לחיות עם פרשת השבוע – היחס הראוי ללימוד קבלה
4
הפעם נעסוק בנושא הקשור יותר לפרשיות שעברו השבוע.
מן הראוי לעשות קצת סדר, עד כמה שידינו מגעת, ביחס הראוי לקבלה ומקובלים.
יש כאלו שמנצלים הזדמנות "להתנפל" על לומדי הקבלה, ויש מקום לבאר את הענין.
יש בזה קשר גם לפרשת השבוע, "פינחס", בשתי דרכים.
א. הזוה"ק על הפרשה אומר (רע"מ פנחס רמ"ד ע"ב, בתרגום):
וחכמי המשנה והאמוראים, כל התלמוד שלהם על סודות התורה סדרו אותו.
דברים אלו הם מפתח לדרך ההתייחסות ללימוד המשנה והגמרא, מתוך הבנה שהם מיוסדים על פנימיות התורה.
ב. הרמב"ן כותב (הוספות למצוות עשה, ח'):
שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית', והוא שנאמר (דברים י"ח): "תמים תהיה עם ה' אלהיך". וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית' ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש הבאות, מנביאיו או מאנשי חסידיו, רוצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים…
התורה נתנה סדר למי יש לפנות. היסוד הוא, שאנו פונים רק לרבונו של עולם, ולא לכל דבר אחר. הפניה אליו יתברך כוללת פניה לנביאיו או לחסידיו – על ידי האורים ותומים. מלבד זה אין לנו ענין עם כל דרך אחרת של ידיעת העתידות וכדומה.
המצוה לפנות לאורים ותומים נמצאת בפרשה (במדבר כ"ז, י"ח-כ"א):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
חשוב לדעת, שיש בלימוד הקבלה הבחנה יסודית בין שתי בחינות – א. קבלה מעשית. ב. קבלה עיונית.
לגבי הקבלה המעשית, כבר האר"י הזהיר על כך מאוד, שלא להתקרב לזה.
כמובן שאין ללמוד זאת, אך צריך גם להיזהר שלא להתקרב למי שעוסק בזה. המדובר בכוחות עצומים של שמות מלאכים, ורתימת כוחות רוחניים לפעולות מעשיות.
האר"י מבאר, שהעולם שלנו מעורב מטוב ורע. על כן הכוחות הללו פועלים גם על הרע הדבק בטוב, וגם הוא מקבל מזה כח.
אמנם היו דורות שהשתמשו בשמות וכדומה, אך מבאר האר"י שהיה זה בתקופת התנאים, שהיה להם אפר פרה אדומה והם יכלו – גם אחר חורבן בית המקדש – להיטהר לחלוטין, גם מטומאת מת.
מי שהיה טהור ממש, מבחינה מעשית ומבחינת טהרת המידות – יכול להשתמש בזה, כשכולו טהור, כולו אמת, כולו טוב.
אך מי שמעורב מטוב ורע – וכיום כולנו כאלה – אסור לו לעסוק בכך. ראשית, כולנו טמאי מתים. ועוד, האם יש בדורנו מי שיכול לומר על עצמו שהוא נקי לחלוטין ממידת הגאוה?
על כן אסור לחלוטין להתקרב לכך ולהתעסק בזה. כשמקבלים כוחות וידיעות בדרך של קבלה מעשית – שומר נפשו ירחק. יש בזה כוחות עצומים, שגם הרע שיש בעולם מקבל אותם.
