחמות. באנו כדי שיהיה כאן שלום, וזה לא קורה. אולי הכל זו טעות?
הרצל הבטיח שאנו נבוא לארץ, נשפר את תנאי חייהם של הערבים, נעניק להם טכנולוגיה ורמת חיים גבוהה – והם ישמחו בנו ויחיו עמנו בשלום. אם כך אמר הרצל, "החוזה" – כך צריך להיות. ממילא בונים את החיים על פי התפיסה הזו.
לכן אומרים: בגלל פיגוע להקים ישובים? להיפך, צריך לתת להם עוד – עוד כסף, עוד נפט, עוד משאיות לעזה. אם יהיה להם מה להפסיד – לא יהיה טרור ויבוא סוף סוף השלום.
התיישבות? אתה רוצה ללכת נגד העולם? וכי אנו "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן"? אתה רוצה ש"בַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"? (במדבר כ"ג, ט')
הפתרון לטרור נמצא. המציאות פשוטה מאוד, ואנו מסבכים אותה בכל מיני תיאוריות ומחשבות, שנובעות מהשקפת עולם, בלי להכיר במציאות.
אכן, את המציאות מנהל רבונו של עולם, אך יש לפעול ולהתפלל כדי שלא נשלם מחירים כבדים. שילמנו די והותר. החיים פשוטים, ובשכל בריא אפשר לראות מהי הדרך לפעול.
כדאי לדעת, גם ביחס לחיים שלנו – החיים פשוטים. אין דבר יותר פשוט מרבונו של עולם, מאמונה, מתורה ומצוות. וכי העולם הגיע משום מקום? וכי אין לו מטרה? כל אדם בצורה פשוטה מבין שיש לעולם יעוד ומטרה. אם חיים בצורה פשוטה, בלי לסבך את החיים עם נוסחאות ומחשבות מיותרות – הכל נמצא. הן בחיים הפרטיים והן בצד הלאומי.
בענין אחר. הדברים צריכים להאמר, לצערנו לא בפעם הראשונה.
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ג, כ"ג).
כל אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו. יש לבנות את החיים על פי תורה ומצוות, בצורה נורמלית והגיונית. בשום צורה שהיא אין לו לאדם לבנות את האמונה שלו ואת עבודת ה' שלו על אדם אחר, גדול ככל שיהיה. אין דבר כזה בתורתנו הקדושה. אפילו על משה רבנו התורה באה בבקורת.
חז"ל מלמדים אותנו כיצד יש להתייחס לרבותינו (תענית ז' ע"א):
רבא רמי (הקשה): כתיב: "יערף כמטר לקחי", וכתיב: "תזל כטל אמרתי"?! אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל. ואם לאו – עורפהו כמטר.
זהו ביטוי חריף מאוד.
ובהמשך שם:
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ליתי מר ליתני (יבוא אדוני וילמד). אמר ליה: חלש לבאי ולא יכילנא (לבי חלש ואיני יכול). לימא מר מילתא דאגדתא (יאמר דברי אגדה). אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (דברים כ'): "כי האדם עץ השדה", וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא משום דכתיב (דברים כ'): "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות", וכתיב: "אותו תשחית וכרת", הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא – "ממנו תאכל ואותו לא תכרות", ואם לאו – "אותו תשחית וכרת".
אם תלמיד חכם אינו הגון – "אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ".
יש דבר כזה תלמיד חכם שאינו הגון. כשרבי יוחנן מדבר על תלמיד חכם, הוא לא מדבר עלינו. מדובר על מישהו בסדר גודל כזה, שרבי יוחנן מעיד עליו שהוא תלמיד חכם. ועליו הוא אומר, שאם אינו הגון – "אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ".
ובגמרא בחגיגה (ט"ו ע"ב):
…אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.
כאן הגמרא מדברת לא על סתם תלמיד חכם אלא על הרב שלך. הגמרא אומרת לנו לבדוק את הרבנים שלנו אם הם הגונים או לא. חשוב שתהיה בקורת אמיתית, שבאה ממקום טוב ומגיעה למקום טוב, אך צריך לבדוק.
הקב"ה מסדר לנו מידי פעם נפילות של אנשי תורה, שאיננו יכולים בכלל לתאר אותם. לכן חשוב לדעת לא לבנות את העולם הרוחני שלנו על אדם. לכל אחד מאיתנו יש קשר ישיר לרבונו של עולם.
ודאי שיש בתורה מושג של רב ותלמיד, אך הקשר הזה צריך להיבנות בצורה נורמלית. אפשר להתייעץ, אך צריך לבדוק מה אומרים לך, האם זה נשמע נורמלי. אם לא – תשאל.
חשוב להפסיק את הסגידה, גם לגדולים שבגדולים. לא להתרגש ממופתים. למרות שבאופן אישי אני מאלה שיש להם נטיה לכך, בחי' "כל דקפיד" (פסחים ק"י ע"ב), אני אומר שזה הבל. גם אם מה שמספרים הוא נכון לגמרי. אז מה? יש אדם שיש לו טכניקה, כשרון למופתים. אז מה? הרבה כשרונות יש בעולם. אחד כשרוני בקליעה לסל, ואחד בעשיית מופתים. זה לא דבר שיש להעריך ולהתלהב ממנו.
הדבר היחיד שאני חושב שיש להעריך בעולם – זו עבודת המידות. אם אדם הצליח לשנות מידה, מגאוותן הפך לעניו, מכעסן – לרגוע, מביקורתי – לבעל עין טובה, אין דבר גדול יותר מזה. זה הדבר היחיד שראוי להערכה.
היצירה הגדולה ביותר שקיימת בעולם – זו עבודת המידות. את זה צריך לבחון. אם זה לא קיים באדם – אל יבקשו תורה מפיהו. ודאי שאין לתלות בו את עולמך הרוחני.
נניח שהוא יכול לומר לך מה לעשות על פי השם שלך או דברים מעין זה. אז מה? לשם מה צריך את ההדרכות האלו?
שמעתי פעם מאדם שנזקק לעצות מעין אלו, ואמר לו אדם גדול: דע לך, שכשהולכים למישהו בעל כוחות – יש לזה מחיר. יתכן שמה שהוא יאמר יתקיים, אך אתה עלול לשלם על כך מחיר במקום אחר בחיים. אין ארוחות חינם בעולם הזה. יש לך שאלה? תעמול, תברר ותמצא תשובה.
וכי אתה צריך ללכת למישהו שיאמר לך איזה רכב או דירה לקנות? וכי זו דרכה של תורה? אתה לא יכול לקבל החלטה בעצמך?
חשוב לקחת אחריות על החיים שלנו בעצמנו. זה יחסוך נפילות לנו וגם לאנשים הגדולים. כשמתייעצים איתם כל כך הרבה – זה מביא להם גאוה ומפיל אותם.
"עשה לך רב". הפשט הוא "לך – לעצמך". עשה מעצמך רב. כל אחד צריך ללמוד תורה, ולהרגיש בטחון בתורה, ולהיות רב, לפחות עבור עצמו להחליט מה לעשות.
בע"ה נזכה ללכת בדרכה של תורה, לעבוד על מדותינו ולחיות באמת.