הרב קוק עוסק בענין זה באגרת ביחס לישיבת המקובלים "שער השמים" (אגרות ראי"ה ח"ב אגרת תי"ד):
על דבר אגודת "שער השמים" בעיר הקודש ירושלים ת"ו, הנה בעצם אין זה דבר חדש, כי זה יותר ממאה שנה קיימת חבורה כזאת מחכמי הספרדים, בשם "בית-אל", שנוהגין ללמוד חכמת הקבלה, ביחוד כתבי האריז"ל בכינופיא, ולהתפלל על פי סדרי-הכונות שסדר המקובל מוהרר"ש שרעבי ז"ל. גם כבר הי' לעולמים שהתירו פרושים ללמוד חכמת-הקבלה ברבים, והרמ"ע מפאנו ז"ל מעיד על עצמו בספריו, שלמד בישיבה את ספר ה"פרדס" להרמ"ק ז"ל לפני הפרק שהגיעו לידו כתבי האריז"ל… ועיקר הדבר נראה שסמכו על דברי בעל "שערי אורה" שמבאר "מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה" דוקא על שימושי השמות למעשה, שהיו נוהגים בימים הקדמונים לעסוק בהם העולים בעליית הכניסה לפרדס, והיו משתמשים בגילוי מלאכים ונשמות בדרך חזיון הקרוב לנבואה, ועל זה באו, לדעתם, כל האזהרות הנוראות. אבל עצם דברי החכמה הם כמו לימוד דברי האגדה ומוסר בבינה יותר עמוקה מהדרך הפשוט לכל, ואין זה בכלל מעשה בראשית ומעשה מרכבה כלל לענין האיסור. ודיוקו של בעל "שערי אורה" הוא נכון: מדנקיט תמיד בלשון "מעשה", "מעשה בראשית ומעשה מרכבה" שמע מינה דבדרך השימוש המעשי מיירי…
לימוד עיוני של חכמת הקבלה מותר, בהכנה הראויה, כיון שהוא כמו לימוד האגדה, ברמה גבוהה ועמוקה יותר. אך כל פניה להדרכה מעשית על פי חכמת הקבלה – עליה הזהירו אזהרות נוראות.
ודאי שאדם הפונה למקובל, איננו שואל אותו על מהות העולמות הרוחניים. הוא מבקש הדרכה מעשית ביחס למה שקורה לו, ומזה צריך להתרחק מאוד. עולם המעשה מעורב מטוב ורע, ולכן שימוש בכוחות האלה בצורה מעשית הוא דבר שצריך להתרחק ממנו. כך הזהירו כל רבותינו המקובלים, האר"י, ר' חיים ויטאל, ועד לרב קוק זצ"ל.
באגרת תפ"ג, המפורסמת בבית מדרשנו, זועק הרב על החשיבות של נשמת התורה והעיסוק בה. בתוך הדברים כותב הרב:
מאמרו היקר הגיעני… מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה… עוד המחשבה חזקה היא ש"בסגולות" ירפאו את שברנו, ב"סגולות" שהנשמה אינה מתמלאה מהן, כל זמן שאין ממלאים אותה במה שהוא ההכרח היותר נמרץ לסיפוק חייה.
מכתנו האנושה – מכת הכפירה, זקוקה למעולה שבתרופות – לחזור אל נשמת התורה.
אולם, האמירה הזו נתקלת בבעיה. כשאומרים לאנשים "קבלה", יש רבים שנראה להם שזה קשור ל"סגולות" למיניהן. אנשים אלו עומדים מחוץ לחכמת הקבלה, והם כתיירים המתבוננים במה שחוץ להם ואינו שייך אליהם. מכאן נולד המושג "הליכה למקובלים". רבים בדורנו רואים את הקבלה כקשורה לענין של סגולות.
לפעמים חושבים שגם את "מכתנו האנושה" – המכה הלאומית של הכפירה ניתן לרפא על ידי סגולות.
אלו הם דברים שהנשמה אינה מתמלאת מהם. צריך למלא את הנשמה בדברים של עוצמה, בתורה ובתפילה, ולא בסגולות כאלה ואחרות.
מה כן ראוי?
בהשגחה פרטית, ראיתי בימים האחרונים את דברי הזוה"ק (ח"ג צו, ל"ה ע"א, בתרגום):
בא וראה מה בין אלו שעוסקים בתורה לנביאים נאמנים. אלו שעוסקים בתורה עדיפים מהנביאים בכל עת. מדוע? שהם עומדים בדרגה עליונה יותר מהנביאים. אלו שעוסקים בתורה עומדים למעלה, באתר שנקרא תורה, שהוא הקיום של כל האמונה. והנביאים עומדים למטה, באתר שנקרא נצח והוד, ועל זה אלו שעוסקים בתורה עדיפים מהנביאים ועליונים מהם יותר, שאלו עומדים למעלה ואלו עומדים למטה.
הרעיון הזה נאמר גם בגמרא (בבא בתרא י"ב ע"א):
אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא.
הזוה"ק מפרט ומסביר יותר. העוסקים בתורה שייכים למקור התורה, שהוא בספירת התפארת, והנביאים שייכים לספירות נצח והוד. על כן התורה עליונה יותר.
אכן, יתכן שמשום שהנבואה נמוכה יותר וקשורה לצד המעשי, ניתן לראות על ידה יותר את העולם המעשי בצורה רוחנית. אך עם זאת, מדרגת הנביאים נמוכה ממדרגתו של מי שיושב ועוסק בתורה.
דווקא משום הגובה העליון של התורה, היא מלובשת בסוגיות. ללומד תורה נראה כאילו הוא עוסק בדברים נמוכים – שור ופרה, תנור וחצר. אך בעומק הדברים הוא נוגע במקומות הגבוהים ביותר.
אולם הזוה"ק אינו מסתפק בכך, והוא ממשיך:
אלו שאומרים דברים ברוח הקודש – עומדים למטה מכולם…
מי שיושב ועוסק בתורה – זה הרבה יותר עליון ממי שאומר דברים ברוח הקודש. מי שאומר לך מה אתה חושב, מה היה לך ומה יהיה לך, וצודק בכך, זה נמוך יותר ממך, היושב ועוסק בתורה. זו הדרגה הנמוכה ביותר. מעליה – נביאי האמת, והעליון ביותר – העוסק בתורה.
אמנם מי שעוסק בתורה לא נוגע בצורה ישירה בדברים הגבוהים. זה גבוה מאוד ועמוק מאוד. התורה מופיעה לעינינו בצורה מלובשת. אולם אנו יכולים לנסות ולגלות את הגוף ואף את הנשמה המסתתרים מאחורי הלבוש.
הקב"ה נתן לנו תורה. וכי אנו צריכים לרוץ ולחפש מי יאמר לנו דברים ברוח הקודש?
יתכן שאדם למד תורה שנים רבות, ועמל על מידותיו, וזכה להגיע לרוח הקודש. זו אכן מדרגה חשובה, אך אין צורך לחפש אותה. הקב"ה לא קוסם, ולא מבקש מאיתנו להוציא שפנים מהכובע או לעשות מופתים כאלה ואחרים.
אתה עוסק בתורה. אתה נוגע בדברים העליונים ביותר בעולם. לא ניתן כלל להשוות זאת למי שאומר לאנשים מה הם חושבים ומה יהיה להם. אתה הרבה יותר עליון.
עלינו לדעת שאין לנו סגולה עליונה יותר מלימוד התורה.
שמעתי שרבי דוד אבוחצירא אמר כך בשם רבותיו, ויתכן שמקור הדברים בזוה"ק שראינו.
כשביקשו מהרב בן ציון פריימן שיתפלל על חולים, אמר שהוא מקדיש להם את לימוד הגמרא עם התוספות. זה פועל יותר מכל דבר אחר. זהו מקור השפע הגדול ביותר.
איננו זקוקים לדברים אחרים. יש לנו "סגולה" בדוקה: תעמול בתורה, תלמד גמרא עם הראשונים לרפואת מי שזקוק לכך. אתה מביא בכך כוחות מהמקומות העליונים ביותר שאדם יכול להגיע אליהם.
כל אחד שעוסק בתורה צריך להתפעל מעצמו. הוא נפגש עם הדברים העליונים ביותר.
"תמים תהיה – עם ה' אלוקיך". הלומד תורה פוגש ישר את הקב"ה.
כמובן, עבודת המידות היא דבר מרכזי וחשוב. לעמול על אישיות נקיה וטהורה ככל שיזכנו הקב"ה.
לימוד פנימיות התורה בצורה העיונית, לא כ"מקובל" בעל "סגולות" – זה נפלא. ללמוד בעמל וביגיעה להבין את עמקי סודותיה של התורה, את נשמת הסוגיות. כמובן בלי לדלג ולקפץ על מדרגות.
לסיכום:
הלימוד המעשי של חכמת הקבלה אסור, ויש להתרחק ממנו וממי שעוסק בכך מאוד.
הלימוד העיוני הוא חשוב והוא התרופה למכות הדור הזה.
בתוך הלימוד העיוני מבחין הזוה"ק בשלוש מדרגות.
העליונה ביותר – עמל התורה.
תחתיה – נביאי האמת.
למטה מכולם – האומר דברים ברוח הקודש.
לימוד התורה הוא המציאות העליונה ביותר, ואנו יכולים להיפגש עימה בכל יום ובכל שעה.
מכח לימוד התורה נזכה לקיים "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", בע"ה.